אין כמו דאצ'ה. עצי תפוח בגינה, יערות מלאי פטריות ופירות יער סביב, ואם יש לכם מזל, כמו שהיה לי ולמשפחתי הקיץ, גם חוף ים וכמה אגמים ברדיוס של מספר קילומטרים. ואז – הכל תלוי במזג האויר.
תפוח אצלנו בגינה צילומים: אלכס פלטניק
אגם מבצבץ מבעד לעצים
מילולית, ניתן לתרגם את המילה 'דאצ'ה' מרוסית כ-'נתינה' או 'מתנה'. זה גם, ככל הנראה, המקור ההיסטורי של המושג: באופן מסורתי, החל מימי פטר הראשון, עבור בימי סטאלין וברז'נייב ועד ימינו, שליטי רוסיה היו מעניקים למקורביהם ולחביביהם אחוזות בחיק הטבע, לא הרחק מהערים הגדולות. עם הזמן, בעיקר החל מהמחצית השנייה של המאה ה-20, גם פשוטי העם קיבלו דריסת רגל במחוזות אלה וכך יישובי הדאצ'ות ו"אגודות גננות" למיניהן החלו לצמוח, לגדול ולהתרחב.
מאות אלפי בתי עץ נבנו, כל אחד בחלקתו, שגודלה ומיקומה שיקפו את המעמד הסוציו-אקונומי של הבעלים. מיליוני נתינים זכו במתנה יקרת ערך: פיסת אדמה, שאיפת אויר צח, פנאי פסטורלי ובעיקר – אשליה של חופש. 'מתנה' זו לא המילה המדויקת. הרוב שילם בעבור הדאצ'ה ממיטב כספו ובעבודת כפיים קשה. שתי שורות משיר מפורסם של להקת הסקה-פאנק "לנינגרד" מתמצתות היטב את יחסי האהבה-שנאה שחלק ניכר מהדאצ'ניקים (בעלי הדאצ'ות) פיתחו כלפי הנכס הזה:
יגיע הקיץ – ניסע לדאצ'ה.
אתים לידיים, ויאללה, לקרוע ת'תחת.
הבית שבו התארחנו, דאצ'ה טיפוסית של מעמד הביניים
מה שבטוח זה שעבורנו, הנתינים לשעבר, שעקרו מרוסיה אך הותירו אחריהם שלוחות בדמות בני משפחה, האפשרות לברוח לשבוע-שבועיים מחום יולי-אוגוסט ולהיזרק בדאצ'ה לא לנו, היא באמת מתנה שלא תסולא בפז. והקיץ חווית הפרא בדאצ'ה התחלפה לסירוגין, בתזמון מושלם, בביקורים בבירתה הצפונית והתרבותית של רוסיה – סנקט פטרבורג. מזג האויר היה מושלם, האנשים ברחובות היו צעירים ויפים, הרוח שנשבה מנהר הנֶבה הייתה רעננה, המוזיאונים מפוארים, בתי הקפה ביתיים וזולים וקוי המתאר של מבצר פטרופבלובסקיה מדויקים וקפדניים כמו בתמונה שהייתה תלויה בחדרי בילדות.
נוף סנקט-פטרבורגי טיפוסי, עם מבצר פטרופבלובסקיה
בין מופעי הרחוב בשדרת נֶבסקי לבין המזרקות של גן הקיץ הומה האדם שום דבר לא רמז לכך שאנו נמצאים במדינה שהפרלמנט שלה אסר זה לא מכבר על זוגות אמריקאיים לאמץ ילדים רוסים ועל זוגות חד-מיניים לנהל "פרופגנדה הומוסקסואלית".
כבר ביקרתי בפטרבורג ואהבתיה, אך הפעם היה לי ברור שאני רוצה שהבת שלי תגדל בעיר הזו, מוקפת מוזיאונים ויצירות מופת ארכיטקטוניות, שתטייל בגינות המושקעות הריקות כמעט מילדים ושתלך לבית הספר הטוב בעיר – אולי לגימנסיה הקלאסית, או משהו בסגנון…
ואז חזרנו ארצה. ובא הדיכאון שאחרי.
זו השנה השנייה ברציפות שאני מבלה את חופשת הקיץ המשפחתית בדאצ'ה. זו הפעם השביעית או השמינית שאני מבקרת ברוסיה מאז ששברתי את מסך הברזל האישי שלי בגיל 19 ונסעתי לקרוע את מוסקבה עיר הולדתי (כמיטב המסורת היהודית-רוסית, "קריעת העיר" נעשתה תחת פיקוחם הצמוד של דודי ודודתי). זו הפעם האני-לא-יודעת-כמה שבה אני חוזרת מרוסיה עם לב שבור. אז, בגיל 19, בזמן המראה חזרה לארץ הסתכלתי על המרחבים החשוכים האינסופיים סביב שדה התעופה בדומודדובו שליד מוסקבה – ובכיתי. ואחר כך התפרקתי שוב בשמונה בבוקר, כשהגעתי לבית הוריי בגילה. היום הבכי נותר מאחור. אני אישה בוגרת, הבחירה נתונה בידיי, ואני אמורה לקחת אחריות מלאה לכל אחת מהחלטותיי, גם אם ההחלטה היא לא להחליט. אם, למרות כל ההתלבטויות, הדמיונות והחלומות, אני עדיין כאן, 23 שנה אחרי שהוריי הביאוני לישראל, סימן שלא היה לי, ככל הנראה, מספיק רצון (או אומץ) לחזור.
האם עכשיו, כשאני נשואה ואם לילדה, עליי להשלים סופית עם היותי ישראלית? אם כן, אז בפרפרזה על השאלה האלמותית של יאיר לפיד, בואו נראה איזו מין ישראלית אני.
- אני ישראלית שרוב חייה הבוגרים עבדה בשפה הרוסית, עם השפה הרוסית. למעשה, רוב הזמן התפרנסתי בזכות העובדה שהוריי ואני שמרנו בקפידה על הרוסית שלי אחרי ההגירה.
- אני ישראלית שהרוב המוחלט של חבריה היו מאז ומעולם דוברי רוסית, עולים כמוני.
- אני ישראלית ששלחה את הבת שלה לגן רוסי – כדי שלא תשכח את השפה ותוכל להבין בדיחות שמבוססות על סרטים סובייטיים משנות ה-70 של המאה הקודמת. o אני ישראלית שיכולה לספור על אצבעות של יד אחת את כמות הספרים בעברית שקראה מעולם.
- אני ישראלית עם מבטא רוסי קל מאד עד לא קיים, שבעת התרגשות חצי מאוצר המילים בעברית בורח לה מהראש.
- אני ישראלית שלא מרגישה בנוח בחנות רוסית ממוצעת כי הקופאיות מסתכלות עליה כעל מישהי שנפלה מהירח.
- אני ישראלית שבשנה האחרונה כמעט זנחה את הבלוג הרוסי שלה ועברה לכתוב באופן כמעט בלעדי בפייסבוק ובעברית (אך רוב הלייקים עדיין מגיעים מחבריי דוברי הרוסית).
- אני ישראלית שזוכרת עשרות שירים רוסיים וסובייטיים, האהובים שביניהם מתקופת מלחמת האזרחים שלאחר המהפכה ומתקופת מלחמת העולם השנייה, אבל בעברית לא בטוח שאצליח לשיר מהתחלה עד הסוף אפילו את "אני הולך לבכות לך" – מה שמוכיח שרצח רבין, אחרי הכל, לא הייתה חוויה מספיק מכוננת.
וכן, אני מודעת היטב לאפקט האידאליזציה התיירותית. וגם לעובדת היותה של רוסיה מדינה טוטאליטרית למחצה, ארץ שהתאפיינה לאורך רוב ההיסטוריה שלה ביחס מבזה לנתיניה בפרט ולבני אנוש בכלל. אני גם יודעת, תיאורטית, שהעולם גדול ויש בו מקומות רבים שמשלבים את כל יתרונותיהן של בירות רוסיה ודאצ'ותיהן (טבע, ארכיטקטורה, חיי תרבות עשירים ותוססים), אך נעדרים את חסרונותיהן (השחיתות, גסות הרוח, הדעות הקדומות, היעדר הכבוד לזולת, השיעבוד לשרירות לבו של השלטון). גם הסבירו לי פעם, שבעולם המודרני והדינאמי, הגבולות המדיניים מטושטשים וכבר אין כזה דבר "להגר": כל אחד יכול להיות אזרח העולם ולנוע בחופשיות ובאלגנטיות בין ארצות מבלי לקבוע את מקום מושבו באופן סופי ומוחלט.
רק שכאמור, רוב התובנות הללו תיאורטיות בלבד. עד היום מעולם לא חציתי את האוקיינוס, ואילו ארצות הניכר שבהן ביקרתי, גם היפות שבהן, מעולם לא עוררו בי את תחושת ה"כאן אני רוצה לחיות", את אותה תחושת מולדת אבודה, שבה תמיד מלווים ביקוריי ברוסיה. מה גם שאני ממש לא מבינה היכן אני יכולה לחיות ולהרוויח את לחמי, אם לא בארץ דוברת רוסית (או עברית). הביטחון להפוך לאזרחית העולם הוא משהו שכנראה כבר לעולם לא יהיה לי.
כשאני ברוסיה, אני מתמזגת עם הנוף – אולי לא מבחינה חיצונית (המראה שלי לא משאיר ספק במקורותיי הלא-סלאביים בעליל), אבל בטח מבחינה נפשית. כשאני בישראל ומנסה להתבונן על עצמי מן הצד, אני לא מבינה איך בלב המזרח התיכון צמחה נשמה כל כך רוסו-צנטרית. אולי אלה הענקים של הספרות הרוסית, שעליהם גדלתי? אולי אלה שירי המלחמה, שסבתא שלי הייתה שרה לי, או שירי הרוק הרוסי, שהייתי שרה עם חבריי המתבגרים בחוצות ירושלים ובאר שבע? ואולי זו העצלות, הפחד והאינרטיות שלא איפשרו לי להיפתח באמת לתרבות ולבני האדם שסובבים אותי זה יותר מעשרים שנה. או ש… אולי זהו סתם ההנגאובר שלאחר חופשה מהנה במיוחד.
ושוב אני מוצאת את עצמי, עם חזרתי ארצה, מהרהרת באפשרות לחזור לרוסיה – לצמיתות. סוג של "דווקא" ל-23 שנות חיי האחרונות. האם אי פעם אעז? אולי. כרגע אני בספק רב. אבל זה לא מפריע לי, כמיטב המסורת הרוסית, לזמזם מתחת לשפם את שורותיו הנפלאות והלא ברורות של אוסיפ מנדלשטם:
הכל התבלבל, וכמה מתוק לשנן:
רוסיה, לֶטה, לורליי.
המפרץ הפיני לקראת סערה