המכתבים לסבא ולסבתא המשיכו להישלח בכל הזדמנות שנקרתה. מהגרים רוסים מעולם לא סמכו על שירותי דואר רשמיים, ולכן השיטה היחידה המקובלת למשלוח מכתבים היתה דרך "אוקאזיות" (כשנקרו בדרכנו הזדמנויות) – חברים, מכרים , חברים של מכרים שנסעו מישראל לביקור ברוסיה או היגרו מרוסיה לישראל.
במכתבים לא שיתפתי כמובן את סבא וסבתא במפחי הנפש שעברתי ובפנטסיות הריאליטי שלי. שמרתי על עליזות הרוח, שאיפיינה אותי תמיד – לפחות בעיני קרובי המשפחה שלי. אבל עכשיו, כשאני קוראת את התיאור המפורט של יום אחד שעבר עלי, אני תוהה האם סבא וסבתא זיהו את הבלבול והבדידות המבצבצים מבעד לטון האופטימי.
סבתא וסבא יקרים! הנה יום שלם אחד: אני ישנה שינה מתוקה. פתאום אני שומעת את הקול של אמא: דוצ'נקה, קומי!
אני מתעוררת. שוכבת דקה, אחר כך קופצת מהמיטה. עושה הכל מהר ככל האפשר. אחר כך אנחנו אוכלים (חביתה). אמא כבר מאחרת לאולפן, ואבא מבריז היום. ואילו אני מספיקה עם עתודה. בדרך כלל אני יוצאת אחריהם, אבל היום להיפך. כבר שמתי על עצמי ילקוט ויצאתי.
ירדתי, הלכתי בדרך אספלט, הגעתי למכל הזבל וזרקתי זבל (כאן שמים אותו בשקיות, לכן לא צריך לחזור הביתה). בהמשך היתה גבעה עם מדשאה. עליה צירצרו הממטרות. הן אוטומטיות כאן – מסתובבות ומשקות, ותוך כדי ההשקיה משמעיות צליל של צירצור.
עליתי על הגבעה ומיד השפריצו עלי הממטרות. עברתי את המקום הזה בריצה מהירה. הייתי כבר ליד בית הספר.נכנסתי לכיתה, מיד פנו אלי, הייתי חולה לא מזמן, לכן הם אמרו: "כמה את חולתי, ליזה!" ( כמה היית חולה, ליזה!)
תוך זמן קצר התחיל השיעור. הבנתי הכל ואפילו כתבתי תשובות.
אחר כך התחילה הפסקה.
אני וילדה אחת יצאנו החוצה והתחלנו לטפס על כל מני מתקנים. השיעור הבא היה אנגלית. המורה לאנגלית עוד לא מנוסה, לכן לא מקשיבים לה. היה מאוד משעמם, כי ידעתי הכל. אחרי זה היתה ארוחת בוקר. אכלתי תפוח, לחמנייה ושתיתי קקאו.
אחר כך היה עוד שיעור, ואחר כך היה חינוך גופני. כלומר לא חינוך גופני, אלא התעמלות.
כשחזרתי, רק אבא היה בבית – אמא עוד לא חזרה. אבא הדליק טלוויזיה, הסתכלתי בערך עשר דקות, ואחר כך כיביתי, קצת לפני זה אמא הגיעה. סיפרתי לה מקרה שקרה לי בבית הספר: ילדה שיושבת לידי פתחה ספר לימוד וראיתי שמצוירים שם יהודי, נוצרי, ערבי וטורקי. הילדה אמרה בעברית:
"זה יהודי אשכנזי".
"אני אשכנזי", אמרתי.
"באמת?!" היא שאלה.
אחר כך אכלנו והתיישבתי לכתוב מכתבים. פתאום התקשר אלינו חבר ואמר שיקפוץ לחצי שעה. החבר הזה טוב מאוד, קוראים לו בוריה איזנבוד.
תוך זמן קצר הוא באמת קפץ והביא סט מצוין של צבעי גואש (12 צבעים). אחר כך נסעתי עם אמא לבית הספר למוסיקה. שם המורה נתנה לי שלוש יצירות חדשות, מאוד יפות.
בדרך חזרה אמא קנתה לי סוכריה, שבתוכה יש מסטיק. חזרנו והתיישבתי לכתוב את המכתב.
בכלל, הכל טוב אצלנו. ספרים עדיף לשלוח עם אוקזיה – הם נעלמים.
שלחו את פושקין, "מקץ 20 שנה", "אי המטמון", לרמונטוב, "מוגלי", בולגקוב.
אם את שולחת בדואר, אז כל "כל כתבי" בקופסה נפרדת.
בדירה שלנו יש הרבה מאוד פרחים ודי הרבה שטיחים. היא מאד מרווחת וקרירה. נעים לחיות!
לאחרונה אנחנו לא נוסעים לסיורים, אין זמן. החלו חיי העבודה.
מה העניינים אצלכם?
תמסרו ד"ש לכולם.
שלום שלום שלום
מנשקת! ליזה!
***
בחודשים האחרונים הייתי עדה לכמה דיונים לוהטים סביב היחסים בין אשכנזים, מזרחים ורוסים. בכמה מהם אף השתתפתי. האם לרוסים יש מה לומר בוויכוח (בריב, בהתמודדות, בשיח, תלוי את מי שואלים) בין המזרחים לאשכנזים? ואם כן, האם הם מצטרפים לאחד מהכוחות הנצים או שהם צלע שלישית ובלתי תלויה במשולש? האם היום, בשנת 2013, דוברי הרוסית בישראל הם אשכנזים? אולי אשכנזים סוג ב'? אולי מזרחים לבנים? או אולי לא זה ולא זה?
הסצינה הקצרה ביני לבין בת כיתתי, שתוארה במכתב, משקפת היטב את יחסי הכוחות ששררו אז, לפני 23 שנים, בשכונות הפריפריאליות, שאליהן הגיעו עולים מברית המועצות לשעבר והצטרפו לרוב משמעותי של מזרחים ולמספר מוגבל יחסית של אשכנזים. אז היה די ברור שרוסים הם זן זר ומוזר, הנמצא בתחתית סולם היוקרה, וקשה היה להאמין שיש קשר כלשהו בינינו לבין יהדות אשכנז. היום יש בין חברי כאלה שאומרים שמבחינה חברתית ואף תרבותית דוברי הרוסית בישראל דומים הרבה יותר למזרחים מאשר לאשכנזים, ושהמאבק של המזרחים נגד ההגמוניה האשכנזית הוא גם המאבק שלנו, הרוסים, ובעצם, זהו מאבק אחד גדול של המוחלשים, המופלים והנדכאים באליטה ובהגמוניה.
אני לא שוללת עמדה זו, אך גם לא ממהרת להסכים אתה. באופן אישי, בשלב הזה, הרבה יותר חשוב לי להתמודד עם הטראומה של המפגש ההוא, ההתנגשות ההיא בין הרוסים למזרחים, ביני לבין בני כיתתי, לתאר את המפגש וההתנגשות באופן כן (גם אם לא אובייקטיבי) ולברר האם אני בכלל רוצה להיפרד מהכעס והפחד שמלווים אותי מילדותי. אחרי שאבין מה לעשות עם הכעס, אוכל אולי להתייחס למאבק המזרחי ביתר אמפתיה. כרגע קשה לי להזדהות עם המזרחים בתור הצד החלש והמופלה, היות שבשנות ילדותי אני זו שגילמתי את תפקיד החלשה והדחויה בקרבם. מבחינה שכלתנית, אני יכולה לתת צ'אנס למודל שרשרת המזון, שנכפה על כולנו ושבו איתרע מזלי להיות החולייה האחרונה בשרשרת למשך זמן לא מבוטל. הרבה יותר קשה לי לקבל את המודל הזה מבחינה רגשית. למעשה, יש לי תחושה שהסכמה הזאת פשטנית מדי בכדי לתאר את המציאות. אבל בשביל לבנות מודל שלא ימות ממנת יתר של תקינות פוליטית וגם לא ילקה בגזענות, צריך לנסות ולהתנקות ממשקעים. זו אחת המטרות של הטור הזה. שיהיה לי בהצלחה.