בסדרה המצוינת "בית הקלפים" זואי בארנס, בת 24, היא עיתונאית העתיד. היא עובדת ב"וושינגטון הראלד", עיתון ישן וממסדי. עורכו היבשושי, תום המרשמידט, מקצץ את כנפיה. לאחר עימות קולני אתו (שאת פרטיו היא מצייצת מולו בזמן אמת), זואי מותירה מאחור את חדר המערכת המוכר כל כך מדרמות טלוויזיוניות. שורות-שורות של נורות ניאון מעל, שורות-שורות של שולחנות ומחשבים למטה, לידם פקידי עיתונות מתקתקים על מקלדת, ובפינה חדר העורך, דפנותיו זכוכית, משקיף על הנעשה. כשבעלת העיתון (המניב לה, כמו שניחשתם, הפסדים למכביר) תובעת מהעורך הסבר על נטישתה של הכוכבת העולה, הוא עונה לה: "זואי בארנס, טווויטר, בלוגים, מדיה מועשרת – זה הכל שטחי, אופנה חולפת. אלה לא היסודות שעליהם בנוי העיתון הזה, ולא מה שיחזיק אותו בחיים". הוא זוכה למכתב פיטורין, זואי בארנס זוכה לקפיצת מדרגה בקריירה.
המדרגה הבאה שלה היא באתר החדשות "סלאגליין". ביי ביי קולגות חנוטים בחליפה ועניבה, שורות של מסכי מחשב, ריבים עם עורכים, מגיהים ומעצבים גרפיים. הלו מערכת מגניבה, עורכת פרועת שיער, כתיבה בישיבה מזרחית על כריות פוף, שעונה על קירות עץ ליבנה מעוטרי ציורי גרפיטי ענקיים א-לה חומת ברלין. "אל תעבירי לי את מה שכתבת. אם זה מספיק טוב בעינייך – זה צריך להיות באוויר לפני שאני מספיקה לקרוא" מנחה העורכת (אז מה בדיוק היא עורכת?); "זה בסדר להיות דעתנית"; "תהיי קצרה, אם אני צריכה להשקיע בזה שמונה דקות, אני מתחילה להשתעמם". העתיד הגיע. זואי מאושרת.
נזכרתי בתום וזואי, ב"וושינגטון הראלד" וב"סלאגליין" השבוע, כאשר נשלחתי לקרוא את חליפת המכתבים בין ביל קלר לגלן גרינוולד, נציגי שני דורות בעולם העיתונות. קלר, בן 64, כסוף שיער, רך מבט, נוח לחייך, היה עורכו הראשי של אחד העיתונים החשובים בעולם, "הניו-יורק טיימס", ומשמש היום פובליציסט בעיתון. בקרוב יציין 30 שנות פעילות במסגרת העיתון. גרינוולד כמו קלר, הוא עיתונאי אמריקני, אבל כאן נגמר הדמיון בין השניים. הוא בן 46, משפטן בהכשרתו שהעיד שעזב משרה במשרד עורכי-דין גדול בניו-יורק כי "לא רציתי לייצג את העשירים, רציתי לתבוע אותם". לפני שש שנים החל לכתוב באתר salon.com, בשנה האחרונה הוא כותב ל"גרדיאן" ובימים אלה עובר להוביל מיזם תקשורתי חדש במימונו של המליארדר פייר אומידיאר, הבעלים של eBay, שהשקיע בו 250 מיליון דולר. בעצם יש עוד נקודת דמיון בין קלר וגרינוולד – שניהם נוהגים להצטלם חנוטים בעניבה. גרינוולד בכל זאת אמריקאי, ויודע אילו כללים חלים על מי שרוצה לשחק במגרש של הגדולים. אני אניח שבשלב זה כבר הבנתם מי התום ומי הזואי בצמד הזה.
גרינוולד זכה לתהילת עולם לפני כמה חודשים כאשר פוצץ את פרשת האזנות הסתר של האן-אס-אי בזכות מקור אחד אמיץ שהתגלגל לידיו, אדוארד סנודן. כש"הגרדיאן" התעכב בפרסום לצורך סריקת החומר והתדיינות גם גורמי ממשל באשר לנזק שעלול להיגרם מפרסומו, פקעה סבלנותו של גרינוולד והוא איים להעביר את המידע לעיתון אחר. "הגארדיאן" פרסם. מאז התפתחה בין קלר וגרינוולד תגרה בכתובים שלא הקפידה תמיד על כללי הטקס. קלר שיבח את "הגרדיאן" על הפרסום, אבל אמר שבטיימס היו מעבירים את התחקיר מידיו של פובליציסט (גרינוולד) לידי תחקירנים של העיתון. גרינוולד לא נשאר חייב ואמר ש"זה הסבר טוב מדוע אנשים כמו סנודן לא ילכו ל'ניו-יורק טיימס'. המחשבה שאם אי פעם הבעת דעה בנושא חדשותי שאתה מסקר – אז אתה לא עיתונאי אמיתי… המבחן לעיתונות אמיתית צריך להיות אם הדיווח שלך אמין" ובמקום אחר האשים את קלר שעיכב פרסום מידע שהיהי בידיו נגד האן-אס-אי לבקשת ממשל בוש וקבע ש"עם סיפור כזה בעברך, עדיף שלא תשפוט כיצד ראוי לעשות עיתונות".
צריך מבוגר אחראי. קלר לוחם ללא חת. גרינוולד
ומה עשה קלר בתגובה? הזמין את גרינוולד לעימות פומבי בצורת חליפת מכתבים במסגרת הטור שלו ב"טיימס", ועוד תחת הכותרת "האם גלן גרינוולד הוא העתיד של החדשות?". קשה שלא להתפוצץ מקנאה. שערו בנפשכם, רק לשם התרגיל המחשבתי, את הכפולה של נחום ברנע ביום שישי, שלרוחבה הכותרת "האם גונן גינת הוא העתיד של העיתונות?" ותחתיה ויכוח ענייני ומעמיק בין שתי תפישות עולם של עיתונות. לא בטוח שקלר או גרינוולד יעריכו את ההשוואה. הם צודקים.
חליפת המכתבים בין השניים מרתקת. במבט ראשון היא נראית כחושפת ויכוח עמוק בין שתי גישות שונות לחלוטין למקצוע העיתונאי. במבט שני הפערים נראים מצומצמים בהרבה.
קלר מגיע מעיתון עם מסורת של מעל 160 שנה. גרינוולד עסוק בהקמת מיזם אינטרנטי תקשורתי חדש, שלא היה יכול להתקיים לפני חמש שנים. באופן מפתיע, ואולי לא, האופן שבו הם רואים את מבנה המערכת הראוי לא שונה דרמטית. בתשובה לשאלה באשר לתפקיד העורך מבהיר גרינוולד שלמרות שעדיין לא ברור לו מה יהיה המבנה של המיזם החדש, הוא משוכנע שיהיו בו עורכים, והרבה מהם. בדפוס או באינטרנט, לדעת שניהם יש צורך ב"מבוגר אחראי" שידריך את הכתבים, יסנן ידיעות ויבחר מה ראוי לדפוס. גרינוולד חושב שעורכיו יהיו שונים מאלה שבעיתונות הממוסדת, שכן הם לא יגבילו כתבים מלשלב דעות אישיות בדיווח החדשותי.
נייטראליות מקצועית או מצג שווא של נייטראליות? כאן טמון הויכוח האמיתי בין השניים. האם יש חיה ששמה "עיתונות מאוזנת"? האם ראוי שתהיה? גרינוולד מגדיר את עצמו בפה מלא כעיתונאי אקטיביסט, כלוחם ללא חת לקידום תפישת הצדק שלו. גם העיתונאים ה"אובייקטיבים" הם לשיטתו אקטיביסטים, רק שהם מסתירים את האג'נדה שלהם כדי ליהנות מאיזו הילה מזויפת של ניטרליות. בפועל הם עיתונאים אקטיביסטים שמשמרים את מבנה הכוח הקיים בחברה; ואילו הוא עיתונאי אקטיביסט שמנסה לשנות אותו. קלר לא מיתמם. ודאי שלעיתונאים יש דעות, הוא משיב, אלא שסטנדרטים מקצועיים דורשים מהם להניח אותן בצד בזמן פעולתם העיתונאית. גרינוולד טוען שזה בלתי אפשרי, קלר אומר שכמו שופטים, כך עיתואים מדחיקים את דעותיהם הסובייקטיוויות, כדי שיוכלו להאזין לראיות מבלי רעשי רקע אידאולוגיים.
ההשוואה לשופטים היא מעניינת. העימות המתואר כאן מזכיר עימות שמתנהל בעולם המשפט מזה קרוב ל-100 שנים בין שתי תפישות משפטיות מרכזיות – הפוזיטיביסטית, השמה במרכזה את הדין ותוחמת את תפקידו של השופט ליישום הדין, והריאליסטית, הגורסת שכל שופט פועל באופן סובייקטיבי מתוך המטען האישי שלו, ומן הראוי שמטען זה יבוא לידי ביטוי באופן שקוף וגלוי בפסיקותיו. למרות שבקרב בין השניים ידו של הריאליזם על העליונה, נדירים השופטים שיטענו נגד רעיונות של נייטראליות כלשהי מצד השופט. אכן, שופטים הם בעלי דעות, מטען תרבותי, סולם ערכים. וצריך מידה רבה של תמימות כדי לחשוב שהם לא מתיישבים לדין כאשר יש להם כבר עמדה כלשהי באשר לתיק שלפניהם. ובכל זאת, יש להם סל עמוס של כללי פרוצדורה משפטית, שנועדו לשמור את ראשם פתוח ואת אוזניהם כרויות לאפשרות שלמרות דעה קדומה, במקרה הקונקרטי המובא לפניהם, התוצאה צריכה להיות שונה. החובה לשמוע את שני הצדדים ולאפשר להם להגיב האחד לשני, האיסור על ניגוד עניינים, הדרישה לנמק כל הכרעה בפירוט רב, המודעות לכך שיש ערכאת ערעור שעשויה לבחון את ההחלטה ולהפוך אותה, ההתייעצות בין שופטים בהרכב, כל אלה רק דוגמאות למנגנונים שאמורים לעזור לשופטים לדון בכל מקרה בראש פתוח ולדכא ככל האפשר הטיות שעשויות להיות לה.
נדמה כי לשיטת גרינוולד לעיתונאי אין צורך במנגנונים כאלה. אכן, נדרשים ממנו דיוק ואמינות, אבל אלה אינם צריכים להיות כרוכים במצג שווא של נייטראליות. השאיפה לנייטראליות, עונה לו קלר, לא תמיד מניבה תוצאות אבל היא מקרבת אותנו לאמת, כי היא מחייבת אותנו להטיל ספק בכל, גם באמת הידועה לנו. לא! עונה לו גרינוולד, מה שהיא עושה זה להרוג את הלהט שהעיתונאי זקוק לו ולקבור אותו תחת הנחיות מופרזות לזהירות מהבעת עמדותיו. אלא שהלהט הזה הכשיל את גרינוולד עצמו והעמיד באור בעייתי את שיקול הדעת העיתונאי שלו. לאחר שבן זוגו לחיים, דייוויד מירנדה, עוכב למשך תשע שעות בשדה התעופה בלונדון, בטענה שהוא מוביל מסמכים סודיים לגרינוולד, צוטט האחרון ברויטרס כאומר "מעכשיו אהיה הרבה יותר אגרסיבי בדיווח שלי… הם יצטערו על מה שהם עשו". בהמשך טען שלא הובן כשורה וכוונתו היתה שהבריטים יצטערו בגלל האופן שבו המעצר ייתפש בעולם, וכיוון שהמעשה רק ידרבן אותו – הסבר מעט נטול הסבר. גרינוולד כמובן צודק, להט הוא תנאי הכרחי למי שצריך לרדוף אחרי סיפורים, לקחת על עצמו סיכונים אישיים ולהסתכסך עם כל העולם כדי למצוא אמת במעמקי האדמה ולהוציא אותה לאור. אבל נראה שהוא מתעקש להתעלם מהאפשרות של להיטות יתר והסכנות שבצדה. החלטה עיתונאית לחשוף יותר מסמכים בגלל נקמה אישית (שמשמעותה גם החלטה לא מודעת לחשוף פחות מסמכים קודם לכן) אינה משרתת מטרה עיתונאית.
עיתונאית העתיד. זואי בארנס ב"בית הקלפים"
מהי משימתו של העיתונאי? גם כאן צומחת מחלוקת בין קלר לגרינוולד, אף שברמה ההצהרתית הפערים די קטנים. לעיתונות תפקיד כפול, כותב הכוכב העולה: הבאת מידע חשוב ומדויק לציבור ופיקוח על השלטון באופן שיגביל את כוחו. גם הממסדי מבין השניים היה חותם על הגדרה כזו. אלא שקלר סבור שמתן מקום בולט מדי לדעותיו האישיות של הכתב בתוך הדיווח החדשות פוגם בהבאת המידע המדויק והאמין לציבור. הטיעון שלו די משכנע. כאשר אדם מתייצב בגלוי לטובת מטרה מסוימת, הוא נהפך להיות מושקע בהצלחתה. כבודו הציבורי מונח על כף המאזניים. הטבע האנושי הוא כזה שכאשר אתה מזוהה עם מטרה מסוימת, אתה עלול להמעיט בחשיבותו של מידע שאינו עולה בקנה אחד עם המטרה.
רוב העיתונאים בישראל מצביעים בבחירות לכנסת עבור מפלגה כזו או אחרת. צרכן התקשורת הסביר יודע זאת. עדיין קשה יהיה להאשים אותו אם יחוש אי נוחות מסוימת כאשר עיתונאית תצטרף באופן גלוי כחברה במפלגה. הסיקור שלה את אותה מפלגה יהיה בעייתי לא רק בגלל מראית העין, אלא בגלל שמרגע שהיא מושקעת רגשית במפלגה הזאת, כמי שמזוהה אתה ציבורית, לא בלתי סביר לחשוב שמא יש חשש לחשד שאולי השיפוט המקצועי שלה בעניינים הנוגעים לאותה מפלגה יהיה לקוי משהו.
אז מה על עיתונות עם אג'נדה? כמה מטובי העיתונאים והעיתונאיות בישראל מזוהים זיהוי חזק עם אג'נדה חברתית או פוליטית. קרן נויבך, אורלי וילנאי, רותי סיני או להבדיל קלמן ליבסקינד. איש מהם אינו צריך להצהיר על האג'נדה שלו או שלה כדי שתהיה ידועה ברבים. האג'נדה הזאת והלהט הכרוך בה הם דלק עיתונאי טוב בהרבה מאג'נדה שנקבעה ב"הסכם שיתוף פעולה" סגנון וויינט. אבל כדי שלציבור תהיה תמונת מצב אמיתית, מגוונת, רחבה שמצולמת מזוויות צילום שונות, דרושה מערכת ממוסדת, שנותנת הקשר לפעילותם. עורכים שמביאים מגוון דעות, ומעמידים מראה לפני הכותב הבודד, בודקים עובדות, מבקרים את איכות העבודה העיתונאית. להט ואקטיביזם לבדם לא יכולים להחליף את אלה. עיתונאי הוא לא עוד מפגין בשדרות רוטשלד או ב"Occupy Wall Street". בעיתונות יש מקום לכותבי דעות, ולכתבים מסוגים שונים. אבל לעיתונות כמוסד יש תפקיד מוגדר. תפקידה אינו רק לקדם את כל טוב והיפה בעולם. בתוך המאמץ הכולל לכך, יש לה תפקיד יותר מוגדר – לקדם את היפה והטוב על-ידי חשיפת כמה שיותר מידע חשוב, עיבודו, והצגתו לציבור. כדי להצליח במשימה הזאת לא מספיק הנעה פנימית. דרושה גם משמעת מקצועית, דרוש תקנון אתיקה, ורצוי כזה שאפילו אוכפים אותו כנהוג בכמה מדינות שומרות חוק.
אז מהי עיתונות העתיד? לא נעים לאכזב, אבל היא כנראה לא שונה באופן דרמטי מעיתונות העבר, שגם היא הגיעה לכמה הישגים לא רעים בכלל. כמובן שהפלטפורמה תשתנה באופן דרמטי. הקצב כבר השתנה. מושאי הסיקור משתנים. אופן צריכת החדשות משתנה, וישנו העניין הקטן הזה של מודל כלכלי שייצטרך גם הוא להשתנות (בהקשר הזה גרינוולד הוא בהחלט מושא לקינאה). אבל בסופו של יום מערכת עתירת כותבים ועורכים, מקורות עיתונאיים שמגיעים גם מתוך השלטון ויחסים תכופים עם השלטון, כל אלה לא הולכים להיעלם בקרוב, גם אם גרינוולד לא מת עליהם. מחקר של מכון Pew מצא ש -99 אחוזים מהלינקים בבלוגים חדשותיים באנגלית מפנים למקורות מידע בתקשורת המסורתית, ו-80 אחוזים הם מאותם ארבעה מקורות – "ניו יורק טיימס", "וושינגטון פוסט", סי-אן-אן ובי-בי-סי. יכול להיות שהמיזם החדשני של גרינוולד ישנה זאת. יכול להיות שלא. הצורך הבסיסי של חברה דמוקרטית – שמישהו ידוג בשבילה את הסיפורים החשובים, לא משתנה מכותב לכותב. החובה שמישהו יפקפק בשבילנו במסרים המגיעים מהשלטון או מתאגידים פרטיים תספק עבודה להרבה ספקנים טובים. אבל יש לקוות שהם תמיד יזכרו לפקפק גם באמונות שלהם עצמם, ולזכור ששליחותם, וחלקם הצנוע במאבק לעולם טוב חשובים ממקומם ביומן המהפכנים הגלובלי. קלר חותם את מכתבו האחרון לגרינוולד במלים "ענווה חשובה לעיתונות כמו להט. עצתי לך: למד לומר 'טעינו'". לי הדברים הזכירו עקיצה ששיגר השופט חשין לעבר נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק בפסק-דין מאמצע שנות ה-90. "ענווה וצניעות מידות יפות הן לאדם. ושופט הוא אדם". גם עיתונאי.
רועי פלד, לשעבר מנכ"ל התנועה לחופש המידע, הוא משפטן בתחום משפט ותקשורת