השבוע גיליתי שאני ממה (לכל התוהות והתוהים – "מרצה מן החוץ" וברבים –ממות). האמת, לסבתא שלנו קראנו ממה (היא לא רצתה שיקראו לה סבתא) – כך שייתכן שיש פה סגירת מעגל. ייתכן שיש פה פשוט אינדיקציה משעשעת יותר או פחות להתייחסות של המכללה לעובדיה.
השבוע תהיתי גם מדוע לא קיבלתי כרטיס עובד, אותו נהגנו לקבל בשנים עברו (גם אם הוא היה מוגבל לסמסטר אחד בכל פעם). אותו כרטיס פלסטי נכסף שמאפשר לאנשים, למשל, להיכנס לספריות באוניברסיטת תל אביב, או לחדור אל בניין הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים, או סתם לקבל הנחה במנוי של בריכת האוניברסיטה. בקיצור – להרגיש חלק מן המערכת האקדמית.
מתברר שממות אינן זכאיות לכרטיס. אני מניחה שלא עלות הפלסטיק היא זו שהנחתה את קברניטי המכללה, אלא החשש שהממות ירגישו יותר מדי בבית עם כרטיס כה יוקרתי.
לפני חמישה חודשים נפטר אבינו. אבי שלי, ושל אחותי שאינה ממה, אלא הדיקנית של בית הספר למדעי המחשב במכללה, (וגם של אחי, אבל הוא לא שייך כרגע לסיפור). בשל אותם חוקים של אותם קברניטים, נשלח אי-מייל תנחומים בתפוצה כללית של המכללה, בו נכתב שהמכללה משתתפת באבלה של מיכל פרנס על מות אביה. ממות אינן זכאיות להשתתפות בצער, או לחילופין בשמחה על הולדת בתם או בנם (לאחר שהתלוננו, נשלח מייל מתוקן, אך לטעמי אין הדבר מעלה, ואולי אף מוריד). הייתכן שאם המכללה תשתתף בצערם ובשמחתם של כל המרצים מן החוץ, ירגישו אלו שהם ראויים, חס וחלילה לזכויות נוספות?
גבירותי ורבותי הממות, אתם עובדים במסגרת שמכרה, בעבור בצע כסף, את המחוות האנושיות הבסיסיות ביותר. אפשר להתפטר, אפשר להתלונן ולקטר, אבל אפשר גם לנסות ולשנות. אני קוראת לכל מי שעדיין לא נרשמו לאיגוד עמיתי ההוראה של המכללה – תשלמו ותירשמו. המחיר צנוע ביותר, והתמורה עשויה להיות נכבדה.
ותודה רבה ביותר לנציגי האיגוד על פועלם עד כה.
הד"ר דורית פרנס
דורית פרנס היא מרצה מן החוץ במכללה האקדמית תל אביב-יפו, ד"ר לביולוגיה, עורכת מדעית תפעולית של כתב העת "סיינטיפיק אמריקן" ומטפלת ברפואה סינית