ההפקה הטרייה ביותר של הקאמרי בימים אלה היא שבירת התארגנות עובדי התיאטרון שאינם שחקנים – וביניהם סדרנים, טכנאים, תאורנים, מאפרות, מלבישות – שהתאגדו כדי להיאבק בתנאי העבודה הנצלניים שכפתה עליהם ההנהלה.
במוקד המערכה הראשונה עמדו פיטוריה של מובילת ההתארגנות, המלבישה ענת היימן, לה הוסבר כי עליה לבחור בין עבודה בתיאטרון לבין איגוד עובדים. במערכה השנייה פיטר הקאמרי את התאורן גולן ביתן, מוביל נוסף של ההתארגנות, שהתבשר על ידי המאבטחים כי העסקתו הופסקה וכי נאסרת עליו הכניסה לתיאטרון.
בניגוד לאופן הפוגעני שבו הוא נוהג בעובדיו, מבקש הקאמרי למתג את עצמו כ"חברתי" ו"מתקדם", כתיאטרון של "הציבור הנאור". את התעתוע הזה משווק הקאמרי, בין השאר, על ידי העלאה סדרתית של מחזות שבמרכזם גרמניה בתקופת ויימאר והשלטון הנאצי, שבאמצעותם הוא מטפח את הדימוי הכוזב של סוכן לקח הפאשיזם. כך, לאחר "קברט" ו"איש קטן – מה עכשיו" הגיע תורו של הדבר האמיתי – ברטולד ברכט.
ביום שישי, בעודו עוסק במרץ בשבירת התארגנות עובדיו ופיטורי ראשיה, פירסם הקאמרי מודעה מושקעת על עמוד שלם ב"הארץ" שבה הוא הודיע בחגיגיות כי "הברלינר אנסמבל, תיאטרונו של ברטולד ברכט מציג בתיאטרון הקאמרי" את המחזה "ארתורו אוי", שהוא "תשובתם של המחזאי ברטולד ברכט והבמאי היינר מילר לנאציזם".
ואולם, ברכט ו"ארתורו אוי" הם רק עלה תאנה לקפיטליזם הדורסני של הקאמרי, שרק מדגיש את הפער בין רוממות הערכים שהוא מטיף להם מעל הבמה להתנהלותו הכוחנית כמעסיק מאחורי הקלעים. ואכן, בעודו מתהדר בברכט, מקפיד הקאמרי להתעלם מן המסר של מחזותיו ומזה של "ארתורו אוי" בפרט.
"ארתורו אוי" – או בשמו המלא, והמשמעותי, "עלייתו הנמנעת של ארתורו אוי" – נכתב על ידי ברכט בגלות ב-1941 והוצג לראשונה ב-1958. המחזה הוא אלגוריה סאטירית על כיבושה של גרמניה בידי הנאצים ובמרכזו ניצב ארתורו אוי (היטלר) גנגסטר המשתלט באמצעות בריוניו על קרטל משווקי החסה בשיקגו (דימוי לקפיטליזם הגרמני) תוך שהוא מסתייע בשיתוף פעולה של חלק מן הבורגנות ועמידה מנגד של חלקה האחר. לאחר שסיים את השתלטותו על שיקגו (גרמניה) הוא מספח את העיר הסמוכה (אוסטריה) ונושא פניו לדטרויט, פילדלפיה, ניו יורק ועוד (העולם) ערים שבכולן שיווקי ירקות "דורשים פרוטקשן".
היו שהסתייגו מאופיו הסאטירי של "ארתורו אוי" וטענו כי השימוש בעלילת גנגסטרים כמשל לנאציזם מעמעם את אימי שלטונו כפי שהתגלו במשך מלחמת העולם השנייה והשואה. ואולם, נראה כי פגמים אלו – המשקפים את פער המידע וההבנה שבין מועד כתיבת המחזה לבין מועד הצגתו – הם דווקא המפתח לרלוונטיות הנמשכת של "ארתורו אוי": פער זה משחרר את הנמשל במחזה מצלו של המשל, ומאפשר לו לחזור ולחשוף כיצד מערערות החמדנות הקפיטליסטית והסתגלתנות הבורגנית את הדמוקרטיה.
גם ב"ארתורו אוי" – כמו ב"אופרה בגרוש" וב"עלייתה ונפילתה של העיר מהאגוני" – מציג ברכט את הגנגסטר כהגיון הצרוף של הקפיטליזם שבו המיסחור הכללי גורם להתבהמות של כל מה שהוא אנושי ושבו המירוץ אחר הרווח מעניק הכשר לאלימות.
היגיון זה של הקפיטליזם מוצא ביטוי במחזה ביחסו של ארתורו אוי לעובדים ולאיגודיהם. אוי רוצה עובדים חלשים, מבודדים התורמים לרווחי מעבידיהם כפועלים וכצרכנים, אך רואה בהם סכנה הדורשת טיפול ברגע שהם מתאגדים. כך בדבריו בפני ראשי קרטל החסה הוא אומר: "בין אם תאהבו זאת או לא, אי אפשר להעלות על הדעת את העולם המודרני שלנו ללא האדם העובד, אפילו רק אם כצרכן. תמיד הדגשתי שעבודה הגונה אינה פחיתות כבוד, רחוק מכך. היא מועילה ותורמת לרווחים. יש לי כל האהדה לאדם העובד כיחיד. רק כאשר הוא מתאגד, כאשר הוא מתיימר להתערב בעניינים שמעבר להבנתו, כמו רווחים, משכורות וכו', אז אני אומר: היזהר אחי, עובד הוא אחד שעובד. אבל כאשר אתה שובת, כאשר אתה מפסיק לעבוד, אז אתה אינך בגדר עובד יותר. אז אתה מהווה סכנה לחברה. וכאן אני נכנס לתמונה". (תרגום שלי מאנגלית. מהדורת Methuen Drama).
מעניין אם כאשר יהדהדו שורות אלו באולמו של התיאטרון הקאמרי יזכור מישהו בהנהלתו את ענת היימן או את גולן ביתן או יחשוב על הדמיון המצמרר בינן לבין המסרון הטלפוני שהיימן קיבלה לפני שפוטרה: 'שהחבר'ה מלמעלה (ההנהלה) לא יתעצבנו על רעיון האיגודים האלה. או שאת בפנים – עם כל האהבה והמקצועיות והחוזה שחתמת , או שאת מאגדת".
ברכט ראה ב"ארתורו אוי" אות אזהרה. הוא משתמש בהיסטוריה כדי לחשוף את היסודות מנבאי האסון הטמונים בהווה, במוסר הכפול הבורגני היומיומי, המהוגן. התנהלות הקאמרי כלפי עובדיו מצויה בהחלט באזור הסכנה והאסון שמסמן ברכט.
מסיכת הנאורות שעוטה הקאמרי בעודו מזהם ומקעקע את הערכים שהוא מתיימר לקדם בהעלותו את "ארתורו אוי" היא מתסמיני הסכנה פוליטית שכנגדה מתריע ברכט. סכנה פוליטית זו מעבירה את האחריות אל הציבור הרחב, אל קהל הצופים. לכך התכוון ברכט באפילוג של "ארתורו אוי" שנכתב כבר אחרי המלחמה: "לכן לִמדו כיצד לראות ולא לבהות; כיצד לפעול במקום ללהג כל היום".
משמעות דבריו של ברכט היא כי על רוכשי הכרטיסים שאליהם פונה הקאמרי לבחור בין הכשר ההתעמרות של התיאטרון בעובדיו, לבין עמידה לצדם; בין שיתוף פעולה עם המשחק הכפול של הקאמרי, לבין חשיפת העמדת הפנים בה הוא נוקט; בין הפיכת העלאת "ארתורו אוי" לטקס היטהרות המרוקן את המחזה מתוכנו לבין סירוב לרכוש את הכרטיסים כהפגנה נגד הזניית מסריו של ברכט וערכיו של קהלו.
לכן, אל תקנו כרטיסים ל"ארתורו אוי"! כל כרטיס שתקנו יהיה אות קלון שיעשה אתכם לשותפים לשבירת התארגנותם של עובדי הקאמרי; לעומת זאת כל כיסא שתותירו ריק באולם יהיה בבחינת "לייק" למאבק שמנהלים העובדים על דמותנו כחברה.
עכשיו במקום הכי חם: ענת היימן כותבת על הניסיון לארגן את עובדי הקאמרי ועל הקיצוץ במשמרות