מה הרג את יוסף סלמסה?

איור: עמרי כהן (Omriku)

אף אחד לא יודע מה קרה בשעה שצעד יוסף סלמסה מיקב בנימינה, מקום עבודתו, עד לצוק של מחצבת בנימינה, ממנו נפל אל מותו. האפשרות שמעד, החשש שהתאבד, ועוד תיאוריות שגובלות בקונספירציה מלוות את המשפחה שלו מאז, מערערות את ימיהם ומדירות שינה בלילות. שום דבר כבר לא נראה להם מובן מאליו מאז, וודאי שלא ההנחה שהמשטרה נמצאת שם כדי להגן עליהם.

"אני ביקשתי מהשוטרים שמצאו אותו לראות את הגופה", מספר טדלה סלמסה, אביו של יוסף, "ולא נתנו לי. אמרתי שלא משנה לי איך הוא נראה, אני רוצה לראות אותו. אמרו לי: "לא! אתה תראה אותו בבית קברות". הלכתי בבית קברות ולא נתנו לי. מה אני אעשה? לא הייתי במצב להתווכח. אין לי כוח באותו יום, אני בן אדם בוכה. ולא רוצים לעזור לי. השוטר בא לפה, לחץ אותי. 20 שוטרים נכנסו לפה, כל הבית שוטרים שלא נותנים לנשום".

• לא תהיה לי הסכין: עוד ועוד חורים נפערים בחקירה של תיק סלמסה
• חוק חזקת הגיל הרך: המדינה שמה לי אקדח טעון ביד

יוסף סלמסה הכיר את השוטרים של תחנת זכרון יעקב. ארבעה חודשים לפני מותו ביולי השנה הוא הותקף בידי שניים מהם עם אקדח טייזר¹ לעיני חברו, לטענתם משום שנחשד בפריצה: ביום שבת 1 במרץ השוטרים עצרו אותו אולם לא חקרו אותו. סלמסה נמצא אזוק בידיו וברגליו, שוכב על הרצפה שמחוץ לתחנת משטרת זכרון יעקב, מטושטש. "שלוש שעות צעקנו",  מספרת אמו פרנוס, "עד שמישהו בא". המשטרה הזמינה אמבולנס שלקח את יוסף לבית החולים, ממנו שוחרר כעבור כמה שעות. התיק שונה מפריצה לחשד לתקיפת שוטר כשהתברר שלא סלמסה  הוא הפורץ, אך לא הבשיל לכדי כתב אישום.

---

יוסף סלמסה ז"ל

"כשהגיע אלי החוב של האמבולנס הלכתי אתו לתחנת המשטרה", מספר טדלה האב, "שאלתי את השוטר, 'מה קרה?', הוא אמר לי 'תלך למח"ש'. אז נכנסתי לתחנת המשטרה, אמרו לי 'תלך לחדר הזה', שם אמרו לי 'תלך לחדר אחר', שם אמרו לי לעלות לקומה שנייה, עליתי לקומה השנייה, הורידו אותי שוב למטה, ובסוף בא האחראי ואמר לי ללכת למח"ש. התעצבנתי ויצאתי".

משפחת סלמסה משוכנעת שההשפלה היא שגרמה לסלמסה להסתגר בחדרו, להפסיק לראות חברים, לא ללכת לעבודה. גם היום, שלושה וחצי חודשים לאחר מותו, הם עוד מקווים לקבל תשובות על המעצר ההוא.

• דוח מבקר המדינה על שימוש בטייזר (מעקב)

מהמשטרה נמסר רק כי החקירה בנוגע לנסיבות המוות עדיין לא הסתיימה. במח"ש, שם הוגשה תלונה בעקבות המעצר, כבר סגרו את התיק על התקיפה, בטענה שסלמסה לא שיתף פעולה בחקירה. המכתב על סגירת תיק התקיפה נשלח לבית סלמסה באמצע יולי, שבועיים לאחר שיוסף כבר לא היה בין החיים.

יוסף סלמסה נולד באשקלון, אח רביעי מבין שמונה. אחרי שנולד עברה המשפחה לבנימינה. את נעוריו העביר בפנימיית כפר גלים, ממנה נפלט בתחילת י"ב. כשהגעתי אני לעבוד שם כבר לא היה חלק מקבוצת "יהלום", אבל רוחו שרתה עליה. בעצמי פגשתי אותו רק פעם אחת, כשבא לבקר. הוא ניסה לשכנע חניך אחר שלא לעזוב את הפנימייה, וכתב ביחד אתו מכתב להנהלה כדי שתשאיר אותו. המפגש אמנם היה קצר אך בצירוף הסיפורים, החיוך הגדול שלו ורוח השטות הכללית בקבוצה, רוב הזמן לא הבנתי אם יוסף צוחק עלי – או אתי.

הסיפור על מותו תפס אותי בגרון. אולי כי פגשתי אותו פעם, ואולי כי שנתיים בפנימייה ועשרות חניכים מצמיחים בתוכך את החשש, או החרדה, שמשהו מהסוג הזה, יום אחד, חייב לקרות.

זרוק על הרצפה, כמו חיה

"היה ערב, סביבות 22:00 או אחרי", מספר אברהם חברו על יום התקיפה. "ישבנו, צחקנו, שתינו, את יודעת. כנראה שהשכנים התלוננו על רעש. הלכנו לספסל רחוק יותר, אולי השכנה הזמינה משטרה או אני לא יודע, הוא ישב שם, אני בדיוק הלכתי להשתין, וכשהשוטרים עברו לידו הוא פשוט קם מהספסל עם ידיים למעלה. איך שהשוטרים ראו את התנועה הזאת הם שלפו את הטייזר וירו בו. היה רווח של אולי מטר מהאקדח ליוסף. ירו בו בבטן. איך שראיתי את זה התחלתי לרוץ לכיוון שלו, השוטר כיוון עלי את הטייזר ואמר 'אם אתה מתקרב עוד צעד אני יורה בך גם', אז נעצרתי רגע, לקחתי צעד אחורה, והחלטתי לפתור את הבעיה הזאת – הלכתי לשאול אנשים אם יש להם טלפון לצלם, לא היה לי טלפון בתקופה ההיא. לא מצאתי אף אחד. השוטרים לקחו אותו לניידת והתאספו אנשים מסביב. היו בערך איזה שבעה אנשים, שכנים מהסביבה. כולם מכירים אותו. הייתי מסטול טיפה, אבל את הקטע הזה אני לא אשכח בחיים".

אשר, אחיו הגדול של יוסף, הגיע לתחנת המשטרה מיד אחרי המקרה. "כשהגעתי לתחנה היתה ממש מהומה", הוא מספר, "אמבולנס, ניידות, המון בלגן. ההורים בחוץ צעקו, ואף אחד לא מתייחס ליוסף שזרוק על הרצפה אזוק. כמו חיה הוא נשאר מחוץ לתחנת המשטרה".

סלמסה נלקח לבית חולים הלל יפה בחדרה, ושוחרר משם כעבור זמן קצר עם עדות לחבלה בידו ושני פצעים בצד בטנו, כתוצאה מכווית הטייזר. במכתב השחרור נכתב "בן 22, במצב גילופין, לאחר תקיפה, לדברי אבא ע"י משטרה, התחשמל בדופן הבטן, נחבל ביד". חשבון האמבולנס נשלח לבית המשפחה.

סלמסה חזר הביתה, אולי תכנן לחזור לשגרת חייו – לעבוד בימים ולכלות את לילותיו עם חברים על ספסל בשכונה – אך נפשו זימנה לו מסלול אחר. ההשפלה, הכאב, אולי הפחד, השאירו אותו בחדרו ימים ארוכים. המשפחה, שראתה אותו הולך ודועך, החליטה לעשות מעשה ולהגיש תביעה למח"ש. מאותו רגע, הם מספרים, חייהם נהפכו לגיהינום.

"אחרי התביעה למח"ש השוטרים הפעילו לחץ על הבית ועל יוסף, כל משטרת זכרון התעסקה בזה", טוען אשר סלמסה, "הם היו מתקשרים לבית, מגיעים לפה. אולי גם התקשרו אליו, אני לא יודע. אחרי התביעה הם כנראה פחדו, באו לאיים על ההורים שלי".

הם הגיעו לפה, הביתה?
האם פרנוס: "כן! ב-26 ביוני הם באו לבית".

טדלה, האב: "באו לפה, מחפשים את יוסף. אמרתי להם שהוא לא נמצא וביקשו ממני מספר טלפון 'אין לו טלפון!' אמרתי להם. השוטר אמר לי '12 שוטרים אני אביא לך לפה! נפרק את כל הבית!' לא עשיתי לך כלום, למה שתביא 12 שוטרים? על מה?"

פרנוס מספרת שפחדה מאוד, לקחה שני כדורי הרגעה כשהשוטרים היו בבית. "אמרתי להם 'די! מספיק עשיתם, חודשים אנחנו לא ישנים, הילד לא אותו ילד, הכאב שלנו עמוק, תעזבו אותנו!' ולא. אמרו – 'אנחנו לא נישן וגם אתם לא תישנו'".

בנצ'יאמלק, או אילנית, האחות הבכורה, מוסיפה: "אחרי הארוע הראשון אנשים אמרו לי 'תניחי לזה, יש לך ילדים. ירדפו אתכם. אל תעשו את זה'. אבל דווקא בגלל שיש לי ילדים אני אצא ואגיד 'די לאלימות המשטרתית!'² שיתנכלו לי. אני צריכה לפחד בגלל מה שעשו ליוסף? השוטרים אמורים להיות הביטחון של המדינה, של האזרחים של המדינה, לא להתעלל בבן אדם בגלל שום דבר. זה לא אנושי".

לא קם מהמיטה

קשה להבין איך הידרדר ארוע שולי כל כך לחודשים של סבל. מבדיקת העבר הפלילי של סלמסה עולה שב-2011 הוא עוכב ונערך חיפוש בחפציו ובביתו, בחשד לאחזקת מריחואנה. בחיפוש לא מצאו השוטרים דבר. השאלות עולות עכשיו ביתר תוקף: אם לא עשה דבר, למה נעצר? ואם כבר נעצר, למה נורה בטייזר? מדוע נאזק והושאר מחוץ לתחנה? ואם נחשד בדבר מה, מדוע שוחרר לבית החולים ללא ליווי משטרתי? ואם כבר שוחרר, למה השוטרים המשיכו להגיע הביתה? אם הוא דרוש לחקירה, מדוע לא מערבים את ההורים, שבביתם הוא גר?

ציון היה חניך שלי בפנימיה וחבר טוב של יוסף, בן דוד רחוק. הוא חזר עכשיו לבנימינה, אחרי שירות בצנחנים. אני פוגשת אותו בכניסה ליקב בנימינה, היקב³ שבו עבד יוסף, וממנו יצא ביום שבו נעלם.

"זה לא מקרה ראשון שהם באים אלינו", אומר ציון, "לדוגמה היה מקרה: אנחנו יושבים בשכונה, מגיע בלש אחד, יש לו גיבוי מאחורה, הם באים – 'ערב טוב מה קורה?' מתקרב לחבר שלי שיושב – בום. הוריד לו כאפה, חבר שלי אמר לו ברוגע, 'מה זה הכאפה הזאת?' חברים אחרים היו הופכים את זה לבלגן, אבל הוא היה רגוע, למזלנו, וככה זה נגמר".

זה קרה שוב?
"הם מחפשים. פעם ישבתי עם חבר שלי מהעבודה, בא שוטר ואמר לי 'בוא אתנו לחקירה' ואז חבר שלי שהיה במשטרה, במג"ב, אמר לו לעזוב אותי וככה יצאתי משם. הם מחפשים אותנו, אין להם מה לעשות. עם יוסף אני מאמין שסתם לא היה להם מה לעשות, הוא לא עשה כלום. הם בספסל, את יודעת, יושבים חבר'ה מדברים, צוחקים, היה להם משעמם ובאו להאשים מישהו. יודעת מה, נניח שהיתה פריצה – למה לא חקרו אותו אחרי זה?"

אתה יודע אם נפתח תיק או שהיתה חקירה?
"לא היה כלום. זה – יאללה, משעמם להם. זהו. אני לא אוהב להגיד שאני אתיופי, שאני מרגיש חלש, להגיד גזענות⁴. לא אוהב את זה, אבל תראי, הפעם הם נפלו על משפחה שבאמת נלחמים. מזל. כאילו, מזל? לא יודע איך להגיד את זה. אני רוצה להאמין שהוא לא התאבד, שהוא נפל או החליק. אחיו ראה אותו בתמונות, הגופה לא היתה במצב טוב, בגלל זה לא נתנו להם לראות אותו".

רוצה לספר לי קצת עליו?
הוא מחייך: "נעשה פרופיל של לפני ואחרי? או- קיי. יוסף הפוליטיקאי – קודם כל היה מדבר. לא בגלל שעכשיו כאילו אני מהלל אותו בגלל מה שקרה, באמת הוא היה יחיד. יוסף מדבר וכולם מסביבו. ככה זה היה באמת, זה לא הספד, באמת זה היה ככה. היה קטע כזה נגיד בטיול שנתי אז כולם שתו, את יודעת, והעיפו את אחד החניכים, אביחי, וכולם שקועים בעצמם ופתאום הוא מתחיל לשיר 'אביחי נגה אביחי נגה'. היינו מטומטמים כאלה, אבל עכשיו אני חושב כמה כריזמה היתה לו. כשהוא היה מדבר היה בזה מוסר, הבנה, ניסה תמיד לעזור. טוב, בנות היו מתות עליו. פוליטיקאי לא סתם, הוא ידע לדבר. אין ספק שידע לדבר. הוא תמיד היה חייכן, איזה שינוי זה. את לא מבינה איזה שינוי זה".

השינוי שציון מדבר עליו הוא השינוי שכולם הבחינו בו, אחרי המפגש עם השוטרים. "כשהוא היה חי פחדתי", אומרת פרנוס, "לא הייתי ישנה כל הלילה. הנשמה שלי יוצאת אם יוסי יוצא מהבית, ונכנסת כשיוסי נכנס. אחרי שראיתי אותו במצב כל כך רע, קשור ככה ברגליים ובידיים, הכל מפחיד".

אברהם, החבר שהיה אתו בארוע התקיפה, מספר: "היה בו שינוי מטורף. פתאום היה סגור בבית, אבל הוא לא מסוג האנשים שיראו את זה. המשפחה שלו בעיקר הרגישה את זה, מהם אי אפשר היה להסתיר. לפני המקרה הוא היה בן אדם שמח כזה, לא חושש מדברים, בטח שלא מלצאת החוצה, היה בחור מצחיק. אחרי המקרה הוא פחות דיבר וכשהיינו יושבים בחוץ הוא היה פשוט שותק. היתה תקופה שהיה סגור בבית כמה ימים, ההורים שלו סיפרו שהוא לא קם מהמיטה מרוב הבושה והכאב. אני זוכר שלא ראיתי אותו תקופה. אני אמנם בצבא, אבל כשהייתי חוזר הביתה רק את יוסף הייתי רואה".

מיהרו להחתים אותנו

קשה לדעת מה באמת עבר על יוסף בארבעת החודשים ההם שבין התקיפה לבין מותו. המשפחה מספרת על תחושות קשות כלפי המשטרה, פחד, "לחץ על הבית", במלותיהם. האח אשר מספר שסלמסה ניסה לחזור לעבוד "ופשוט לא הצליח להשתקם". בסופו של דבר הוא חזר לעבודה ביקב, וכשבוע לאחר הביקור האחרון של השוטרים בביתו, ב-2 ביולי, הוא נעלם.
"עד 11:30 היה בעבודה, אחרי זה אף אחד לא ראה אותו. אין יוסף", מספר אביו טדלה.
ב-4 ביולי נמצאה גופתו בתחתית המצוק, במחצבת בנימינה.
"היינו קרובים, אני מצטער שלא אנחנו מצאנו אותו", אומר חברו ציון שהשתתף בחיפושים אחריו.
פרנוס מספרת שבאותו היום היא הלכה ליקב. "מישהו אחד אמר לי שראו אותו במצלמת אבטחה. מישהו אחר אמר לי שבימים ראשון עד שלישי בכלל לא היתה מצלמה, התקלקלה. דווקא בימים האלה התקלקלה? כל היקב בלי מצלמות? שלושה ימים?"

"מה זה יעזור לנו עכשיו?", שואל אותה טדלה, ובכל זאת ממשיך: "אמרו שמיום ראשון עד רביעי התקלקלה המצלמה. אבל זה לא הגיוני שזה יישאר ככה. זה מפעל ענק! דבר כזה באותו יום אמורים לתקן. זה באמת כולנו מתבלבלים, כאילו משהו… לא רוצים להגיד. אמרו שחצי דרך הוא דיבר בטלפון ולא אומרים לנו עם מי הוא דיבר, כל הדברים שלו אצלם: ארנק, תעודת זהות, אומרים שיש עליו פתק, לא יודע, פתק צהוב משהו כזה, של משטרה, לא יודע. אנחנו לא יודעים כלום".

"אפשר לדעת דרך הטלפון כל כך הרבה דברים", אומרת בנצ'יאמלק, "מספיק לגלות מי האדם האחרון שהוא דיבר אתו".

המשפחה מספרת שביום שנמצאה הגופה היו בבית 20 שוטרים. זה היה יום שישי, והבית המה אנשים שנהרו למקום לאחר ששמעו על מות הבן. "הם מיהרו להחתים אותנו", טוענת בנצ'יאמלק, "להעלים ראיות כמו שצריך".

"הייתי בזירה עצמה", מספר אחיו אשר, "הם השאירו שם הכל, כפפות, כל העבודה הם השאירו".

החשדנות מעמיקה ככל שחולפים הימים ותשובה לא מגיעה. מה קרה ליוסף? למה הלך כל כך רחוק? מה הרגיש בדרך? האם החליט לסיים את חייו או שמא מעד? אולי בכלל נדחף? מה גרם לו להגיע דווקא אל המחצבה? עם מי דיבר? מה בעניין הפתק? למה לא נתנו למשפחה לראות את הגופה? מדוע לא החזירו את החפצים שלו? ולמה – בעיקר למה – למה עדיין אין תשובות? החשדות והחששות צצים מחדש בתור תיאוריות שונות ומשונות. בשיחה האחרונה עם אחותו בנצ'יאמלק היא מספרת לי שעורך הדין שלהם אומר שחקירת המוות תימשך עוד לפחות חצי שנה. "אני לא יודעת. אולי יש שם משהו פלילי, זה ממש לא יפתיע אותי".

אחיו אשר אומר את זה בפשטות: "התמונה לא ברורה לנו, בן אדם הלך ליום עבודה ונעלם, אנחנו יודעים שהכל יכול לקרות, ואני לא מפחד מהאמת. אבל אני מכיר את אחי, ואני יודע מה היה המצב שלו, ובכל זאת קשה לי להאמין שהוא עשה את זה לעצמו. אני לא יודע, אולי מישהו פגע בו. היה המון לחץ מסביב, כל כך הרבה מעורבים בסיפור. והאזור מלא מצלמות אבל מסרבים לתת לנו לראות. יש שם מחצבה, יש שם שמורת טבע, אפילו כיפת ברזל יש באזור, ויש את מצודת שוּני שקרובה. אם זה היה ברור היינו מקבלים את התשובות מזמן. אבל לכי תדעי, אולי האנשים שמנסים לעזור לנו גם כן מעורבים".

חוסר האמון מציף את האם, מערער את כל מה שהאמינה בו: "אני מצטערת עכשיו שהגענו לפה", היא מדברת על העלייה לישראל, "עם כל הכאב שהיה לנו בדרך, עוד כאב אנחנו מקבלים. זה שורף אותי. איך שבאנו זה כאב עמוק שיש לנו, ואיך שאנחנו חיים".

"הגענו מסכנים ונשארנו מסכנים", אומר טדלה, שברון לבו מדבק, אחרי כמה דקות הוא מוסיף: "וזה מה שהם רוצים. הם לא רוצים שאנחנו נקום ונתקדם, רוצים להשאיר אותנו במקום".

אמא של יוסף לוקחת אותי לחדר שלו, שאותו חלק עם שניים מאחיו. אנחנו מסתכלות סביב. אביב, אחיו הקטן של יוסף ישן, ופרנוס מספרת לי על רגע קטן בחודש יולי: "כשחיפשנו את יוסף, הקטן בא עם עיניים אדומות ואמר לי 'אמא השוטר כמעט חנק אותי', אחד השוטרים כנראה חשב שזה יוסף, וכעס עליו שנעלם. אביב אמר לו 'אני אח של יוסף, הקטן, תעזוב אותי', והיום הוא שואל אותי, 'גם אני לא יכול לצאת החוצה?' הוא מפחד שירביצו לו. וגם אני מלאה בפחד, רואה שוטרים ברחוב יש לי פחד".

כשאנחנו חוזרות לסלון הם מספרים לי על העלייה לארץ, ההליכה הסיזיפית לסודאן ובחזרה: "זה מטמטם אותי כשאני נזכרת. ובשביל מה? בעלי אמר 'איפה נישאר? כולם הלכו', סגרנו את הבית, אפילו לא מכרנו כלום, יצאנו מגונדר לאדיס אבבה ושם נשארנו שנה וחצי. והיה כיף, נותנים שמן, סוכר וקמח מהסוכנות. היה טוב. אבל אני חשבתי שאולי אבא שלי כבר בישראל, השארתי אותו בדרך לסודאן עם שני האחים שלו, וחזרנו לאתיופיה כי הבת היתה חולה, לא היה לנו אוכל ארבעה חודשים, השודדים לקחו לנו הכל, היינו ריק, רק גוף. חזרתי, הבת כבר נפטרה בדרך. גם לא הצלתי את הבת, גם עזבתי את אבא. הילדים היו אומרים לי 'אמא די, אנחנו אתך', אבל הכאב. זה אבא. אני ראיתי אותו נופל בדרך, בלי מים, בלי אוכל, זה זורם לי בכאב".

אנחנו יורדים ביחד למטה לגן השעשועים שבו הכל התחיל. שני ספסלים, כמה נדנדות ומגלשה. אשר מצביע לכיוון המתקנים ומראה לי מצלמת אבטחה. באותה נשימה אומר שהם ניסו לבדוק, אבל כנראה שהיא לא עובדת. "הוא לא היה כזה", הוא אומר פתאום, "אם רצה משהו היה מבקש מאתנו, תמיד היה לו ממי לבקש, והוא גם היה נותן. כל זמן שהיה לו – היה נותן".

תכתבי שאני מתגעגע

עזבתי את המשפחה באותו היום, מלאים בשאלות וחששות. לא בוטחים באף אחד, בטח שלא במי שאמון על בטחונם. בשבוע שעבר ניסו לארגן צעדה לזכרו, וכמחאה על אלימות משטרתית. "אנחנו לא מוותרים"⁵, כתב לי אשר.

בקרוב יחלפו ארבעה חודשים למותו של יוסף, התשובות ממשטרת זכרון יעקב וממח"ש ממאנות להגיע, הטלפון הנייד, תעודת הזהות, הבגדים שלבש. הפתק שאוזכר, אם בכלל קיים. משפחת סלמסה עלולה להישאר עם הזכרונות, הספקות, החשדות וחוסר האמון עוד זמן רב.

בשיחת הטלפון האחרונה, אני שואלת את אברהם אם הוא רוצה להוסיף משהו; "תכתבי שאני מקווה שהמשפחה תקבל מה שמגיע לה ושאני מתגעגע אליו. זהו. הוא גר בלוק לידי, אנחנו כל הזמן ביחד. אני נולדתי פה. היתה תקופה שהוא היה בפנימייה אבל הפנימייה לא גורמת לך לשכוח עם מי גדלת".

עו"ד שימי קדוש, המייצג את המשפחה אומר כי "לאורך כל שנות עבודתי כעורך דין לא נתקלתי במסך אטימות שכזה של משטרת ישראל, שמכל מיני סיבות לא ברורות הופכת את הפרשה לפרשה בה רב הנסתר על הגלוי. טוב תעשה משטרת ישראל באם תנהג בשקיפות ותעביר את כל המידע המצוי לידי המשפחה. למשפחה זכות בסיסית לקבל את כל החומר ובזמן אמת. עדיין עומדות שאלות ששאלתי וטרם קיבלתי תשובה: מדוע לא היה ליווי למנוח באמבולנס לבית החולים? מי הזמין את האמבולנס כשהמנוח הגיע לתחנת המשטרה? מדוע נסגר תיק מח"ש? מדוע מפקד תחנת זכרון, או מי מטעמו, לא טרחו לפגוש את המשפחה או אותי ולעדכן על פרטי החקירה על אף הבקשות הרבות?"

קדוש מוסיף כי בהתערבות פרקליט מחוז חיפה, עו"ד איתן לדרר, הובטח כי מיד כשיתקבל דו"ח נתיחת הגופה מהמכון הפתולוגי, אשר טרם נמסר למשטרה, תושלם חקירת המוות והדו"ח יועבר אליו, ודרכו למשפחה, כך גם לגבי חפציו של המנוח. "המשפחה אכן לא קיבלה את הדו"ח ולא את חפצי המנוח", הוא מאשר, "אך לא ידוע לי מה כוללים חפצים אלו והאם יש פתק או אין". בנוסף, בשבועות האחרונים הוגש על ידי קדוש ערר על סגירת תיק מח"ש, אשר מתברר בימים אלה ותוצאותיו יינתנו בקרוב. התיק הראשוני כנגד המנוח, בגינו נעצר, נסגר וקדוש עושה כעת מאמצים לקבלו לידיו.

מדוברות מחוז חוף של משטרת ישראל נמסר כי "הטענות בנוגע לתשלום האמבולנס מוכרות וידועות ובמידה ותגיע דרישה לתשלום המשטרה תבחן אותה באופן ענייני ומקצועי. בעניין נסיבות מותו של יוסף סלמסה – החקירה טרם הסתיימה, בסיומה יוחלט בין השאר לגבי החזרת חפציו. סטטוס ונהלי החקירה הוסברו לאחות הנפטר ולבא כוחם של קרובי המשפחה".

ממח"ש נמסר כי "למח"ש הועברו חומרי חקירה בעניינו של הצעיר. בעקבות כך, זומן הצעיר, בשעתו, למסור תלונתו המפורטת לשם קידום חקירה. משלא הגיע למסור תלונתו יצרה מח"ש קשר עם אמו אך הצעיר לא הגיע למסור תלונתו המפורטת. בנסיבות אלה, לא ניתן היה לקדם חקירה על סמך החומר המשטרתי, שלא היה בו כדי לאפשר קיום חקירה פלילית. בנוסף לתגובה צירפה מח"ש מכתב המזמן את יוסף סלמסה לתת עדות בנושא, ומכתב סגירה של התיק בשל חוסר שיתוף פעולה של הצעיר". בראש המכתב מודפס התאריך: 17.7.14, כשבועיים לאחר מותו.

בשיתוף "כולאננה"- יוזמה לקידום חברה הוגנת ורבגונית