כל הזמן קורה משהו במאידאן נֶזַלֶז'נוסְטי. כיכר העצמאות של קייב חיה, נושמת, אוכלת ומריעה 24 שעות ביממה. כל כמה דקות מתנדבות עם מגשים של תה עם לימון או לחם עם שומן חזיר ומלפפון חמוץ יוצאות בצעדים מהירים ונחושים מחמ"ל המאידאן – בית ועדי העובדים הצמוד: "תה חם, נותרו עוד ארבע כוסות", הן צועקות, אם כי סחורתם, המחולקת חינם, לא זקוקה לפרסום. הכוסות והפרוסות נחטפות והמגשים מתרוקנים תוך שניות. כמה פעמים ביום מחלקים גם מנות חמות – דייסת כוסמת עם נקניקיה, כרוב חמוץ ולחם.
חלוקת תה בכיכר. צילומים: ליזה רוזובסקי
ההפגנות במאידאן עצומות ממדים (והתקשורת הישראלית כמעט מתעלמת מהן, אף שבישראל חיים כ-400 אלף יוצאי אוקראינה שהמתרחש שם קרוב מאוד ללבם). וההפגנות הללו צורכות טונות של עץ: בונים ממנו בריקדות שחוסמות את כל הרחובות המובילים לכיכר, שורפים אותו בחביות הפח המשמשות לחימום הקהל – ריח המדורות הוא ריח המהפכה האוקראינית של חורף 2013.
מלכת הכיכר
הנאומים וההופעות לא נפסקים. במשך רוב היום והערב השחקן יבגני נישוק – כוכב המאידאן עוד מימי המהפכה הכתומה של 2004 – מוביל במיומנות את המופע הכי טוב בעיר. בחצות המשמרות מתחלפות וכוכבת הפופ רוּסלנה, שעלתה לגדולה באירוויזיון 2004 עם השיר Wild Dances, נוטלת מידיו את השרביט. לבושה נעלי פלטפורמה, ג'ינס, סוודר לבן ארוך ומעיל עור קצר, היא עובדת על הבמה בחירוף נפש עד שמונה-תשע בבוקר. היא מנחה ומציגה את הנואמים ואת הלהקות, מכה בתוף מרים כדי לתת קצב (אם צריך), שרה (קולה נצרד מזמן), מחממת את הקהל (מעבירה שיעורי בזק בהתעמלות כדי להפשיר את אצבעותיהם הקפואות של שוהי המאידאן), מתפללת יחד עם הכמרים שעולים מדי פעם בפעם לבמה. כשיש הפסקת חשמל, היא פוצחת בשירת "צ'רְבוֹנה רוּטה"', אחד השירים האוקראיניים האהובים והמוכרים, ללא מיקרופון, והקהל מצטרף אליה בחושך כמעט מוחלט. וכמובן, היא מקפיצה את הכיכר, כשהיא זועקת בקול גדול: "מאידאן!" והקהל שואג: "יֵה!" (המאידאן חי).
רוסלנה על הבמה, עוברת על הליין-אפ בזמן תפילה
רוסלנה היא הנפש החיה של המחאה ואחד הסמלים הבולטים שלה. היא משלבת בתוכה כמה מהסממנים שלהם משוועים כיכרות העולם: היא אינה מזוהה עם אף מפלגה. לאחר זכייתה באירוויזיון היא זכתה גם במושב בפרלמנט, אך ויתרה עליו כעבור זמן קצר. היא עממית – כמו המוזיקה שלה, המבוססת על שירי עם של מערב אוקראינה, אבל היא גם הביאה לאוקראינה הכרה בינלאומית וזיכתה אותה במקום של כבוד באולימפוס הפופ האירופי. אבל מעל הכל – היא אשה שנותנת את הנשמה.
בראיון קצר מאחורי הקלעים, דקות ספורות לפני תחילת משמרת הלילה שלה, היא אומרת לי, שהיא חולמת, לא, בעצם, בטוחה בכך, שאוקראינה תהיה אחת המדינות הראשונות בעולם, שבהן השלטון באמת יהיה שייך לעם.
ראיון עם רוסלנה. (להפעלת הכתביות יש להקליק על אייקון המלבן בתחתית המסך ולבחור בעברית)
בצהריים רוסלנה מרכזת את החיפושים אחר נעדרי המאידאן – כ-14 איש שנעלמו לאחר ליל הדמים של 30 בדצמבר, שכבר זכה לכינוי "מאידאן הילדים". אז, בשעות הקטנות של הלילה, כוחות היחידה המיוחדת של המשטרה עטו על סטודנטים שנשארו בכיכר אחרי אחת מהפגנות התמיכה בהסכם השילוב באיחוד האירופי. אנשי ה"ברקוט" היכו את המפגינים קשות, רדפו אותם עד לכותלי קתדרלת מיכאילובסקי, ולאחר שהכמרים נתנו מחסה לנרדפים, צרו על הקתדרלה. האלימות חסרת הפשר הזאת נתנה את אות הפתיחה לפרוץ המחאה ההמונית, העממית, שחורגת הרבה מעבר לשאלה אם אוקראינה צריכה להצטרף לאיחוד האירופי או להיכנס לברית המכס בראשות רוסיה.
אז על מה המחאה הזאת בכלל?
הדגלים המונפים בכיכר הם אמנם דגלי אוקראינה ואירופה וגם הדוברים הרשמיים של המחאה – נציגי שלוש סיעות האופוזיציה – מזכירים תכופות את הצורך ללכת בדרך האירופית, להצטרף לאיחוד, אך הסיסמה שנשמעת כל כמה דקות, בתחילת כל הופעה וכל נאום, בסופם, וגם בין ולבין – היא סיסמה לאומנית עם שורשים מפוקפקים עד מבחילים. "תהילה לאוקראינה!", צועק העומד על הבמה, וכל המאידאן משיב לו: "תהילה לגיבורים!"
גם ברכבת התחתית, במיוחד בתחנות הקרובות למרכז העיר ולכיכר, בכל רגע יכולה להישמע הקריאה "תהילה לאוקראינה!", והתשובה בת מאה הקולות לא תאחר לבוא. עוד סיסמאות מאותה הסדרה, השגורות בפי אנשי המאידאן הן "אוקראינה מעל הכל" ו"תהילה ללאום – מוות לאויבים". מקור הסיסמאות הללו בארגון הלאומנים של אוקראינה (OUN) ובצבא המורדים האוקראיני (UPA), אשר ניצלו את מלחמת העולם השנייה כדי להילחם בכיבוש הסובייטי. אנשי OUN ו-UPA שיתפו פעולה עם הנאצים, טבחו בפולנים וככל הנראה גם ביהודים (אם כי ההיסטוריונים חלוקים בשאלה זו).
סביר להניח, שלא כל אנשי הכיכר הקדישו מחשבה עמוקה למשמעות ולסמליות של הקריאות הללו. כרגע הכיכר מאחדת בין זרמים, קבוצות, דעות ואורחות חיים ששילובם נראה קשה או בלתי אפשרי. קוזאקים, שחלקם מגיעים לכיכר בלבוש מסורתי המשווה להם מראה מעט קומי, חברו לארגון הווטרנים של מלחמת אפגניסטן, שמדברים רק רוסית. ארסני יאצֶניוק הממושקף, שממלא את מקומה של יוליה טימושנקו הכלואה בראש מפלגת "בַטְקיבְשינַה" הליברלית וחשוד ביהדות (כנראה, לא בצדק), צועק "תהילה לאוקראינה" יחד עם אולג טיאהְניבוסק, שעומד בראש "סבובודה" (חירות) – "המפלגה הסוציאל-לאומית של אוקראינה" בשמה המקורי. האינטליגנציה של קייב, שבחלקה הגדול מעדיפה לדבר ברוסית ואינה מתנגדת לשמירה על קשרי תרבות ענפים עם רוסיה, עומדת לצד פשוטי העם שנהרו לבירה מכל רחבי המדינה ובעיקר מהמערב. כמרים קתולים ופרובוסלבים מתחלפים על הבמה עם כוכבות פופ בלבוש מינימלי. בעלי העסקים הזעירים והבינוניים תורמים כסף ואוכל ומסייעים לאלפי ההומלסים שזורמים לכיכר לשרוד את החורף. האחדות הזאת מרשימה, אך שבירה מאוד. והעובדה שהכיכר מחזיקה מעמד זה כחודש ימים ואינה מתפוצצת מבפנים היא בגדר נס.
קוזאק גאה
הבדיחה על חשבון הנשיא
מה שמאפשר את נס האחדות הזה הוא הסלידה המשותפת של כולם מהנשיא ויקטור ינוקוביץ' ומכל אנשיו, המכונים כאן בפשטות "בַנְדַה" ("כנופייה"). והבדיחות שמצחיקות את הכיכר יותר מכל נוגעות לאסלת הזהב המוצבת לפי השמועות במשכנו העיקרי של הנשיא במז'יגיריֶה שליד קייב. המשכן המתפרש על שטח של כ-1,400 דונם וכולל כמה בתי נופש היה שייך מאז ומעולם למדינה, עד שינוקוביץ' "הפריט" אותו בדרך מפוקפקת.
הכינוי הרווח של ינוקוביץ' הוא ZEK (אסיר) – תזכורת לעברו הפלילי ולשיטות עבודתו בהווה. בצעירותו הוא הורשע פעמיים – בפעם הראשונה בשוד ובפעם השנייה בגרימת חבלות. לפי מקורות אופוזיציוניים, ההרשעה השנייה היתה בגין השתתפות באונס קבוצתי. ינוקוביץ' ריצה רק מאסר אחד בפועל – בעקבות הרשעתו הראשונה, וגם הוא קוצר בחצי מסיבות שאינן ברורות עד הסוף. מאז עלייתו לשלטון ינוקוביץ' ומשפחתו (גם המלה "משפחה" נהפכה באוקראינה לכינוי של כנופיית הנשיא) משתלטים באופן עקבי על כלכלת אוקראינה ועל אוצרות הטבע שלה. בנו הבכור אלכסנדר, שנכלל בשנה שעברה ברשימת חמשת האנשים החזקים של אוקראינה, שולט על חלק ניכר ממכרות הפחם הממוקמים באזור דונבאס שבמזרח המדינה. המקום הראשון באותה רשימה שמור, כמובן, לינוקוביץ' האב. והמקום השני – לטייקון רינט אחמֶטוב, שעד לאחרונה תמך בינוקוביץ באופן בלתי מסויג (בשנים האחרונות החל אחמטוב להפסיד בתחרות העסקית הלא פשוטה אל מול "המשפחה" והיחסים עם ינוקוביץ', ככל הנראה, הורעו).
נזקקי המאידאן
המשכורת החודשית הממוצעת הרשמית בקייב עומדת על 5,040 הריבן – כ-615 דולר (2,160 שקלים). כשליש מהסכום הזה הולך על תשלום חשבונות של משפחה בת שלוש נפשות. אם רוצים לאכול במשך חודש שלם, חייבים כבר משכורת שלמה נוספת. ההוצאות אינן כוללות, כמובן, ביגוד, נסיעות או מותרות. איש מחשבים המרוויח בסביבות 2,000 דולר (7,000 שקלים) לחודש נחשב לעשיר. בפריפריה המשכורות נמוכות הרבה יותר. והפנסיות באוקראינה הן לעג לרש: 180 דולר בחודש בממוצע (630 שקלים).
ברקע למחאה ניצבה כוונת הממשלה להעלות את מחירי "השירותים הקומונאליים" – חשמל, מים וגז – בכ-60-50 אחוזים. כעת, לאחר שינוקוביץ' חזר ממוסקבה עם הסכם להורדה דרמטית של מחירי הגז הרוסי עבור אוקראינה, האופוזיציה דורשת להוזיל את הגז, החשמל והמים לצרכנים ב-30 אחוזים.
"כשהנשיא ליאוניד קוצ'מה היה בשלטון, חשבנו שכבר לא יכול להיות יותר גרוע", מסבירה לי לודמילה בורקובסקיה, תושבת קייב ואחת מבאות הכיכר הקבועות (גילוי נאות: זאת דודה שלי), "כשיושנקו וטימושנקו החליפו אותו והחלו לריב ביניהם, חשבנו שזהו, הגענו לתחתית", היא ממשיכה. "ואז הגיע ינוקוביץ' והבנו שיכול להיות עוד יותר גרוע". אבל כולם מושחתים, בעצם, אז מה ההבדל? אני שואלת. "ההבדל הוא בחוצפה", עונה לי פאבל, בעלה של הדודה שלי, שאתו בילינו בכיכר כמעט שלושה ימים ברצף.
תמונה לא מחמיאה של שלושת מנהיגי האופוזיציה בפרסומת למגזין פרו-ממשלתי
קשה למצוא בכיכר אנשים שתולים תקוות אמיתיות בנציגי האופוזיציה – המנהיגים הרשמיים של המחאה. נראה שגם הם לא רואים בעצמם מועמדים ריאליים להחליף את ינוקוביץ'. אף על פי שהכיכר חולמת לשלוח את ינוקוביץ' לכלא או לכל הפחות הביתה, הדרישות הרשמיות בינתיים מכוונות נגד דרגים נמוכים יותר – החל מראש הממשלה וכלה בראש העיר קייב. התקווה והציפיה בכיכר היא לשובה של יוליה – הבלונדינית עם הצמה האגדית, שנדונה לשבע שנות מאסר בגין "חריגה מסמכויות התפקיד" (שריד סובייטי בספר החוקים האוקראיני) ומרצה את עונשה מאז 2011. הפשע שעליו הורשעה טימושנקו הוא חתימה על הסכם גז לא-משתלם עם רוסיה. טימושנקו לא הואשמה במעילה בכספי ציבור או בשחיתות מכל סוג שהוא, אלא אך ורק בכך שהסכימה לשלם לרוסיה ביוקר. ארצות הברית, האיחוד האירופי וארגוני זכויות אדם הכריזו על ההרשעה והמאסר כרדיפה פוליטית.
תמונתה של יוליה טימושנקו חולשת על הככר
הדרישה "יולי ווסלוּ" ("חירות ליוליה") מוצדקת ומתבקשת. התקווה שטימושנקו תציל את המדינה משחיתות ומעוני לאחר שנכשלה בכך פעמיים, נראית מעט תמוהה. אבל מבחינת אנשי המאידאן, כרגע, כל דבר עדיף על ינוקוביץ'.
הכל מבוים, אבל מה איכפת לנו
עשרות תיאוריות קונספירציה מסתובבות בכיכר. האנשים צועקים ומריעים בלהט, ואז מתעשתים ומתחילים לשאול שאלות: מאיפה הכסף שמאפשר להאכיל את המאידאן חינם אין כסף כבר במשך כמה שבועות? מאיפה התשתית הארגונית המרשימה? האם הכל מבוסס על כספי מפלגות האופוזיציה, על התנדבות ועל תרומות עממיות? או שמא כוחות גדולים ומסתוריים עומדים מאחורי המחאה? יש דיבורים על כך שבסביבת ינוקוביץ' יש אנשים שמעוניינים מסיבות עסקיות בקשרים הדוקים יותר עם אירופה ומממנים מכיסם את המאידאן. יש גם שחושבים שינוקוביץ' עצמו לא יכול היה לתת בעצמו את האישור לפזר באלימות את ההפגנה ב-30 בנובמבר. שמות האוליגרכים האוקראיניים ובראשם אחמטוב מוזכרים כל הזמן. ויש גם תיאוריות סבוכות יותר וסבירות פחות – בין השאר, שהנשיא עצמו מעוניין במחאה כדי להצדיק את החור הענק שנוצר בתקציב המדינה.
תדרוך למתנדבים שהתכוונו להגן על הכיכר מפני אנשי ה-"אנטי-מאידאן" או מפני פרובוקטורים מטעם השלטון
דבר אחד בטוח: האזרחים שבאו לכיכר באו לכאן מרצונם החופשי והם לא מתכוונים ללכת לשום מקום עד שיקבלו אוקראינה טובה יותר. או, לכל הפחות, את הרע במיעוטו. אף אחד לא יודע איך תיגמר המחאה. החששות מה"אנטי-מאידיאן" – ההפגנות האלטרנטיביות שארגן השלטון – נמוגו. התברר, שתומכי ינוקוביץ' – אלה שיצאו להפגי בעדו תמורת תשלום, תחת לחץ או בהתנדבות – לא מאיימים משום בחינה: כמותית, תדמיתית או פיזית על אנשי המאידאן. נראה שגם כוחות ברקוט, היחידה המיוחדת של המשטרה, הרימו ידיים אחרי שני ניסיונות כושלים להשתלט על הכיכר בכוח. הנשיא מסרב למלא את הדרישה העיקרית של המפגינים – לפטר את הממשלה – ואילו חקירת האלימות שהופעלה נגד מפגינים מתנהלת בעצלתיים וללא תוצאות ממשיות. אולי השלטון מקווה שהמחאה תגווע מעצמה.
משתתף בהפגנת הנגד שאורגנה על-ידי השלטון מציג את תעודת חבר המפלגה שלו, כדי להוכיח שלא הובא להפגנה תמורת תשלום
בינתיים האוקראינים נהנים מכל רגע של פורקן שניתן להם לראשונה מזה עשור. רוח חג וחירות נחה על קייב ואנשיה. רוח של תקווה, שמזינה את עצמה.
באי הכיכר פוצחים בשירי עם אוקראיניים נועזים באמצע הלילה בקרשטיק, הרחוב הראשי בעיר