סבא וסבתא יקרים!
אצלנו, כמו תמיד, הכל טוב!
בעוד 3 ימים יש לי מבחן בפסנתר. סולפג' כבר נגמר, קיבלתי 90 ציון שנתי, כלומר 5 מינוס. היצירות שאני מנגנת, שעליהן כתבתי במכתב הקודם, יוצאות לי מצוין. אפילו המורה שלי, מקסימליסטית (כפי שהיא בעצמה מגדירה זאת) אומרת כך. אגב, במבחן גם ההורים יוכלו להיות.
ולאבא יש מחר ערב יצירה, הוא יקרא את השירים שלו. אם כי הוא עוד לא יודע איזה.
….
כולם בכיתה נורא אוהבים אותי, אני, כמו שאומרים, השתלבתי בקולקטיב.
וחוץ מזה יש לנו מורה מאד טובה – המחנכת, אני פשוט משוגעת עליה. וגם היא עליי.
אני מציירת פוסטרים לבית ספר ובכלל מקשטת את הכיתה בכל מני צורות.
יכול להיות שבסוף השנה אארגן מסיבת פרידה, כי בשנה הבאה אנחנו כמעט בטוח נעבור לשכונה אחרת, כלומר, גם לבית ספר אחר.
עכשיו חדשות שממש לא קשורות לבית הספר. אלקה בהריון. כבר בסביבות שלושה חודשים, אני חושבת. היא גם התחילה להתעסק ברצינות בחיפוש דירה לרגינה, ליליה ולוניה. היא רוצה לשכור דירת ארבעה חדרים ולגור כולם ביחד.
…
לפעמים בערב אני פתאום נזכרת באיזו אפיזודה מהחיים שלי בקובינקה ומתחילה להתגעגע. למשל, פעם אחת נזכרתי איך שכבתי, קראתי, מצצתי סוכריות "אריכות-נגן" [ככה סבא שלי היה מכנה בצחוק סוכריות למציצה – ל.ר.] ופתאום נרדמתי, ובבוקר סיפרתם לי, איך הורדתם לי את הבגדים, הושבתם אותי על הסיר והשכבתם לישון, ואני אפילו לא הנדתי עפעף.
ובכלל יש זכרונות. ולפעמים אני בעצמי ממציאה ומספרת לעצמי סיפורים על איך אתם מגיעים ואני פוגשת אותכם לבד ושאת, סבתא, לא הבאת כלום חוץ ממגש עם טֶפְטֶלי [כופתאות בשר ברוטב עגבניות – ל.ר.].
מה שעצוב הוא שאמא לא עושה לי טֶפְטֶלי, למרות שתמיד מבטיחה לעשות.
אמא הבטיחה לי, אגב, שבקיץ אנחנו ניסע לים. כאן זה בכלל לא קשה, כי ישראל היא ארץ קטנה ותל אביב, שבה יש ים, ממוקמת ממש לא הרחק.
בקיץ אני מקווה שהמורה שלי [לפסנתר – ל.ר.] תמשיך לעבוד איתי. ומה שבטוח שהיא תתן לי תוכנית גדולה.
מבחינת המצב הכלכלי הכל בסדר גמור.
רק עם דירה יש בעיה. פשוט אין אותן.
קראתי: שוב את או. הנרי, אבל סיפורים אחרים, "ספרטקוס", "מות הנסיך" (בעברית), אלפונס דודה, "ההגדה לבית פורסייט", הופמן, כל מני אוטוביוגרפיות, אבל את זה קראתי רק מאפריל, ולפני כן עוד מלא.
בכלל הכל בסדר.
מנשקת אלף פעמים!
ליזה
במכתב הזה, שנשלח כנראה ביוני 1991, כמעט כמו בכל המכתבים ששלחתי לרוסיה, יש לא מעט שקר ולא מעט אמת. החשיפה הפתאומית של פנטזיית הטֶפְטֶלי לצד השקר (העצמי?) הגס בנוגע ל"השתלבותי בקולקטיב". הזכרונות מהאידיליה האבודה של קובינקה לצד האהבה המצוצה מהאצבע לשיעורי המוסיקה.
וכמובן, יש גם קטעים קומיים – כמו ההודעה הדרמטית על הריונה של בת דודתי, שבאה כלאחר יד, והתשובה ההחלטית לשאלה בדבר מצבנו הכלכלי. זו אחת הפעמים הבודדות שנושא הכסף עלה באופן ישיר במכתבים שלי לסבא וסבתא. הנושא הזה חלף על פני חיי הרגשיים באותה תקופה מבלי להשאיר עקבות. אבל היות והיום הנושא הזה דווקא מעסיק אותי מאד, אולי יותר מדי, אבקש להתמקד בו בטור הנוכחי.
מדהים כמה ש"המצב הכלכלי" לא עניין אותי לאורך ילדותי והתבגרותי. למעשה, אני חושבת שהוא התחיל להדאיג אותי רק בגיל 26 או 27, כשהתפטרתי מעבודתי הרצינית הראשונה, הייתי מובטלת לראשונה בחיי והתפרנסתי מעבודות פרילנס מזדמנות. סיפורה הכלכלי של משפחתי, שלמען האמת גם כעת לא ידוע לי לפרטי פרטיו, אינו טיפוסי לעליה הרוסית לישראל. לא באנו לכאן חסרי כל, לא קנינו דירה בפריפריה ולא חסכנו פרוטה לפרוטה על-מנת לקום אט-אט "על הרגליים" (ביטוי שעולים ותיקים הרבו להשתמש בו כשהגענו ושתמיד עיצבן נורא את הורי).
הסיפור שלנו היה הפוך: הפרסטרויקה דווקא הטיבה עם הורי. אבא שלי היה שותף בקואופרטיב של פסיכולוגים והרוויח לא רע בכלל יחסית לתקופה. הייתה לנו דירה טובה, והיות והשכלנו לא למכור אותה לפני עלייתנו, אלא המשכנו להשכיר ומכרנו רק כעבור שנתיים, הרווחנו עליה סכום נאה לאותם ימים. חודשים בודדים לאחר העלייה ההורים שלי מצאו עבודה במקצוע. שילוב של ביש מזל והחלטות אומללות הביא את המשפחה להידרדרות איטית לתהום הכלכלית. התהום שלנו נראית בערך כך: שני ההורים שלי בגיל טרום-פנסיה, ללא (או כמעט ללא) פנסיה, ללא דירה, ללא חסכונות. העתיד שלהם דווקא טיפוסי לעליית שנות ה-90. לפניהם שנים של דלות, שכירות וקצבת זקנה.
סיר הבשר. טפטלי תוצרת ישראל
עכשיו, כשהמצב הכלכלי של משפחתי מטריד אותי אולי יותר מכל דבר אחר, היכולת של הוריי לשמור אצלי על אשליית רווחה במשך שנים כה ארוכות מפליאה אותי. ומה שמפליא אותי אף יותר היא האטימות שלי, שאיפשרה לתחזק את האשליה הזו או את האדישות הזו במשך זמן כה רב.
אחרי תקופת האבטלה והפרילנס, שהייתה בין התקופות הקשות, הבודדות, המאתגרות והמעניינות ביותר בחיי והוכתרה בחובות שאני משלמת לבנק עד עצם היום הזה, התחלתי לסבול מחרדת אבטלה אקוטית. משמעות הביטוי "היעדר גב כלכלי" התבהרה עבורי כשמש. מאז, בכל פעם שפוטרתי, נכנסתי מיד לפאניקה מהולה בדיכאון, תחושת אשמה ואובדן ערך עצמי, שאילצו אותי לקפוץ על הצעת העבודה הראשונה שנקרתה בדרכי. לא נתתי לעצמי ולו מעט זמן לחשוב, להתלבט ולהתבטל, רחמנא לצלן.
היום יש לי גם ילדה, ואני מרגישה כבולה עוד יותר לכיסא המשרדי שלי, או לכל עבודה שאמצא במקומו. אני יודעת שאין לי את הפריווילגיה לחזור על הימורי הורי, אין לי זכות לטעות. בגיל 33 המופלג, אני לא יכולה לגשש באפלה ולחפש את עצמי בשיטת ניסוי וטעייה מבלי להביא כל חודש משכורת הביתה.
חוסר האונים הזה מקומם אותי נורא. חלק ממני מאמין שאדישות לכסף (שבהחלט עלולה להגיע לכדי חוסר אחריות), היא תכונה אצילית ומשחררת. ההורים שלי הנחילו לי אותה, אולי לא במודע, וכנראה שלא לגמרי איבדתי אותה. אולי זו תכונה מעט סובייטית – שנולדה כשלאף אחד לא היה גרוש על התחת וכולם הסתדרו איכשהו – והניסיון מראה שהיא ממש לא מתאימה לזמן ולמקום שבהם אנחנו חיים. אבל קלות הדעת הזו והאמונה הבלתי מבוססת לחלוטין שיהיה בסדר, יש בכוחן, אולי, כדי להוציא אותי אל מחוץ לקירות המשרד המאוסים ולאפשר לי להתחיל לעשות משהו שאני באמת אוהבת. אולי. או שלא.
***
התפתיתי לכתוב על כסף, שמדיר שינה מעיני בימים אלה, וקצת סטיתי מהנושא המוצהר של הטור הזה – חוויית ההגירה. אבל אולי בעצם לא סטיתי. היעדר הביטחון הכלכלי אינו מאפיין ייחודי של עולים או של ילדי עולים, כמובן. למעשה, מאז שנת 2011 הישראלים לומדים יותר ויותר להודות במצבם הכספי הרעוע וחלקנו כבר הגיע לפסגות באמנות הזו. אלא שההידרדרות הכלכלית המטאורית והחיים מהיד לפה תמיד יישארו עבורי בגדר גזירה שנפלה על משפחתי ועלי עקב ההגירה. גן העדן האבוד של חיינו ברוסיה אמנם אינו אלא יקום מקביל ספקולטיבי, שספק אם היה ממשיך להתממש אם לא היינו עוזבים, אבל היקום המקביל הזה עיצב אותי במידה רבה.
בגללו (ובזכותו) מעולם לא חשתי שאני שייכת לפריפריה החברתית והכלכלית, אלא חייבת לפלס את דרכי להצלחה ולשגשוג בכל מחיר. בגללו ובזכותו אני נעה כל חיי בין חלום למציאות, בין האמונה שהשמיים הם הגבול ושהכל ניתן להשגה לבין הבנאליות האכזרית של היום יום. ואולי – בגללו ובזכותו – אני גם קצת עצלנית וקצת נאיבית ונוטה להאמין שבסוף יהיה בסדר. ולכן מעיזה מדי פעם לעזוב מקומות עבודה מבלי שמצאתי עבודה חלופית ובלי כל ערובה לכך שלא אפול לתהום הכלכלית, הפעורה תמיד בפני.