פרישתו של עופר עיני מהנהגת ההסתדרות, לאחר שעמד בראשה מאז ינואר 2006, מאפשרת לבחון באופן בהיר יותר את הישגיו וכשלונותיו, ובעיקר להפריד בין אישיותו לבין מדיניותו. בעוד שהעיסוק בעיני האיש חשוב לניתוח העבר, הרי שהדיון במדיניותו – ולמעשה בשלוש האסטרטגיות השונות והסותרות שגיבש במשך כהונתו – חיוני לשם הפקת לקחים וגיבוש דרכי פעולתה של הסוציאל-דמוקרטיה הישראלית בעתיד.
שלוש האסטרטגיות שבהן נקט עיני נועדו להתמודד עם האתגר המרכזי של העבודה המאורגנת תחת משטר ההפרטה: המתקפה המתמדת על ארגוני העובדים, הירידה במספר החברים בהם ושחיקת כוחם הפוליטי והשפעתם על שוק העבודה. מגמה זו בולטת גם בישראל: בעוד שבראשית שנות ה-90 הגיע מספר העובדים המאורגנים לכ-2 מיליון, ירד מספרם בשני העשורים האחרונים לכ-600 אלף, ירידה שהשתקפה גם בכוחה של מפלגת העבודה, שקבלה 44 מנדטים בבחירות 1992 לעומת 15 בבחירות 2013.
אפשר להצביע על שני סימני דרך מרכזיים במהלך פירוקה העבודה המאורגנת בישראל: האחד, ההפרדה בין החברות בהסתדרות לקופת חולים ב-1995, בתקופת ממשלת רבין השנייה. מה שהאיץ לא רק את הפרישה מן ההסתדרות אלא גם את הפרטת יחסי העבודה בישראל; והשני, המתקפה שניהל בנימין נתניהו כשר אוצר בממשלת שרון השנייה במטרה לשבור את שאריות כוחה של ההסתדרות. כך הצהיר ב-2004 אורי יוגב, מקורבו של נתניהו ומי שהיה הממונה על התקציבים באוצר כי הישגו הגדול ביותר היה "שבירת העבודה המאורגנת" וקרא להורדת שיעורה אל מתחת ל-20 אחוזים.
הראשון שהתמודד עם מדיניות פירוק העבודה המאורגנת היה עמיר פרץ שעמד בראש ההסתדרות מ-1995 עד סוף 2005. פרץ, שהיה שותף למהפך שחולל חיים רמון בהשראתו של רבין בהסתדרות, מצא עצמו נלחם בתוצאות המדיניות שהוא היה שותף לגיבושה. תקופת כהונתו של פרץ חפפה את המתקפה הגדולה על ההסתדרות שניהלו ממשלות נתניהו, ברק ושרון, מתקפה שגרמה לצניחה במספר חבריה, למכירה מעוררת המחלוקת של נכסיה ולהלאמה, ולמעשה ההפרטה של קרנות הפנסיה.
כתשובה לירידה בכוחה הארגוני והכלכלי של ההסתדרות פעל פרץ לבנייה של כוחה הפוליטי: כחלק מכך הוא הקים "עם אחד" כמפלגת ההסתדרות, שכשלונה גרם לחזרתו למפלגת העבודה בניסיון לפוך אותה למוקד להגנה על זכויות העובדים. לוחמנותו של פרץ, בייחוד מול נתניהו, הניחה אמנם את היסוד להתחדשותה העתידית של הסוציאל-דמוקרטיה הישראלית, אך גם הרחיקה מן ההסתדרות חלקים ניכרים ממעמדות הביניים, שהיו בסיס הכוח של מפלגת העבודה.
עיני, ששימש כיו"ר האגף לאיגוד מקצועי, ומונה על ידי פרץ ליורשו, פיתח אסטרטגיה מנוגדת להתמודדות עם המתקפה על העבודה המאורגנת. עם כניסתו לתפקיד הוא פרש משנה סדורה שעיקרה היה החלפת לוחמנות העובדים בברית עם המעבידים. "אני בטוח שהוועדים מבינים כי תם עידן השביתות בישראל" הכריז עיני וכפי שדיווח חיים ביאור ב"הארץ" בספטמבר 2010 "המסר נקלט: השקט נשמר ואין שביתות. ישראל שפעם כיכבה בראש טבלת המדינות במערב מבחינת מספר השביתות ירדה למקום נמוך בדירוג". נקודת המוצא של עיני היתה חולשתו המבנית של העובד לנוכח תלותו במעביד לשם קיום מקום עבודתו, המחייבת את העובד לכפוף את האינטרסים שלו לאלו של המעביד. בד בבד יצרה תלות זו, לשיטתו, בסיס לשיתוף פעולה נרחב בין העובדים והמעבידים, בייחוד מול הממשלה, כאשר הלחץ המשותף של שני הגורמים על האוצר אמור היה לשפר את מצבו של כל אחד מהם בנפרד. המימוש של אסטרטגיה זו היתה בברית שיצר עיני עם נשיא התאחדות התעשיינים, שרגא ברוש, שנהפכה לשחקן מרכזי בשדה יחסי העבודה.
האסטרטגיה החדשה של עיני העניקה להסתדרות דימוי בורגני מהוגן וכוננה את מעמדו כ"מבוגר האחראי". לטענת תומכיה, אחראית ברית זו לכמה מן ההישגים המשמעותיים שהשיגו העובדים ובעיקר להסכם בדבר פנסיית החובה במשק. מבקריה של ברית זו טענו, מנגד, שכדי לקיים אותה צמצם עיני מראש את תביעותיו למתווה שהיה מוסכם על המעבידים, או חמור מכך – הוא התאים את דרישות העובדים לאינטרס של המעסיקים, וגם הם מצביעים על הסכם הפנסיה כדוגמה: לדבריהם, ההסכם נועד למנוע חקיקה שהיתה מטיבה עם העובדים יותר מאשר ההסכם שהתגבש לבסוף עם המעבידים, הסכם שאיפשר להם להפריש בשנים הראשונות סכומים נמוכים מאלו המקובלים בהסכמים הקיבוציים.
הערכת תרומתו של הסכם הפנסיה, כמו אלו של הסכמים נוספים, שנויה במחלוקת: תומכי האסטרטגיה של עיני טוענים כי "מוטב ציפור אחת ביד" ומאשימים את מתנגדיו בטהרנות, ואילו האחרונים טוענים כי אסטרטגיה זו לא מנעה בטווח הארוך את הירידה בכוחם של העובדים ואת הגידול באי-שוויון. ואמנם, נראה שהברית עיני-ברוש שחקה בהדרגה את בסיס כוחה של ההסתדרות. ההקפדה שלא להתעמת עם המעסיקים פגעה ביכולתה של ההסתדרות לאגד את עובדי המגזר הפרטי, המהווים את עיקר העובדים הבלתי מאוגדים, וקיבע את דמותה כארגון של "ועדים גדולים", ממשלתיים וציבוריים, האדיש למצוקות העובדים במפעלים הפרטיים ובשירותים המופרטים.
יתר על כן, מעל ההיגיון הבסיסי של אסטרטגיית שיתוף הפעולה עם מעבידים ריחף כל העת סימן השאלה עד כמה הוא היה פרי של יחסי הידידות האישית בין עיני לבין ברוש, ועד כמה היא שיקפה שיתוף אינטרסים אמיתי בין העובדים למעבידים. השינוי החד במדיניותו של איגוד התעשיינים לאחר פרישתו של ברוש והידרדרות היחסים בינו לבין ההסתדרות תחת נשיאותו של צביקה אורן – בסוגיות ההסכם עם עובדי הקבלן, למשל – עשויה ללמד על הבסיס הרופף של "ברית האינטרסים" עם התעשיינים, שעליה בנה עיני את האסטרטגיה שלו.
שינוי באסטרטגיה של עיני ניכר לאחר בחירות 2009. עיני פעל לצירופה של מפלגת העבודה בראשותו של אהוד ברק לממשלה, כדי ליצור בסיס פוליטי שיבטיח את מעמדה של העבודה המאורגנת. גישה זו ניכרה ב"עסקת החבילה" שחתמה ההסתדרות עם הממשלה: בתמורה להסכמתו להשלמת הליכי ההפרטה של המשק – בקרקעות, בנמלים, בחברת החשמל – השיג עיני את הסכמתו של נתניהו לעגן את זכות ההתאגדות של העובדים בהסכם הכולל סנקציות נגד מעבידים שיתנגדו לכך; לחייב את המעסיקים לנהל מו"מ להסכם קיבוצי עם עובדיהם; וכן לחייב בקבלת רישיון חברות המעסיקות עובדי קבלן.
עסקת החבילה ביטאה חריגה מן האסטרטגיה הראשונית של עיני, וחשפה את הסתירה שהיתה מובנית במדיניותו. מצד אחד, בהמשך לתפישתו כי החולשה המובנית של העובדים אינה מותירה להם ברירה אלא לקבל את הנחותיו של הניאו-ליברליזם ולפעול במסגרתו, הוא הכשיר את מדיניות ההפרטה של הממשלה; אך מצד שני הוא פעל להגדלת אפשרות בניין הכוח שלהם. בשנים האחרונות לכהונתו היטלטל עיני בין שני אגפיה של סתירה.
באופן בסיסי הוא הוסיף לראות בחולשתם של העובדים את נקודת המוצא של מדיניותו ופעל לריסון תביעות העובדים גם במקרים שנראה היה שפעולה נחושה היתה עשויה להביא לתוצאות טובות יותר: כך הוא כפה על איגוד העובדים הסוציאליים הסכם שהותיר על כנו את נחיתותן של העובדות שהועסקו בעמותות, וכך הוא הביא לפיטוריה של גילה אדרעי מראשות ועד עובדי הרכבת ובלם את המאבק בהפרטתה של רכבת ישראל. ואולם, בהדרגה – ובניגוד למדיניות שנקט בשנותיו הראשונות בראשות ההסתדרות – הוא החל לגלות את האפשרויות הטמונות בחידוש פעולת האירגון של העובדים.
השינוי הנוסף, השלישי, באסטרטגיה של עיני מצא ביטוי בהקמת האגף לאיגוד עובדים וההרחבה הניכרת של פעולות האיגוד של ההסתדרות. שינוי זה נכפה על עיני כתוצאה מפעילותו של "כוח לעובדים: ארגון עובדים דמוקרטי", שקם ב-2007 והחל בפעולה נמרצת של איגוד עובדים, תוך טיפוח הכרה בחשיבות ההתאגדות בקרב ציבורים שעד אז נחשבו עוינים לרעיון העבודה המאורגנת. ואולם, בהדרגה ככל שההסתדרות מרחיבה את פעולות האיגוד שלה הן חוזרות ומציבות אותה על מסלול התנגשות עם המעבידים – כמו בהתארגנות בחברת "פלאפון", למשל – המחשלות את כוחה של העבודה המאורגנת וחוזרות וחושפות את חולשת הנחותיה של אסטרטגיית הברית עם התעשיינים. פעילות האיגוד המואצת של ההסתדרות מביאות את ההסתדרות גם להתנגשות עם יסודותיה הארגוניים ומעוררת דרישה לדמוקרטיזציה שלה. כך לוותה הקמתו של איגוד העיתונאים בהסתדרות בהבטחת אוטונומיה רבה, המזכירה את זו שיש לאיגודים ב"כוח לעובדים", ויש לשער שהדרישה לדמוקרטיזציה תלך ותגבר ככל שפעולת האיגוד תתרחב. הרחבת פעולת אירגון העובדים תוך דמוקרטיזציה של איגודיהם עשויה להוות בסיס לבניין כוח סוציאל-דמוקרטי משמעותי בישראל, מהלך שיאתגר הנחה נוספת שעמדה ביסוד האסטרטגיה הראשונית של עיני – זו בדבר חולשתם של העובדים.
עופר עיני פורש מההסתדרות כאשר הוא עושה פניית פרסה מן האסטרטגיה שבה החל את כהונתו. האתגר של מחליפו, אבי ניסנקורן, יהיה בהשלמתה של התפנית.