אני מוריד לו רגל והוא אומר לי תודה

15 באוקטובר

זה המבט הזה שכבר ראה פעם בחיים שפתאום הבזיק לו בזיכרון.

כל כך הרבה שנים אחרי יושב עקיבא גרוס בארצות הברית ורואה סרט על קרב גטיסברג, המערכה העקובה מדם במלחמת האזרחים האמריקאית. יש שם תמונה שבה יחידה קטנה של צבא האיחוד נלחמת על איזו עמדה בחירוף נפש, אנשיה נפצעים וגם נהרגים, ואז אחרי שהקרב נגמר בא מישהו אל החיילים המפוחדים והמותשים שנותרו בחיים ואומר להם שעכשיו הם צריכים לעבור ולהגן על עמדה אחרת. ומה שניבט מפניהם על המסך מטיס פתאום את גרוס עשרות שנים אחורה. כי בדיוק מבט אימה כזה הוא כבר ראה בחיים שלו, על פניהם של הטנקיסטים שהיו מפנים פצועים אליו, החובש של נגמ"ש הרפואה צ750421. והטנקים בסדר, הם תקינים, אז הם צריכים לחזור עכשיו לשדה הקרב. "והיית רואה את ההשתהות הזאת של חיילים שלא רוצים ללכת, לחזור חזרה לתופת".

אלה המבטים שהוא נתקל בהם בליל 15 באוקטובר, כשעל גדוד 410 מוטל לתקוף ולהשתלט על מתחם טלוויזיה שעל ציר פוטון, סמוך לחווה הסינית. לגרוס ולחבריו בנגמ"ש ברור שהפעם זו מלחמה מול חיל הרגלים המצרי וטילי הנ"ט, הסאגרים, הרצחניים שלהם. כי אפילו הם, אנשי הנגמ"ש, שהתמקדו "כמעט במאה אחוז בחבישות ולא בלחימה או בהתגוננות", הרגישו שהפעם הם צריכים להתארגן עם כלי הנשק "ואפילו רימונים הכנו, כי היה ברור שזה יהיה קרב די קרוב". קרב קרוב כל כך מול חיילים מצרים נחושים עד שהד"ר חנן טאובר זוכר איך הסמג"ד חיים אלקן אמר לו, "רמסנו שם את המצרים עם השרשראות". ועקיבא גרוס זוכר את טאובר עונה לו, "או, אז אנחנו מכינים את הלוף למלחמה הבאה". ואחרי שאמר את זה, חושב גרוס, טאובר התחרט קצת, כי ראה את הזעזוע על פניהם של האחרים, "הוא אולי חשב שכאן הוא הלך רחוק מדי". אבל צריך להבין, מסביר גרוס, זה היה אמצעי ההגנה של הדוקטור לאורך כל המלחמה: "הומור שחור. הוא נהג לעשות את זה".

---

אחד מהטנקים שפינו פצועים באותו הלילה היה של שמואל קאלוש. אורות קדמיים דולקים הם סימן מוסכם שעל הטנק יש פגועים, וזה של קאלוש עושה את דרכו באורות גבוהים ובדהירה מטורפת לכיוונו של נגמ"ש הרפואה. בתוך רעש האימים ועשן הדיזל החונק והבלגן הכרוך בהורדה וטיפול בפצועים זורק טאובר לקאלוש מחמאה: "קשרתם יפה את האלונקה לסיפון, כל הכבוד על הפינוי המקצועי". קאלוש מתבונן בו ורק אומר: "מה כל הכבוד?" טאובר לא מבין מה פתאום קאלוש עוין כל כך, מסרב לקבל את הקומפלימנט. אבל כשמורדת אליו האלונקה הוא קולט. הוא רוכן אליה ולפניו נגלית גופה שראשה נערף. הוא מגשש באפלה ומנסה להבין של מי היא. "אני מרים את הדיסקית ורואה מה חרוט עליה'". עכשיו תוקף אותו המחנק בגרון.

"זה חבר. הוא שירת אתי בהתשה. קצין טנקים, חמד של בחור". יום אחד הוא הגיע אל טאובר אחרי שהיה שמונה שבועות בקו בלי לצאת הביתה. היתה לו איזו בעיה רפואית וטאובר שלח אותו לבדיקות בארץ, ואחר כך נתקל בו עוד כמה פעמים. "תראה", הוא מסביר, "בדרך כלל בתור רופא בצבא אתה לא יוצר קשר מי-יודע-מה עם חיילים שמגיעים אליך למרפאה עם בעיות. אבל הוא כן. הוא כן. אני זוכר שפעם הוא חיסל איזה טנק מצרי ובגדוד נתנו לו במתנה בקבוק שמפניה". במלחמה הוא נהרג בזמן שחילץ אנשים משדה מוקשים: פעמיים הטנק שלו עלה על מוקש והוא ניצל מזה. אבל בפעם השלישית הצריחון נפל לו על הראש. טאובר לוקח נשימה ארוכה ואז מוסיף, "כשאתה מטפל או נושא גופה של מישהו שהיכרת זה נורא. זה נורא. ובאותו רגע זה ריגש אותי מאוד. שמה כן. הדמעות כבר היו קרובות".

במשך שנים היתה באה האלמנה של החייל הזה לאזכרות החטיבתיות. מבקשת לדעת איך ומה בדיוק קרה לבעלה. איש לא העז לספר לה.

תסתלקו מכאן לפני שלא תהיו

היו טנקים שנשאו חיילים פצועים, והיו טנקים שנשאו על סיפונם חללים והיה הטנק שהגיע אל נגמ"ש הרפואה מבלי לדעת את מי הוא נושא: בא טנק, הורידו את הפצוע והעבירו לנגמ"ש, נזכר המפקד גרשון גורביץ, ואז מישהו בנגמ"ש צעק, "רגע, אבל איך יזהו אותו, אין לו אפילו דיסקית". במקרה מפקד הטנק המפנה, יונה רובניצקי, הוא בן יגור, הקיבוץ של גורביץ. "פתאום הוא רואה אותי וצועק, 'גרשון, מה אתה עושה פה?' אז אני אומר לו 'אנחנו מפנים עכשיו את הפצוע, אבל מי זה?' אז הוא ממלמל משהו וחוזר חזרה, חזר לתופת". זהו.

גורביץ והנגמ"ש שלו נוסעים למחנה טסה, אל הפלוגה הכירורגית של גדוד הרפואה האוגדתי, שם מקבלים פצוע בלי דיסקית ומיד שואלים מי זה? אבל מי זה? "אמרתי להם, 'תקשיבו, אני מכיר את מפקד הטנק שנתן לי אותו, זה מהצוות שלו'", מתאר גורביץ. "אבל אחרי זה אמרתי, רגע, רגע, רגע". לפתע מתגנב ללבו החשש שבגלל טעות בזיהוי יוגדר הפצוע כנעדר. "אמרתי, אני לא נותן את השם שלו כי אם בטעות אחרי זה יגידו שהוא הרוג. אני פחדתי לתת את השם. לא נתתי יותר שום פרטים, והם לקחו את הפצוע ככה".

והיה הטנק שאנשיו כלל לא ידעו אם הם נושאים אתם פצועים או לא. אחר צהריים אחד עולה על הנגמ"ש איזה קצין שריון שהביא טנק עמוס בפצועים והוא זורק שנדמה לו שהיו לו על הגחון עוד שניים שנפלו לו בדרך. גורביץ ניגש אליו: "מה זה נדמה לך? היו או לא היו? שמת שם פצועים?" הוא שואל אותו, "והוא אומר לי, 'אני לא יודע. נדמה לי'". אז הנגמ"ש יוצא לחפש אחרי הפצועים. "נוסעים אחורה על הקוליסים, על העקבות של הטנק", נזכר הסמל, דני סיגלר. אל צוות הנגמ"ש מצטרף גם חייל מהטנק המפנה, "מילואימניק מבית זרע. ואני אומר לו, 'תן לי כיוון כללי', אתה יודע כמה קוליסים היו שם?" מספר גורביץ. הנגמ"ש נוסע, העיניים פקוחות לרווחה, כולם מחפשים פצועים ששוכבים על הדרך. ואז מתחילה הרעשה, פגזים ועוד פגזים שנופלים, נזכר גורביץ, "פעם מלפנים, פעם מהצד, לאן שלא נסענו הארטילריה ממש רדפה אחרינו", אבל הם ממשיכים לחפש שני חיילים בחול "ולך תמצא במדבר הזה גופות".

כבר לפנות ערב, והשמש כמעט שוקעת, ופתאום גורביץ, שיושב במושב המפקד עם חצי גוף שלו מחוץ לנגמ"ש, רואה איך מתרוממת לפניו צללית שחורה: "מפלצת ענקית עולה מולך", ופתאום הוא מזהה שזה טנק. אבל אין לו מושג אם הוא ישראלי או מצרי ."ואם זה שלהם – פגז אחד והוא גמר אותנו". ועדיין הנגמ"ש בשלו, ממשיך לחפש פצועים בשטח, ומגיע אפילו עד לאזור הקרבות ממש. לידו נעצר מ"פ של אחת מפלוגות הטנקים הלוחמות שם. "מה אתם עושים פה?" הוא צועק לגורביץ, "תסתלקו מכאן". גורביץ צועק לו בחזרה, "תשמע, הטנק שלפניך טוען שנפלו לו פה שני לוחמים, ואנחנו מחפשים אותם". והמ"פ עונה לו בצרחות "תסתלקו לפני שגם אתם לא תהיו כאן. תסתלקו". גורביץ וסיגלר זוכרים איך חזרו ממסע החיפוש הזה בלי למצוא איש. לעומתם שלמה קרודו, הנהג של הנגמ"ש משוכנע עד היום שהם מצאו בדרך חייל פצוע. רשומון. איפה האמת? כתובה על החולות הנודדים של סיני.

16 באוקטובר

סמרטוט שמן-מנוע

על החול הזה של סיני, למרגלות טנק פגוע, שרוע בשעות הבוקר המאוחרות של 16 באוקטובר יונה שטרסבורגר. והמחשבה הראשונה שעוברת לו בראש היא "הרגל הלכה, הרגל הלכה" והמחשבה השנייה שעוברת לו בראש היא "אני מאבד דם, אבל אני לא יכול להעריך כמה" והמחשבה השלישית שעוברת לו בראש היא "אין כאן אף אחד שייתן לי עכשיו אפילו עזרה ראשונה". התותחן והטען-קשר שנפגעו גם הם הצליחו לחלץ את עצמם לאחור "בלי להסתכל ימינה שמאלה או אחורה". ורפי בוק הנהג, שלא נפגע, מחליט להישאר ליד שטרסבורגר. כמו לכל טנקיסט יש לו בכיס הסרבל סמרטוט שאתו הוא בודק את מצב השמן-מנוע. עכשיו הוא מנסה לחבוש באמצעות הסמרטוט הזה את הפצע של שטרסבורגר. הם יושבים על החול, מקווים לעזרה.

הכל קרה כהרף עין. שטרסבורגר הוא המפקד. עומד בצריח, משפר עמדות מול המבנים שבחווה הסינית, הוא מספיק להבחין איך הטנק שלידו חוטף פגיעה ישירה בתחמושת ומתפוצץ, הוא רואה את המפקד ממש עף החוצה. "לא עובר שבריר שנייה וחטפתי גם אני, אפילו לא הספקתי לשמוע את הבום". שטרסבורגר נופל אל תוך הטנק, הוא חש חום גדול מתפתח סביבו ומרגיש מיד שהוא נפגע אבל עוד לא מבין את מהות הפגיעה. העובדה שיש לו כוויות סביב העיניים לא מסייעת לו להבין מה בדיוק קרה. איכשהו הוא מצליח לראות משהו ואז הוא מבחין ברגל שמאל שלו, שנמצאת בתוך הסרבל, "אבל בזווית כל כך מטורפת", שהוא מבין שאחרי שקרס אל תוך הטנק הוא לא יוצא מתוכו על הרגליים. אם אין רגליים יוצאים עם מה שיש. "והידיים אף פעם לא היו הבעיה אצלי". אז שטרסבורגר נאחז במה שהוא מוצא ומרים את עצמו אל פתח הצריח ומשם מתגלגל איכשהו אל מרגלות הטנק.

מימין: דני סיגלר, עקיבא גרוס וגרשון גורביץ. "אם זה טנק שלהם, פגז אחד והוא גמר אותנו";
בתמונה למעלה: נגמ"ש צ750421 נוסע על עקבות טנקים. "לך תמצא במדבר הזה גופות". צילומים: גרשון גורביץ'

שם הם יושבים הוא ורפי בוק (היום רפי ברקן), הקיבוצניק מעברון שהחליף במשך המלחמה שלושה טנקים שנפגעו וחילץ את אנשיהם, ועל כך הוענק לו עיטור המופת. למה הוא נשאר ליד שטרסבורגר, ליד טנק שמאיים להתפוצץ? מה זה, לא משאירים פצועים בשטח? "אף אחד לא חושב על דברים כאלה", הוא אומר, "אין לי מושג. יכול להיות מפחד, יכול להיות מכל מיני דברים". בפחד או באחוות לוחמים הם שוכבים שם ליד הטנק שמאיים להתלקח "איזה רבע שעה. עד שצוות של טנק אחר שנמצא איזה 300-200 מטר מאתנו ראה שנפגענו וירד רגלית וחילץ אותנו עם אלונקה על הידיים לטנק שלהם", מספר ברקן ומשם בשעטה אל נגמ"ש הרפואה צ750421 שממוקם ביחד עם התאג"ד של 410 על ציר עכביש מתג 55.

הרגל לא שווה שום דבר

אבל יש בעיה: צוות הטנק לא כל כך יודע איך לחלץ את הפצוע מתחתית הכלי. טאובר עולה על הטנק. הוא מציץ פנימה ורואה שם חייל שוכב, מדמם ולא זז. פתאום הרופא נזכר שבגב הסרבל, מאחורי הרוכסן, תפורה לולאת בד חזקה. הוא מוריד את אחד החיילים אל הכלי ומורה לו לפתוח את רוכסן הגב. עכשיו טאובר נרכן, תופס את הלולאה ובאמצעותה דג החוצה את הפצוע ש"לא היה כל כך כבד" מתחתית הכלי. החייל, סגן יונה שטרסבורגר, בהכרה מלאה, והדבר הראשון שהוא אומר זה, "דוקטור, הלכה לי הרגל". אלא שטאובר מבחין ששני שרוולי המכנסיים של הסרבל מגואלים בדם. "אני חששתי שהלכו לו שתי הרגליים". הוא מזניק מסוק עוד לפני שהוא מתחיל לבדוק ולטפל בפצוע. הוא רוכן מעל שטרסבורגר כשבידו האסקלופ.

יש אנשים שיוצאים למלחמה עם טנק או עם מטוס או עם רובה; הנשק הסודי של הד"ר חנן טאובר הוא האסקלופ: מספרי פלדה של חברה גרמנית לציוד רפואי ש"מסוגלים לחתוך כל דבר – אפילו תיל. ועם האסקלופ הזה אני הסתובבתי כל המלחמה". בעזרת האסקלופ הוא גוזר את מכנס שמאל בסרבל של שטרסבורגר ורואה רגל מרוטשת לגמרי. הוא גוזר את מכנס ימין ופולט אנחת רווחה "אני רואה שרגל ימין בריאה ושלמה". טאובר מחליט על המקום לקטוע את הרגל הפגועה. גורביץ שנמצא שם רואה את טאובר "לוקח את המספריים, חותך את הגיד שהרגל היתה תפוסה עליו וזהו". וטאובר מסביר: "עם האסקלופ אני פשוט מוריד לו את הרגל. ממילא הרגל לא היתה שווה שום דבר, ואי אפשר היה לחבר את זה. זהו. מרוטש. לא היה על מה לדבר. גם הוא הרי אמר לי, 'הלכה לי הרגל'. אז גזרתי לו אותה והשלמתי את הקטיעה".

במשך כל הקריירה הרפואית שלו טאובר מעולם לא השתמש בחסם עורקים. "אני חושב שזה דבר נורא גרוע. וחוץ מזה במקרה הזה לא היה צורך". כי בקטיעה כזאת העורקים מתכווצים בתגובה רפלקסיבית, ורק אחרי כמה שעות הם נפתחים מחדש. טאובר והחובש שלו, עקיבא גרוס, לוקחים תחבושת בטן רחבה ועוטפים יפה ומבצעים חבישה לוחצת עם תחבושת אלסטית ומחדירים עירוי של אנטיביוטיקה לזרוע של שטרסבורגר. ואז, רגע לפני שמעלים את האלונקה שלו למסוק, מביט שטרסבורגר בעיניו של טאובר שרוכן מעליו ואומר לו רק שתי מלים: "תודה, דוקטור" ואלה שתי המלים שטאובר לא ישכח עד סוף חייו. "אני נורא התרגשתי", הוא אומר. "תחשוב על האבסורד: אני מוריד פה רגל לפצוע ומה הוא אומר לי? 'תודה'". אחרי כמה שבועות חזר שטרסבורגר לסיני, כבר עם פרוטזה על רגל שמאל. הוא פגש שם את טאובר. "למה הודית לי אז? למה אמרת לי תודה?" חוקר אותו טאובר. "זה בגלל שהצלת אותי, דוקטור", הוא עונה.

"תראה", מסביר יונה שטרסבורגר, שהיום הוא יונה שהם, "אני הגעתי אל טאובר כולי כואב ומטושטש, ולא ידעתי להעריך עד כמה המצב שלי חמור, למעט דבר אחד שידעתי – הלכה לי הרגל. חששתי שאני מאבד הרבה דם, ושזה עשוי לסכן אותי, ולכן ברגע שהגעתי לכוח של רפואה ירדה לי איזושהי מועקה. הוקל לי מעצם זה שהנה אני פה ומישהו נותן לי טיפול ראשוני וידעתי שמאותו רגע ואילך אין לי יותר בעיה קיומית". וזאת הסיבה שבגללה ברגע האחרון ממש, לפני שהוא מועלה למסוק, שמטיס אותו לרפידים, ומשם להדסה עין כרם, ומשם לתל השומר, תופס שטרסבורגר את עינו של הרופא שרק הרגע קטע לו את הרגל, "ואמרתי לו ככה בקול ברור – שמופיע משום מקום מבחינתו – 'תודה, דוקטור' וזה עשה לו מין 'וואו' כזה. נחרט לו עמוק בזיכרון". טאובר עוד הספיק לבקר את שטרסבורגר בבית החולים הדסה. "הוא אמר לי, 'לפני שאני הולך לבקר את אשתי אמרתי לעצמי שאני חייב לבוא לבקר אותך. אתה עשית לי משהו. אתה נגעת בי באיזה מקום עמוק והיה חשוב לי לראות אותך'".

בחזרה לטרקטור

וכף רגלו השמאלית? "זה לא שינה לי חוץ מהעניין הפיזי, שהוא לגמרי לא פעוט", הוא אומר. אבל מחשבות פילוסופיות כמו למה אני ולא הוא, או למה בחרתי בשירות קרבי? לא. לגמרי לא". תראה, משיב מהנדס המכונות שמעיד על עצמו שהוא טיפוס ריאליסט, "אולי יותר מדי", אנחנו חיים במדינת ישראל, לא באיזה מדינה אחרת, זה חלק מהעניין. ובדרך, מה לעשות – גם סטטיסטית זה מוכח – יש מלחמות ובמלחמות יש פצועים ויש הרוגים".

כן, אולי, אבל איפה בסטטיסטיקות מופיע חייל שכמה ימים אחרי שנקטעה לו הרגל, בין שני ניתוחים להתאמה לפרוטזה, לפני השיקום ולפני פיזיותרפיה, עולה על טרקטור והולך לעבוד בפלחה, בקיבוץ שלו, בארות יצחק? "מצאתי את עצמי אחרי הניתוח הראשוני של הקטיעה חוזר לקיבוץ, עם ים של תחבושות בשדה על הטרקטור. באתי לסוף השבוע ואמרתי לעצמי – הנה אני חוזר לשגרה. אני ממשיך לעשות את מה שעשיתי ערב הפציעה. התעקשתי. זאת היתה הרגשה טובה".

וההתעקשות הזאת, נדמה, היא משהו שבא מהבית, שבו שני הורים ניצולי שואה, אביו יעקב מרומניה ואמו שמחה מצ'כוסלובקיה. בית שבו אמא, שהוריה ואחיה הבכור נספו, היא ושני אחיה הצעירים "ברחו לפה, ברחו לשם" ובאיזשהו שלב הם נפגשו, כמעט באורח נס שהם לא יודעים להסביר עד היום איך הוא קרה: "בסך הכל שלושה ילדים, היא היתה אז בת 15 בערך, והאחים שלה צעירים ממנה , איך באורח פלא, אפילו שהם הסתתרו במקומות שונים, הם הצליחו להיפגש במהלך כל המלחמה ובסוף הם הסתתרו באיזה כפר בסלובקיה ושרדו ועלו ארצה".

בארץ היא הכירה את בעלה בהכשרה בקרית אתא והם נישאו וביחד ירדו לקיבוץ בארות יצחק בנגב ושם תפסה אותם מלחמת השחרור. וכן, יעקב שטרסבורגר ממש כמו בנו, נפצע שם בהפגזות המצרים. הוא פונה לרוחמה אבל אשתו נשארה במשק. "אחת מהנשים היחידות שהשתתפו בקרב על בארות יצחק – קיבוץ שנהרס כליל אבל לא נכנע – כי רוב הנשים היו אמהות לילדים שפונו, והיא בזמן הזה רק היתה נשואה טרייה". והאמא הזאת, שמחה שטרסבורגר, כשהיא באה לבקר את הבן הפצוע שלה בפעם הראשונה בבית החולים, דווקא "התפשט לה על הפנים חיוך ענק: אני חי. מה השאר חשוב?"

***

בתום המלחמה נוסע טאובר לבקר חייל במחלקה האורתופדית בבית החולים תל השומר. הוא נכנס לחדר ורואה איש ששתי ידיו ורגל אחת שלו נתונות בגבס, אבל הוא מחייך. "אתה לא מאמין", הוא אומר לטאובר, "כל בוקר בא הנה בחור שמצחצח לי את השיניים". טאובר שואל אותו איך זה שהיה כל כך עליז אז בתאג"ד, גם כאשר סבל מכאבים עזים. "שמחתי שנפלתי אצלך ולא אצל פאטמה", הוא עונה לו.

• הפרק הראשון: מי שמגיע אליי חי לא יוצא ממני מת
• הפרק השני: שיעור באנטומיה
• הפרק השלישי: אני פה נגד כל הסתברות
• הפרק החמישי: אף אחד לא יודע שאני חי
• הפרק השישי: הסוכנות לניהול הכאוס
• הפרק האחרון: ידעת שזה הסוף

[mc4wp_form id="1006521"]