בעקבות המחאה החברתית של קיץ 2011 המציא הימין-הכלכלי הישראלי את עצמו מחדש באמצעות אגדה שהמציא והפיץ, אגדת "המחוברים": המחוברים הם הרעים החדשים, הכלאה מופרכת בין ההון-הגדול לוועדים-הגדולים שאמורה להסביר את כשליו של משטר ההפרטה: ריכוזיות, חוסר-יעילות, יוקר-מחייה, גידול באי-השוויון ובעוני ופגיעה בחלשים. אגדת המחוברים היא תחפושת חברתית שנתפרה כדי לגונן על משטר ההפרטה מפני הזעם הציבורי שעוררו תוצאותיו, אך גם כדי להמשיך והפיץ את בשורתו: התחרות במשק היא פתרון-קסם לכל תחלואי המשק והחברה בישראל. כך ממחזרת אגדת המחוברים את הטיעונים שהועלו פה מאז שנות ה-80 בדרך להרוס את מדינת הרווחה; רק שהיא מתאימה את התעמולה הניאו ליברלית לאווירה הציבורית שיצר המשבר הכלכלי שפרץ ב-2008 והפריך את הנחותיה – הכל כדי לדחוק מן הדיון הציבורי את החלופות למשטר ההפרטה של מדיניות סוציאל-דמוקרטיות שזכו לאהדה במשך המחאה.
התזה שביסוד אגדת המחוברים החלה את דרכה בימין הכלכלי כתירוץ לכשלונותיו של משטר ההפרטה כבר בשנים שלפני המחאה. העורך הראשי של עיתון "דה מארקר", גיא רולניק, היה זה שארז את מרכיבי התזה יחד ומיתג אותם תחת הכותרת "מחוברים". הוא הפך את אגדת המחוברים למנגנון פרשני ששווק בתבנית של דרשה על מלחמת בני-אור בבני-חושך: "המחוברים" כנגד "הלא-מחוברים"; "7 טייקונים מול 7 מיליון אזרחים"; חצי מליון עובדים חזקים נגד שניים וחצי מיליון עובדים חלשים; עובדים מאוגדים "עם קביעות ופנסיות תקציביות" נגד "ציבור חלש ללא קביעות וביטחון תעסוקתי". בד בבד שימשה אגדת המחוברים לגיבוש של סדר יום פוליטי, שנפרט למסעות צלב ממוקדים, שהקנו לה הילה חתרנית ועוררו עניין ציבורי.
"אגדת המחוברים" מבטאת את ההיגיון הפוליטי שמנחה את הימין הכלכלי הישראלי זה יותר מעשור. נתניהו פתח במאבק בטייקונים ובעבודה המאורגנת כבר בעת שכיהן כשר אוצר ב-2003. הוא ער לכך שכוחם המשחית של הטייקונים ודורסנותם מערערים את הלגיטימיות של משטר ההפרטה. לכן, באמצעות המאבק בריכוזיות הוא חותר להחליף את הטייקונים במעמד רחב יותר של בעלי הון בינוניים, שיספקו למשטר ההפרטה בסיס פוליטי יציב. היגיון פוליטי זה מנחה גם את המתקפה שמנהל נתניהו נגד העבודה המאורגנת: מצד אחד, היא מאיימת על ההון הבינוני יותר מאשר על הטייקונים, ומצד אחר הוא חותר למנוע ממנה להפוך לכוח סוציאל-דמוקרטי שיגביל את שלטון ההון ויפעל לכינון מדינת רווחה.
נתניהו לא לבד. אגדת המחוברים היא מקור ההשראה לדמגוגיית "איפה הכסף?" של יאיר לפיד, שקבע כי זו "שחיתות" כש"קבוצה של טייקונים משחקת בכספי הפנסיה שלנו", ובאותה נשימה יצא נגד "ועדים מונופוליסטים". גם נפתלי בנט משווק את אגדת המחוברים: הוא מטיף נגד טייקונים "שעושים משחקים פיננסיים" באותו להט שהוא קורא "לשבור את לפיתת החנק של הוועדים הגדולים על הכלכלה הישראלית". כך למרות מראית העין הלוחמנית, מאשררת אגדת המחוברים את הנחותיה של ההגמוניה הניאו ליברלית הישראלית ותורמת לביסוסה.
אגדת המחוברים היא גרסה ישראלית לדפוס תעמולה שפיתח הימין האירופי מאז שלהי המאה ה-19, כהשתקפות לפחדיה של הזעיר בורגנות השוקעת מפני ההון הגדול מכאן והעבודה המאורגנת מכאן. הימין האירופי בנה והציג את בעלי ההון ואת העובדים המאורגנים כ"פני יאנוס" של אויב אחד – כגילויים נפרדים של אותו איום עצמו, שהניגוד בין חלקיו רק מעצים את הסכנה הטמונה בו.
משטר ההפרטה הישראלי שוחק חלקים גדולים ממעמד הביניים והופך אותם לסוגים שונים של פרילנסרים, נעדרי אופק תעסוקתי. עובדים שבעקבות פירוק מדינת הרווחה וחיסול רשתות הביטחון שהיא העניקה נתונים בחשש קיומי מתמיד. נישולם של מעמדות הביניים ודחיקתם הנמשכת כלפי מטה בשוק העבודה מפתחת אצלם איבה לוועדים ולטייקונים כאחד: כ"מעין שכירים" הם רואים בעובדים המאורגנים, המוגנים על ידי ההסכמים הקיבוציים, יריבים המגבילים את מרחב התעסוקה שלהם; ו"כמעין יזמים" הם רואים בעסקים הגדולים ובעומדים בראשם יריבים הפוגעים ביכולת התחרות שלהם. אגדת המחוברים משקפת אפוא את פחדיו של מעמד הביניים הנשחק ואת חוסר האונים שלו, היא גם עושה בו ניצול כדי לביית אותו לחוקי המשחק של משטר ההפרטה ולסגל אותו להנחותיו.
כתירוץ לכשלונותיו של משטר ההפרטה נולדה אגדת המחוברים בימין הכלכלי כבר כעשור לפני המחאה. העורך הראשי של "דה מרקר", גיא רולניק, היה זה שארז את מרכיביה הסותרים של התזה יחד ומיתג אותם תחת הכותרת "מחוברים". רולניק טווה את אגדת המחוברים כמערבון כלכלי ובאמצעות שינון חוזר הפך אותו למנגנון פרשני בנוסח מלחמת בני אור בבני חושך: "המחוברים" נגד "הלא-מחוברים"; "7 טייקונים מול 7 מיליון אזרחים"; חצי מיליון עובדים חזקים נגד 2.5 מיליון עובדים חלשים; עובדים מאוגדים "עם קביעות ופנסיות תקציביות" נגד "ציבור חלש ללא קביעות וביטחון תעסוקתי".
התעתוע המונח ביסוד אגדת המחוברים נחשף ביחסה לזכויות העובדים: היא בעד ביטחון תעסוקתי אך גם נגדו; היא תוקפת אותו במקום שהוא קיים ותובעת להנהיגו היכן שהוא נעדר. במצב שבו התאגדות בוועדי עובדים היא הדרך היחידה שבה יכולים עובדים חלשים להשיג "קביעות וביטחון תעסוקתי", הרי שלפי הגיונה של אגדת המחוברים מרגע שהם יתאגדו ויפעלו להשגתם הם יהפכו ל"מחוברים" – ואותם יש להוקיע. וכך בעוד שאגדת המחוברים מגנה את ה"תספורת" שמבצעים הטייקונים בחיסכון הפנסיוני, היא תוקפת גם את הפנסיה התקציבית המגינה על העובדים מפני אותן "תספורות" עצמן, ואשר ביטולה בתנאים הקיימים פירושה הפקרת החוסכים לחסדי הטייקונים. כאן נפרמת ההאחדה הכוזבת שיוצרים פרנסי האגדה בין הטייקונים לבין וועדים: העובדים המאורגנים והוועדים הגדולים אינם שותפיהם של הטייקונים; להפך, הם מי שבתנאי משטר ההפרטה מצליחים להתמודד מולם.
יוקר המחייה, שהמאבק נגדו עומד לכאורה במוקד אגדת המחוברים, הוא אחד מגילויי הגידול באי השוויון בישראל, ההולך ומתרחב – כך מלמדים מחקרים – ככל שנשחק כוחו של האיגוד המקצועי. ואכן, המחאה החברתית בקיץ 2011 שהוצתה על ידי יוקר המחייה פרצה לאחר שמאז מחצית שנות ה-90 ירד מספר השכירים המאוגדים בכמחצית – לכדי כרבע מכלל מספר העובדים. באמצעות החיבור הכוזב בין הוועדים לטייקונים מחלישה אפוא אגדת המחוברים את כוחם של ארגוני העובדים, וכך מסייעת להרחבת האי השוויון המגדיל את יוקר המחיה.
חייבים לציין שאגדת המחוברים יוצאת נגד כלל העבודה המאורגנת במגזר הציבורי ולא רק נגד ה"מונופולים" – הרכבת, הנמלים וחברת חשמל. התביעה "לייעל את המגזר הציבורי שיש בו עשרות מיליארדים של הוצאה מיותרת" שימשה כבר בעבר כתעמולת כזב יעילה לפירוק מדינת הרווחה, לקיצוץ השירותים החברתיים, להסחרתם ולכפיית שלל צורות של העסקה פוגענית נטולות "קביעות ופנסיות תקציביות" על עובדיהם. לאחר כשני עשורים שבהם נהפך הניאו-ליברליזם מתעמולה למדיניות, ברור כי מדיניות זו היא בין הגורמים המרכזיים לעלייה ביוקר המחיה, שכן הפרטת מערכות החינוך, הבריאות, הרווחה והדיור מגדילה בהתמדה את מספרם של מי שאינם יכולים לרכוש את השירותים שהוסחרו. זיקת גומלין בין הפגיעה בעבודה המאורגנת לפגיעה ברמת השירותים החברתיים מלמדת אפוא כי בניגוד לאגדת המחוברים כבסיס למדינת רווחה – ועדי עובדים חזקים הם ערובה למאבק ביוקר המחיה ובאי שוויון.
אגדת המחוברים היא גירסה "חברתית" של משטר ההעסקה שקידם מקורבו של נתניהו, אורי יוגב, כבר ב-2004: "שבירת העבודה המאורגנת בישראל" היתה לדבריו ההישג הגדול של כהונתו באוצר, שכן הוועדים הגדולים "תקעו את המשק הישראלי" והיחלשותם "משחררת את המשק מכבליו". יוגב הוסיף כי בישראל אין כבר צורך בעבודה מאורגנת, שכן המדינה לקחה על עצמה את ההגנה על זכויות העובדים באמצעות "החוק ורשת הביטחון הסוציאלי". לראייה מביאים טווי האגדה את המודל הדני, שבו יש חופש מוחלט למעסיקים לפטר לצד ביטחון סוציאלי מלא למפוטרים, ורק שוכחים לציין שמדובר במציאות בה 80 אחוז מהעובדים מאורגנים בארגון ארצי חזק, ולא בקושי 33 אחוז, כמו בארץ (או כפי שהתגאה יוגב: "העבודה המאורגנת ירדה בעשורים האחרונים מ-70% מהמשק ל-20% בלבד. אם נצליח להוציא לפועל רפורמות בחינוך ובבנקאות, הרי שחלקה של העבודה הזו יירד כבר אל מתחת ל-20%"). אגדת המחוברים מנכסת אפוא את מודל מדינת הרווחה הנורדית, שיש לו אפיל "חברתי", רק כדי לסכל את אפשרות מימושו בישראל. באותה נשימה היא יוצאת למאבק בעבודה המאורגנת, שכוחה הוא תנאי למשטר העסקה הוגן בנוסח הסקנדינבי.
לאור התחזקות מגמת התאגדות העובדים הניכרת בשנים האחרונות – כפי שמלמדת עלייתו של ארגון "כוח לעובדים" והתמורות בדרכי פעילותה של ההסתדרות – נראית אגדת המחוברים כנשק פוליטי בידי הימין הכלכלי. הקישור המתעתע בין הטייקונים לוועדים חושף את התוכן הניאו ליברלי של אגדת המחוברים המשמשת מאז קיץ 2011 לביותה של המחאה החברתית לחוקי המשחק של משטר ההפרטה ולסיגולה להנחותיו.
ההתקבלות הרחבה של אגדת המחוברים, העומדת ביחס ישיר לדעיכתה המהירה של המחאה החברתית, מעוררת שאלות עקרונית ומעשית יותר: מה איפשר את קריסתה של המחאה אל תוך הסדר הקיים, ומה על הסוציאל דמוקרטים לעשות כדי לשנות מהלך דברים זה.