לגלילה היה שיער אדום והיא לעולם לא לבשה טרנינג. בקושי התפשרה על שמלה, אחרי שבועיים שבהם הסתובבה במחלקה עם החזה בחוץ. בוקר אחד ניגשה גלילה אל אחת הרופאות הבכירות: "במוצאי שבת נפתחת תערוכת ציורים שלי, בסלון מזל בסמטה אלמונית. אני מבקשת לשחרר את כל המחלקה, וגם הצוות מוזמן. יהיה עראק וזה הולך טוב עם טגריטול (תרופה פסיכיאטרית)". מאוחר יותר ניגשתי לרופאה, לשאול בנוגע לסיפור הזה. היא חייכה אלי בסלחנות: "זה חלק ממחשבות הגדלות של גלילה". "את טועה", אמרתי לה, באמת יש לה תערוכה.
לא הייתי יותר חכם וגם לא היה לי שום ידע פסיכיאטרי, אבל כבר נפלתי עם גלילה יומיים קודם לכן, כשהתרברבה באוזני שהבת שלה מפיקה בטלוויזיה. היה לי ברור שזה חלק ממחשבות השווא שלה. באותו אחר הצהריים הגיעה הבת לביקור. מפיקה בטלוויזיה. אחרי הביקור היא הסכימה לפגוש אותי בבית קפה: "כל חצי שנה בערך אמא שלי מאושפזת בכפייה, כי היא נהיית אלימה כלפי המשפחה או כלפי סתם עוברי אורח. פעם רדפה אחרי עם מטף בכל שינקין. אמא שלי מאוהבת במחלה שלה. כשהכדורים מאזנים אותה היא יושבת פאסיבית ואבודה בבית, אבל במחלה היא ליד אלוהים. לפעמים אני פשוט רוצה שהיא תמות כבר".
אחרי שגלילה סיפרה על התערוכה מיהרתי לגוגל. גיליתי שבתל אביב יש באמת רחוב קטן ששמו סמטה אלמונית, ובאמת קיים "סלון מזל" – גלריה קטנה שנותנת ביטוי למדוכאים ולאנרכיסטים, ובאמת נפתחת שם תערוכת ציורים של חולי נפש וביניהם גלילה. "אוי-ויי", פלטה הפסיכיאטרית ברגע שהבינה שכשלה באבחנה בין מציאות לשיגעון. אחר כך חתמה לגלילה על אישור לחופשת שבת מיוחדת.
גלילה שמחה מאוד לקראתי בערב הפתיחה, שבו זרחה ממש, אף שלא הגיע איש מצוות המחלקה. הרגשתי שהיא בדרך הנכונה, ובמהרה תשתחרר לגמרי. כעבור יומיים היא התיזה קפה על אחד מלובשי הטריינינגים הוותיקים. אחד שהיה סטודנט מבריק בטכניון כשהתפרצה אצלו הסכיזופרניה. הוא אמר: "אנחנו בדרך הנכונה, ולעולם לא נגיע".
לימים עבדתי בגוף תקשורת גדול שבו עבדה גם הבת של גלילה כמפיקה בכירה. נתקלנו זה בזה כמעט בכל יום. היה לי ברור שהיא זוכרת היטב, אבל שנינו לא דיברנו מעולם על פגישתנו במחלקה הסגורה. מת לשאול, אבל לא יודע מה עם גלילה. סלון מזל נסגר מאז, אברבנאל עדיין פתוח.