סבתא וסבא יקרים!
אני ואמא הצטערנו נורא כשגילינו שהתקשרתם ממש דקה לפני שבאנו. עכשיו אענה בפרוטרוט על כל השאלות:
אמא כמובן מבשלת לבד, היא מבשלת את מה שבישלה גם במוסקבה. אצלנו בינתיים לא רק שלא קר, אלא אפילו חם – 30-25 מעלות. בכל זאת, אפילו אם אלקה לא תוכל, תעבירי עם מישהו את תוכן התיק השחור.
סבתא סוסנה קבורה בבית קברות ווסטריאקובסקויה.
וכך הלכתי לבית הספר:
הלימודים כאן מתחילים ב-8:00. אמא ואני קמנו ב-7:00. כמעט לא התרגשתי. אכלנו, לבשתי את המכנסונים והגופייה שלי (כאן הולכים לבית ספר בלי מדים). בית הספר מאוד קרוב, שומעים את הצלצול. הצלצול כאן מצחיק מאד, (ברדיו) בסויוז יש את "לילות מוסקבה", אותות הקריאה, אז כאן הצלצול הוא אותו הדבר, רק המנגינה קצת שונה.
נכנסתי לכיתה מעט בחוסר ביטחון. בכיתה חוץ ממני יש עוד שני מהגרים, כאן קוראים להם "עולים חדשים" – מילולית "אלה שעלו זה עתה". העולימים האלה כבר למדו באולפן – באולפן לומדים עברית. ואני עוד לא למדתי. בהתחלה לא הבנתי כלום, אבל אחר כך המורה התחילה להסביר הכל באופן מפורט ואני התחלתי אפילו לענות בשיעורים, במיוחד בתנ"ך, שם לומדים את החומש, תורת משה. אין כאן ציונים, אבל אותי כל הזמן משבחים. כבר רכשתי חברות – גם עולימקות וגם תושבות ילידות. כולם מאוד טובים ומאוד אוהבים אותי.
עכשיו אני כבר יודעת קצת עברית ובכיתה מדברת עם כולם איכשהו, למרות שהולכת לבית ספר כבר שבוע וחצי.
טוב לי כאן, אבל אני מאוד מתגעגעת.
אנחנו הולכים לשוק וקונים מוצרים לכל השבוע. בשוק יותר זול מבחנות…
כבר כתבתי על היחסים הלא-מלבבים עם בני כיתתי "הישראלים". אבל היחסים עם חברי וחברותי ה"עולימים" וה"עולימקות" היו דרמטיים לא פחות. המתח שנוצר אז לא התפוגג עד היום.
אני לא זוכרת את העילות, אבל בפעמיים שבהן הלכתי מכות או, ליתר דיוק, ניהלתי קרב מגע אכזרי עם בני גילי בישראל, יריבי היו עולים רוסים כמוני. פעם אחת זו היתה בת כיתתי, בפעם השנייה – בחור שלמד אתי סולפז' בקונסרבטוריון. עם הילדים הישראלים לא העזתי לנהל קרבות. פערי הכוחות החברתיים בינינו היו כה גדולים, שהעדפתי תמיד לסגת ובוודאי להימנע מעימות פיזי. בקיצור, הייתי מודל מהלך של ילדת כאפות. לא כך היה עם העולים – הרגשתי שווה בין שווים ולכן יכולתי להגן על כבודי, או סתם להוציא את העצבים שהצטברו, באלימות פיזית משחררת. הטכניקה שלי היתה אחיזה איתנה בשערות האויב ומשיכתן הבלתי מתפשרת. הטכניקה הוכיחה את עצמה כיעילה. שני הקרבות שאני זוכרת הסתיימו בניצחון כמעט טריומפאלי: יריבי הרפו ממני ופרצו בבכי.
תחושות שזכורות לי מהמפגשים המזדמנים עם "עולימים" כמוני בשנותי הראשונות בישראל הן הפתעה, אכזבה ועלבון מבגידה. אלה לא היו התחושות היחידות, כמובן, וגם לא אטען שהן תאמו לחלוטין את המציאות, אבל הן נחרטו בזיכרון. אני זוכרת ילדה מגודלת בשם נאדיה שלמדה כיתה מעלי ביסודי הראשון שלי. היא היתה בכיתה ו', אך נהגה לבקר אותנו "העולימים" של כיתה ה'. למיטב זכרוני, הביקורים לא היו למטרות שלום – לפחות ככל שזה נגע לי. היא היתה נשענת על שולחני, רובצת מעלי ומרביצה בי תורה שעל רגל אחת ניתן לסכם אותה במשפט: "אני יותר טובה ממך בכל המובנים". היא עזבה את בית הספר לפני סוף אותה שנה. "אנחנו עוברים לשדרות", סיפרה בגאווה.
דבר אחד הבנתי מהר מאוד: שני ה"עולימים" בני כיתתי, ילד ואותה ילדה שברבות הימים חטפה ממני מכות, לא יהיו בני בריתי. אנחנו יכולים לשמור על קשר, לדבר לפעמים, אפילו להיפגש מחוץ לבית הספר, אבל בכיתה אנחנו מתחרים על אותו משאב מצומצם – חיבתם של "הישראלים". אני יודעת שזה לא היה המצב בכל הכיתות ובכל בתי הספר. שמעתי לא מעט סיפורים על מסגרות שבהן העולים הרכיבו מחנה מגובש, חזק ואף אימתני "מול הישראלים". אבל בכיתה הראשונה שבה אני למדתי, ובמידה מסוימת גם בכיתה השנייה והשלישית העולות והעולים היו מעטים מדי, חלשים מדי, מפולגים מדי בשביל לספק קונטרה אמיתית לסביבה הלא אוהדת.
אחד הנושאים הרגישים והמורכבים ביותר היה הדיבור ברוסית בפרהסיה. אם זכור לי נכון, היו בין חברי הרוסים לכיתה כאלה שסרבו לדבר רוסית בבית הספר. לאחרונה התוודעתי לחוויות דומות של בנות ובני גילי שעלו בתחילת שנות ה-90. זו היתה תופעה, ואני לא בטוחה שהיא פסה מן העולם.
כעבור שנתיים-שלוש תחושות ההפתעה והאכזבה התחלפו בדריכות ובמידה מסוימת של חשדנות כלפי כל "עולים" שנקרו בדרכי בבתי הספר. להפגין חיבה, לחתור למגע, ליזום שיחה – זה מסוכן. היזדקקות לחברות ולתמיכה היא הרי חולשה, וחתירה ישירה למגע עלולה להתפרש כחנופה או, חלילה, כהידבקות. אני זוכרת (אם כי במעומעם), שגם בבית הספר התיכון הניסויי בירושלים, מעוז הסובלנות ויפות הנפש, אני ושני העולים הבודדים שלמדו אתי (את שניהם היכרתי עוד קודם) הלכנו סחור-סחור כדי להתחבר. ומעולם לא נהיינו חברים של ממש בבית הספר.
כמעט לאורך כל ההתבגרות שלי בארץ ניהלתי מעין חיים כפולים – של ילדה חריגה ולא מקובלת בבית הספר, ושל נערה "ללא תסביכים" ועם יומרה להיות במרכז העניינים – לאחר בית הספר – עם ילדי החברים של ההורים ועם החברים שרכשתי בחוגים "הרוסיים". הגבול בין שני העולמות היה כמעט בלתי חדיר. הילדים העולים שהיו חלק מהעולם הבית-ספרי האכזר הורשו להיכנס למגרש הביתי שלי לעתים נדירות ביותר. ולהיפך: מעטים היו חברי מחוץ לבית הספר שזכו להצצה לחיי בית הספר שלי. אם הגבול היה נפרץ, דברים נוראיים היו יכולים לקרות – החברים האמיתיים שלי היו עלולים לגלות את מצבי הבית-ספרי הפתטי, ואילו ילדי בית הספר עלולים היו לשים ללעג ולקלס את חיי "האמיתיים".
שרידים של כפילות זו מלווים אותי עד עצם היום הזה. עבורי הטור הזה הוא עוד סדק קטן בחומת הבטון (או תקרת הזכוכית) שמפרידה בין עולמי ה"רוסי" לעולמי ה"ישראלי", עוד ניסיון להפסיק להתבייש לדבר רוסית בפרהסיה.
עם החברה הראשונה בישראל, שנת 90