פחות משבוע לאחר חיסול אסמאעיל הנייה, ראש הלשכה המדינית של חמאס, מונה יחיא סינוואר למחליפו. סינוואר לא היה בהכרח השם הראשון שעלה בדיווחים ובהימורים על זהות המנהיג הבא של חמאס. עם זאת, ההודעה הנחרצת (והלקונית) של חמאס על מינויו וההודעות שפרסמו בכירי חמאס בסמוך להודעת חמאס, הדגישו כי המינוי גמור וחתום וכי הוא הושג בקונצנזוס נרחב. היו כאלה, כמו בכיר חמאס בלבנון אוסאמה חמדאן, שהבהירו כי הבחירה התקבלה פה אחד.
בעוד חמאס מנסה לשדר ציפוף שורות מאחורי המינוי, העלו גורמים רבים בתקשורת הערבית שאלות נוקבות בנוגע לטיב ההחלטה. כמה שאלות מרכיבות את מוקד הדיון, ובראשן: להיכן מתעתד סינוואר להוליך את חמאס ואת התנועה הלאומית הפלסטינית, והאם ניתן להגדיר את מבצע מבול אל־אקצא כמוצלח בפרספקטיבה של עשרה חודשים?
אחדות פנים־ארגונית
הפובליציסט הירדני ומנהל המרכז למחקר מדיני אל־קודס עריב א־רנתאווי מאל־ג'זירה מצדד בבחירה בסינוואר. במאמרו הוא מסביר מדוע הבחירה היא טבעית ולזכותו עומדים המבצעים המוצלחים של סיף אל־קדס (שומר חומות) בשנת 2021 והמבצע הנוכחי. מבצעים אלו לימדונו כי אין מי שיכול להתחרות בבקיאות של סינוואר בישראל ובאיתנות ובקשיחות שהוא מפגין מולה. לדידו, התמיהה על בחירתו אינה מהותית אלא טכנית בעיקרה, כלומר כיצד הוא יוכל לנהל את ענייני התנועה מתחת לאדמה.
הבחירה בסינוואר משקפת לכידות פנימית והצבעת אמון במהלך של מבול אל־אקצא בשבעה באוקטובר גם בדיעבד ובהתחשב בהשלכות של פעולה זו לעתיד
מאחורי ההחלטה עמדה מערכת שיקולים פנים־ארגונית, לאומית-פלסטינית ובין־לאומית. מבחינה ארגונית הרעיון היה להפיח בתנועה חיוניות שהיא כה זקוקה לה. לטענתו, ההחלטה התקבלה במהירות ותחת קונצנזוס בניגוד לדעת הפרשנים שסברו כי מתקיימות מחלוקות נוקבות, ולפיכך טמונה כאן גם הפגנת כוח ואחדות פנים־ארגונית.
בחירתו של סינוואר מאותתת על התקרבות לציר ההתנגדות, שתסייע בהורדת הלחץ מעל עזה ובמינוף הלחץ על ישראל כדי להביא להפסקת אש
הבחירה בסינוואר משקפת לכידות פנימית והצבעת אמון במהלך של מבול אל־אקצא בשבעה באוקטובר גם בדיעבד ובהתחשב בהשלכות של פעולה זו לעתיד. בבחירה של סינוואר למעשה בכירי חמאס מצהירים כי הם ממשיכים לתמוך בניהול מאבק מזוין נגד ישראל דווקא בשעה שהתנועה סופגת ביקורת על כך. פרט לתמיכה באופי המאבק, הבחירה בסינוואר פירושה גם גיבוי של עמדתו במו"מ מול נתניהו והימין הקיצוני, ויש לראותה בגדר תשובה ניצחת לנתניהו, שאמר כי מה שלא הושג בכוח ובלחץ יושג ביותר כוח ולחץ. כעת, בהפעלתו כוח ולחץ נוספים, א־רנתאווי לועג לנתניהו על כך שהרג את הנושא ונותן של הארגון (הנייה) וקיבל את הלוחם (סינוואר). כך, נתניהו מוצא את עצמו מתמודד היום עם "האיש המסוכן ביותר לישראל", כפי שהעיתונות העברית מגדירה אותו, אשר מרעיד את כיסאו של "מר ביטחון" ו"מלך ישראל".
במישור הגאו־פוליטי, בחירתו של סינוואר מאותתת על התקרבות לציר ההתנגדות, שתסייע להערכתו של רנתאווי בהורדת הלחץ מעל עזה ובמינוף הלחץ על ישראל כדי להביא להפסקת אש ולהסרת המצור. הוא סבור כי תנועת חמאס אינה יכולה להסתפק בקטר חרף התיווך ההוגן, תמיכתה בתנועה והכבוד שרכשה להנייה במותו, אלא היא חייבת סיוע צבאי עקבי ככל שהאיום המאיים למוטטה הוא צבאי.
מבחינה לאומית פלסטינית, רנתאווי סבור כי אין דמות פתוחה יותר לליכוד השורות הפלסטיניות ולניהול חמ"ל משותף עם כל הפלגים הפלסטיניים. להבנתו, סינוואר זוכה לכבוד מצד כל צירי ההתנגדות בתוך פלסטין ומחוצה לה, ושיתוף פעולה בראשותו הוא הצוואה האמיתית של קורבנות המלחמה עד כה.
שליח של הציבור הפלסטיני כולו
לדעתו של רנתאווי מצטרפת העיתונאית הירדנית למיס אנדוני. במאמרה באל־ערבי אל־ג'דיד היא מדגישה את המקום המרכזי שראש הלשכה המדינית החדש ממלא באחדות הפנים־פלסטינית. כדי להבין את מעמדו הלאומי של סינוואר, היא מקבילה אותו ליאסר ערפאת. בדומה לערפאת, סינוואר מגלם את ההתנגדות הפלסטינית בכל מאודו ורואה עצמו כשליח של הציבור הפלסטיני כולו. סינוואר עצמו רמז להשראה מערפאת במהלך נאומו באפריל 2021 שבו הוא הציג את ערפאת כ"לוחם וכאיש התנגדות".
הדמיון לערפאת, ההשראה שהוא שאב מאבו ג'יהאד ושיתוף הפעולה שלו עם מרואן ברגותי בכלא – כולם אנשי פתח – מבטאים כי סינוואר שאף ועודנו שואף לכונן אחדות לאומית פלסטינית. חמאס אומנם אותגר תדיר בשאלת האחדות, כלומר האם הוא מסוגל לחרוג מהמסגרת האידאולוגית האסלאמית הנוקשה בעבור שיתוף פעולה במסגרת אחדות לאומית כלל־פלסטינית, אך כעת, בעת מצוקה, אין מנוס מאחדות כזו כאשר סינוואר עומד בראשה.
לטענת אנדוני, אחדות כזו היא צו השעה בשעה שארה"ב, ישראל וגורמים אחרים בעולם הערבי מנסים לתפור יחד הנהגה פלסטינית חלופית. בינתיים, היא מפרטת, ישראל עוקרת את הפלסטינים מאדמתם ומביאה להרס טוטלי של עזה ושל העם הפלסטיני כולו. במצב עניינים שכזה, אין טעם לנהל מו"מ מחד גיסא, ויש משנה חשיבות לאחדות פלסטינית תחת דגל ההתנגדות מאידך גיסא, וסינוואר הוא שאוחז בשני הקצוות הללו.
סינוואר כיורש האמיתי של ערפאת
רסאן שרבל, העורך הראשי של העיתון הסעודי א־שרק אל־אווסט, עורך אף הוא במאמרו אנלוגיה לערפאת, אך ההשוואה מובילה אותו למסקנה שונה בתכלית מזו של אנדוני. את סיפורו של ערפאת הוא מתחיל במרץ 1968 בכפר כראמה הירדני, אז ערפאת לדבריו "קיבל החלטה ששינתה את מהלך פעולת ההתנגדות הפלסטינית והעמידה אותה בראש סדר העדיפויות של האזור". בקיצור נמרץ, ב־21 במרץ פשטו כוחות שריון צנחנים וחיל האוויר של צה"ל על הכפר. המערך הירדני שנערך לקראת הפלישה הישראלית עצר את ישראל כשהפעיל את כוחות הארטילריה והשריון שלו, ופעולה זו הביאה את כוחות צה"ל לסגת מהעיר מבלי שהשיגו את יעדיהם.
המודיעין הירדני העביר את המידע למנהיגי הארגונים של הפלגים הפלסטיניים דאז, ובהם יאסר ערפאת, מתוך ציפייה שאלו יעדיפו לסגת כדי לצמצום אבידות, אולם בפועל הם התכוננו לקרב הגנתי שיהדוף את הפלישה. ערפאת, שרבל מסביר, הבין בחוש הפוליטי המחודד שלו כי ההתנגדות הפלסטינית זקוקה לטבילת אש כדי לזכות בלגיטימיות ובהילה אזורית בצל תבוסת מדינות ערב כשנה לפני כן.
קרב כראמה התקבע בתודעה הפלסטינית והערבית כאפי וכמיתוס המכונן של ההתנגדות הפלסטינית בכלל ושל אש"ף ופתח בפרט. לדבריו, ערפאת סירב לסגת, ועל אף שהמלחמה גבתה את חייהם של כמאה מלוחמי הפלגים הפלסטיניים, זיהה אותה ערפאת בזמן אמת כאפוס. ערפאת, שרבל מסביר, לא טעה בהערכתו, וקרב כראמה אכן הצית את התלהבותו של "הרחוב הערבי" וגאלו מדכדוך מלחמת ששת הימים. במקביל לכך אלפים התנדבו לתנועת הפתח ודלתו של נשיא מצרים גמאל עבד א־נאצר נפתחה בפני ערפאת ובפני הפתח.
במתקפת ה-7 באוקטובר ניסה סינוואר ליצור אפוס קרב שיחזיר את הסכסוך לנקודת האפס
קל להקביל בין קרב כראמה למבול אל־אקצא, אך שרבל מבקש לסייג זאת. החלק השני של סיפורו האישי והלאומי של ערפאת עשוי ללמד את סינוואר ואת תומכיו לקח חשוב. ערפאת, הוא מדגיש, העריך בתחילה, כפי שסינוואר מעריך ברגעים אלו, כי הוא יחזיר "כל סנטימטר מפלסטין". אך בניגוד לסינוואר, המשיך ערפאת לצבור ניסיון צבאי ודיפלומטי, ולמוד קרבות עקובים מדם ומפגשי פסגה בין־לאומיים, הוא השכיל להגיע למסקנה כי על הפלסטינים להתמודד עם המציאות ועם מאזן הכוחות, הווי אומר, להקים מדינה פלסטינית לצד ישראל ולא על חשבונה.
לדעת שרבל, השאלה שחייבת להישאל היא מה חיפש סינוואר במתקפת מבול אל־אקצא? האם הוא ביקש לבנות אפוס זהה לקרב כראמה שיחזיר את הסכסוך לנקודת האפס, או שמא היה מדובר ביוזמה צבאית לחילופי שבויים? קל להשיב על השאלה הזאת, הוא טוען, שכן אם סינוואר כמשוחרר עסקת שליט היה מעוניין בעסקה נוספת, די אם היה חוטף כמה חיילים. פעולה המוגבלת לחטיפת חיילים הייתה עשויה להניב עסקה מבלי להמיט חורבן על הרצועה כולה.
שרבל סבור כי כל מנהיג מכיל בתוכו שתי זהויות: הפוליטיקאי והגנרל. אצל ערפאת הזהות הפוליטית גברה על הזהות המיליטנטית, אך אצל סינוואר היצר המיליטנטי כבש את הממד הפוליטי. אם כן, יש להסיק כי סינוואר חיפש אפוס, אך לא אפוס רגיל אלא אפוס בקנה מידה אסכטולוגי. ה"שיטפון" של ה־7 באוקטובר היה אמור להביא להתקוממות בגדה המערבית שתפיל את הרשות הפלסטינית ואת הסכמי אוסלו, להצית עימות בלבנון שיחייב מעורבות איראנית, או לזרז את מימושה של אחדות הזירות נגד ישראל במה שיתפתח לבסוף למלחמה אזורית, אך ספק אם יבשיל להקמת מדינה פלסטינית.
פרויקט דוקטרינרי יסודי של סינוואר
העיתונאי הסורי ע'אזי דחמאן מאל־ערבי אל־ג'דיד פוסק אף הוא לחובת סינוואר. במאמרו הוא מתאר כיצד מבול אל־אקצא הוא תוצאה של פרויקט דוקטרינרי יסודי שסינוואר ערך בתנועת חמאס. הוא מסביר כי מאז בחירתו ב־2012 כחבר הלשכה המדינית של התנועה, נטל סינוואר את האחריות לזרוע הצבאית של הארגון – גדודי עז א־דין אל־קסאם – ומילא את משימת התיאום בין הלשכה המדינית של התנועה לבין הפיקוד על הגדודים בשטח.
לאחר מבצע צוק איתן ב־2014 ביסס סינוואר את הדומיננטיות שלו. בסיומה ערך תחקירים מוקפדים והערכות מקיפות של ביצועי הגדודים בשטח, ובסיומן הביא לפיטורים של בכירים בחמאס ולקידום מנהיגים צעירים התומכים בדוקטרינה הצבאית שלו ומזדהים עם משנתו האידאולוגית. לאורך תקופה זו הטמיע סינוואר בארגון את דפוסי הפעילות שאימץ כאיש מנגנון המג'ד בשנות השמונים אשר היה אמון על איתור משתפי פעולה עם ישראל. התרבות הארגונית שהנחיל סייעה לו להתמנות לראש הלשכה המדינית ולהשיג שליטה מוחלטת במנגנוני הביטחון של תנועתו.
מבול אל־אקצא אם כן לא נעשה באופן גחמני, אלא הוא המשך של יישום החזון האסטרטגי שהציב לעצמו סינוואר מאז חזרתו לעמדת ההנהגה. פעולתו של סינוואר הייתה מחושבת ורציונלית ובליבה מצויה ההנחה כי כדי להניע מהלכים עבור העם הפלסטיני יש לבצע מבצע גדול שיכפה על ישראל את אחד משני התרחישים: כניעה לתכתיבים הפלסטיניים או בידודה מהקהילה הבין־לאומית.
עם זאת, דחמאן מעיר, ממשלת ישראל חולקת באשמה על שאירע, שכן גם בישראל עלתה "נוחבה" קיצונית לשלטון ובכוונת מכוון דרדרה את האזור לאלימות. בהשפילה את הפלסטינים, בקריאתה לייהוד כל השטח מהים לנהר, בפעולותיה במסגד אל־אקצא ובגירוש הקהילות הפלסטיניות בגדה המערבית, העניקה ישראל לסינוואר בסיס תמיכה שיעשה ככל שביכולתו כדי להגן על סמליו הלאומיים.
דחמאן סבור כי באקלים הנוכחי, קרי פילוג באליטה הישראלית, תשישות החברה ומאמציה של וושינגטון להביא לסיום המלחמה, חזונו של סינוואר מכיל היגיון מסוים גם אם הוא מתעלם בבירור ממאזן הכוחות. כמו כן, נראה כי חמאס של סינוואר תמשיך בהתנגדות המזוינת מתוך מטרה, לא בלתי־ריאלית, להביא להכנעת ישראל ולנפילת נתניהו.
אולם היגיון זה אינו גובר על הריאל פוליטיק שחמאס והפלסטינים כה זקוקים, שהרי העמדת סינוואר בראש הלשכה המדינית מגבילה את חמאס ומקשיחה את עמדתה דווקא בשעה שהיא זקוקה לפרגמטיות ולגמישות מדינית. עם סינוואר בראשה תתקשה חמאס לרתום לזכותה את הקהילה הבין־לאומית, שלא לדבר על ארה"ב. מעבר לגמישות המחשבה ולמרחב תמרון פוליטי, מנהיג חמאס האידיאלי זקוק גם לחופש תנועה כדי להוציא ולהביא את עמדותיו בפני שחקנים פוליטיים שונים, והרי סינוואר בהתנהגותו ובמעמדו נעדר את כל אלו. יש גם להניח כי תפקידו החדש של סינוואר יאפשר לו להמשיך את מסע הטיהורים הפנימיים בתנועה בדרך לעיצוב חמאס בצלם דמות תבניתו.
הבחירה בו קשרה את חמאס באיראן ובציר ההתנגדות, עובדה בעלת השלכות רבות ומזיקות על חמאס ועל התנועה הלאומית הפלסטינית כולה
ולבסוף, הבחירה בו כמנהיג קשרה את חמאס באיראן ובציר ההתנגדות, ולמעשה הותירה את איראן כבת־בריתה היחידה. לעובדה זו יש השלכות רבות ומזיקות על חמאס ועל התנועה הלאומית הפלסטינית כולה, הואיל והיא מקילה על כל ממשלה בישראל למנף זאת לתועלתה ומקשה על העולם הערבי להשתדל עבור הפלסטינים.
עמדתו של סינוואר רקומה בעמדת נתניהו
בדומה לדחמאן, עמיתתו באל־ערבי אל־ג'דיד הפרשנית הלבנונית דלאל אל־בזרי במאמרה מעמידה על כפות המאזניים את היתרונות ואת החסרונות של מבול אל־אקצא ואחריתו כדי לקבוע כיצד תשפוט ההיסטוריה את סינוואר – האם כמי שזימן לעזה תגובה ישראלית-אמריקאית קטלנית וחסרת תקדים או כמי שתכנן והוביל את "הפעולה הצבאית הגדולה ביותר שעשו הפלסטינים אי פעם בתולדותיהם".
ניתן לטעון שמבצע מבול אל־אקצא התברר כפרויקט מוצלח מבחינה טקטית ואסטרטגית. ראשית, המבצע ערער את הביטחון של אזרחי ישראל, שכן ישראל מיצבה את עצמה כחברה ספרטנית עם יכולות גרעיניות, ותדמית זו התנפצה לרסיסים באבחה אחת. שנית, המאבק של ישראל החילונית בניסיון הממשלה להשתלט על מערכת המשפט ועל הדמוקרטיה הישראלית איבד מכוחו כתוצאה מהמלחמה. כך שבה ההבנה כי הרעיון הציוני והישות הישראלית הם שבריריים מאי פעם. שלישית, המבצע הצליח להשיב את הסוגיה הפלסטינית לקדמת הבמה הערבית והעולמית.
מנגד, אל־בזרי טוענת כי לא המבצע הוא שהשיב את מרכזיותה של הסוגיה הפלסטינית אלא התגובה חסרת הרסן של ישראל. הגופים הבין־לאומיים מצידם גינו בפה מלא את חמאס ואת סינוואר על ה־7 באוקטובר, ועובדה היא שתובע בית הדין הפלילי הבין־לאומי ביקש להוציא צו מאסר גם לסינוואר. לחובת סינוואר עומדת ההתנגשות החזיתית שלו עם האינטרס הפלסטיני המסתכם בהפסקת המלחמה וההרג ומציאת פתרון מוסכם לסכסוך, וקשה שלא לתהות אם לשם מועדות פניו של סינוואר. ראשית, עמדתו באשר לתנאים מציאותיים להפסקת אש נותרת מעורפלת. שנית, ספק רב אם הוא מעוניין בהקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967. להערכת אל־בזרי, סינוואר דבק בעמדה האסלאמיסטית המבקשת להקים מדינה פלסטינית על כל השטח מהים לנהר. ולבסוף, הפתיחה במלחמה מעלה תהיות באשר לשיקול דעתו הכללי – האם הוא לוקה בקוצר רואי ובדמיון פוליטי, או שמא מדובר במימוש תפיסת עולמו המקילה ראש במוות של אזרחים ורואה בו "הקרבה הכרחית".
היא מסכמת כי נראה על כל פנים שעמדתו של סינוואר רקומה בעמדת נתניהו וממשלתו. הם רוצים להביא להרג ולגירוש, והמנהיג החדש דבק באמונה משיחית יוקדת המעמידה את מות הקדושים כאידיאל. בין שתי העמדות המתמזגות הללו נתונים תושבי העזה הנתונים כעת למה שכבר מכונה "הנכבה השנייה".
מיקי לוזון כותב בפרויקט אופק – מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז עאלאם בנצרת.