כשמחלקים את פרס נובל, תעבור בדרך כלל שעה בערך בין הרגע המאושר שבו מתנפח החזה בגאווה והכחול לבן מתנפנף בגאון בראש התורן, לבין הרגע שבו איזה עיתונאי שלילי יעיר שזה יפה, אבל הם לא ישראלים כבר איזה ארבעים שנה.
השעה הזו היא שעת המבחן הגדולה של תעשיית צריבת התודעה הישראלית: הרגע שבו מזנקת מכונת ה-Hasbaraהציונית ויורה בכל התותחים, כי חלון ההזדמנויות קצר ויש כל כך הרבה להספיק. ואכן, למרות שכבר הצליחה ליפול על התחת ולדרוך על כל מוקש בינלאומי אפשרי, בביזנס של שכנוע הישראלים שהם אכן אור לגויים, ההסברה שלנו עדיין יורה ופוגעת.
הביזנס ההסברתי הזה, שמטרתו לתת מענה לכל מה שגווע וקרס וקמל והרקיב בדנמרק של המזרח התיכון, הוא עסקי הנצחת הבורות. הנצחת הבורות, אם תרצו, היא תמונת המראה של בריחת המוחות. כאילו לא די בכך שרק הטובים נופלים לברלין וטורונטו, יש לוודא שמי שנשאר פה לא ישאל שאלות רבות מדי, ולא יפעיל חלילה את גלגלי השיניים בראשו. מה שהישראלים בישראל צריכים זה מלוא החופן גאווה לאומית ופאתוס ושירים של אלתרמן, יחד עם איזו פרסומת של קסטרו וקרואסון של רולדין, וזה כבר ישכיח מהם כמה מצבם מחורבן.
הבעיה היא שאלתרמן מת כבר ארבעים שנה, והמחליפים שלו החליפו את התבונה והחן בפופוליזם בשקל, פאתוס בשני שקלים ורהיטות של סיפולוקס. האנשים שמסבירים לנו היום כמה טוב פה וכמה חשוב שנישאר, המועסקים העיקריים בעסקי הנצחת הבורות, הם מהעלבונות הכואבים שספגה הציונות מאז ומעולם.
קחו לדוגמא את עוזי דיין, שקורא למהגרים מישראל "בוגדים", ומספר שהם "מאוסים" עליו. מעבר לכך שעוזי שלנו הוא ככל הנראה העילג ביותר מבין יוצאי עמק יזרעאל לדורותיהם (למעט רפול, אולי), הגיע הזמן להגיד את האמת: עוזי דיין פרש מהצבא ב-2002 אחרי קצת יותר משלושים שנות שירות נטו. מאז ועד יום מותו, ומי ייתן ויחיה עוד עשרות שנים רבות – אם כי עדיף שידבר פחות – הוא יכול לשבת מבוקר עד ערב על שרפרף, לא לעשות דבר ולטחון בורקסים. במחירי רולדין.
אני מזכיר לכם: האיש בן 65. אם הוא לא יגזים עם החמאה, יש מצב שיש לו עוד ארבעים שנות בורקס. מה אכפת לו? אתם משלמים.
והטיפוס הזה, שבאמת לא צריך לעשות יותר כלום בחייו: לא לעבוד, לא להשקיע, לא להשתדל, לא לתרום – שום כלום – הוא קורא לצעירים שעוזבים את הארץ בוגדים ומאוסים. אולי מוטב להזכיר לו שזה נכון שיש לנו ארץ נהדרת וזה יופי של דבר שיש לה גנרלים ושרי אלפים ומאות ועשרות וסתם סא"לים שפורשים בגיל 42 עם פנסיה מנופחת ומובטחת לשישים השנים הבאות – אבל לבוגדים המאוסים פשוט נמאס לממן את הפרישה ואת עשרות שנות הבורקס של ציונים מצוינים מסוגו של דיין.
עוד אחד מהעוסקים העיקריים בהנצחת הבורות הישראלית הוא לא אחר מהטלנט הממשלתי, יאיר לפיד, שאתם אולי קוראים לו שרוצר, כי הוא אשר על האוצר, אבל האמת היא שהתפקיד הנוכחי שלו הוא בסך הכל ליהוק גאוני של הפרזנטור שמטרתו לספר לכם מה ישראלי בעיניו. יאיר לפיד אחראי (יחד עם ביבי) על המנטרות של ה'לא נלך כצאן לטבח' ו'יש רק בית אחד לעם היהודי'. גם בתפקידו הנוכחי הוא אמור להגיד לכם שחומוס זה טעים, אבל פיקדון ממותג בבנק הפועלים וחולצת פסים עם הלוגו הנכון ורכב שטח ועגלת תינוקות ב-7,000 שקל הם מה שאתם צריכים באמת, ושהוא יעשה הכל – אבל ממש הכל – כדי שמעמד הביניים יקבל אשראי לקנות את כל מה שהוא לא צריך.
יאיר לפיד העיר בחן אופייני לפני שבועיים, שאין לו סבלנות למי שמוכן לזרוק לפח את הארץ היחידה שיש לו, ואחר כך סיפר איך הלך להעליב את ההונגרים בפרלמנט שלהם. כי באמת, מאז שליברמן יצא לחופש אין לנו מיניסטר אינפנטיל שתפקידו לחרבן את הדימוי של ישראל בעולם ולרוץ להשוויץ לחבר'ה.
לפיד ודיין מתגעגעים בליבם לחבר'ה של פעם. הם מנסים לדבר גם אלינו ולהזכיר לנו את ההם שעשו לא למען עצמם, אלא למען הכלל. אלה שאלתרמן אהב כל כך. למשל:
את העול הפשוט כעפר
הם נשאו בלי הבט אחורה
לא תקע לפניהם השופר
לא לוטף קדקודם בליל חורף
בשני שרוולים הקשורים לצוואר
רק הסוודר חיבקם מעורף
מה שלפיד ודיין שוכחים, או מעדיפים להסתיר, זה את העובדה שהם והחונטות שלהם מתפרנסים כבר עשרות שנים מכל האידיוטים שנושאים את העול הפשוט בלי הבט אחורה או קדימה או לצדדים. אז הם מסבירים לנו כמה חכמה ציון בכל פעם שיורד לוקח פרס נובל וכמה עלובים הצעירים בכל פעם שמהגר מספר שבברלין יותר נוח.
מבחינתם, בריחת המוחות היא לא איום של ממש. היא אפילו מאפשרת את המשך הגזל והביזה של הציבור הישראלי בידי חבר ברונים וגנרלים שודדים. מה שמפחיד באמת את לפיד ודיין ושולחיהם היא האפשרות הקלושה שיצמחו כאן מוחות חדשים, וישימו לב איך חבורת ההון והבצע גנבה להם את המדינה בזמן שהם נשאו את העול הפשוט כעפר.