לתושבי שכונת מישור הגפן באופקים נמאס. נמאס לראות אוטובוסים פורקים תיירים וקבוצות מאורגנות ליד הבתים שלהם, נמאס לשמוע מדריכים עם אוזניית מדונה מתארים את רגעי האימה שהם מנסים לשכוח, נמאס שמציצים מעבר לגדרות ומסתכלים על הילדים שלהם, נמאס גם מהעלייה לרגל לביתה של רחל אדרי, "רחל מאופקים", שעומד מאז ה-8 באוקטובר נטוש. אבל היום (שני) הגיע השיא כשעיריית אופקים החליטה למקם את הפסטיבל השנתי "דרום" לא בפארק הקבוע אלא בלב השכונה שלהם, כמובן כהצדעה לגבורתם, רק בלי לשאול אותם. התושבים התפוצצו. הם הודיעו שיפריעו לקיומו אם יתקיים ברחבה שמול בתיהם, והוא הועבר לתחילת הרחוב.
"כל יום יש פה סיורים", אומרת בזעם ויקה קרפל, תושבת השכונה, שהיתה סגורה בבוקר הטבח עם בעלה ושתי בנותיהם הפעוטות בחדר לא ממוגן בדירת קרקע בזמן שהמחבלים ירו בחוץ וניסו להיכנס. המשפחה ניצלה, אולם בגלל שאופקים לא נכללת בתכנית הפינוי היא נאלצה לחזור אל הבית לאחר תקופה קצרה של "הפוגה" באילת. "חצי שנה אנחנו חיים בתוך דבר כזה. כל יום מגיעים 2-3 אוטובוסים ליד הבית עם קבוצות, מבוגרים, כיתות, תיירים מחו"ל. היו פה מאוסטרליה, מניו יורק, נראה לי ארה"ב בעיקר. אנשים דוחפים את האף שלהם לתוך סורגי החצר שלי, פעם אחרי פעם מספרים פה את מה שקרה. אנחנו בסיוט.
"אי אפשר לחיות בשקט, בטח שאי אפשר להתגבר על מה שקרה. אני עדיין חיה את ה-7 לאוקטובר, חצי שנה אחרי. כל פעם זה אותו דבר, מספרים גם אותו חרטא, שבשבע בבוקר כבר לא היה פה מחבלים, כל מיני שטויות, באמת. עושים את המסלול מהבית של רחל ועד סוף מישור הגפן, עוברים את האנדרטאות אחת אחת, לפעמים גם מתחילים לרקוד פה תיירים דתיים, ריקודים דתיים כאלה באמצע הכביש.
"צועקים לילדים שלנו 'אופקים אתם הילדים הגיבורים, המחבלים לא ישברו אתכם'. למה להגיד דבר כזה לילד בן 6?! אני מרגישה בבון בגן חיות, זה ברמה כזאת. חסר לי לגדל שערות בגוף ואני קוף. הילדים לא יכולים לקפוץ בשקט בטרמפולינה בחצר כי מסתכלים עליהם מבחוץ ואומרים 'שלוווום, היייייי'".
מטרד יומיומי
בבוקר שבת ה-7 באוקטובר נערמו ברחובות גופות של תושבי שכונת מישור הגפן, השכונה אליה נכנסו שני טנדרים עם מחבלי חמאס בשעה שש ארבעים וחמש בבוקר, יורים לכל עבר, טובחים בכל מי שנקרה בדרכם ונכנסים לבניינים לחפש קורבנות נוספים.
52 הרוגים קברה העיירה שנמצאת במרחק בלתי נתפש של 27 ק"מ מרצועת עזה. רבים מהם נרצחו כשיצאו להילחם ולהגן על שכניהם. זהו מספר האזרחים הגדול ביותר שנרצחו מחוץ לקו הראשון של קיבוצי הנגב המערבי.
אנו מלווים את קרפל וחברותיה מאז. "יצאנו רק ביום ראשון בבוקר", היא תיארה, "כל הלילה היינו בבית, ישנו על הרצפה, פחדתי לפתוח חלון. אמרתי לבעלי לא לפתוח גם אחרי שנגמרו היריות. שמונה שעות הן שתקו – בחיים לא האמנתי שילדות שלי יכולות לשתוק ככה. כשהלכנו לאוטו הילדה ראתה מחבל מת מול הבית זרוק. הסברתי לה שזה בן-אדם רע והרגו אותו אנשים טובים".
"כל יום יש פה קבוצות, לא משנה להם באיזה שעות, זה יכול להיות בשבת בבוקר או בערב כשהילדים לקראת שינה. חוסמים את החניות, יש צעקות, שרים בקולי קולות״
כבר בדצמבר כתבנו שהשכונה הפכה לאתר הנצחה. בערך אחד מכל שלושה בתים נטוש. הבתים הריקים הם אלה שבהם נרצחו אנשים, ושלטים גדולים עם שמותיהם וצילומים שלהם מתארים את מה קרה שם. גם ביתה של רחל אדרי, תושבת השכונה שהוחזקה בת ערובה עם בעלה והסיחה את דעתם של המחבלים, עומד מאז ריק. על קירות חלק מהבתים צוירו גרפיטי אדירי מימדים, פרויקטים ראוותניים שהובאו מבחוץ, לא מותאמים לסביבה ובוודאי לא לחזרה לחיים. מיגוניות שפזורות על הכביש מזכירות מה קרה למי שניסה להתחבא מחוץ לבתים נטולי הממ"ד. "מיגוניות המוות", מפטירה קרפל. מי שנמצא שם הוא מי שלא יכול לעזוב.
"אנחנו מתמודדים עם מטרד יומיומי", אומרת חן אפללו מרחוב התמר בשכונה. אפללו גרה סמוך לביתו של אריאל ביליה, שנרצח בעודו מחלץ עשרה מבני משפחתו דרך חלון ביתו. בני המשפחה עברו אליה ויחד העבירו חלק נכבד מ-22 וחצי שעות הפחד בהן היתה סגורה עם שלושה ילדים קטנים, אחד מהם אחרי ניתוח. "כל יום יש פה קבוצות, לא משנה להם באיזה שעות, זה יכול להיות בשבת בבוקר או בערב כשהילדים במקלחות לקראת שינה. חוסמים את החניות, יש צעקות, שרים בקולות גבוהים. בהתחלה הבנו, אנחנו מכבדים את כולם, אבל זה עבר את הגבול.
״חברי כנסת ושוטרים מגיעים, שמים רכבים באמצע הכביש, לא אכפת להם כלום״
"הבית של אריאל ז"ל הוא אחד מהמקומות שכל סיור עוצר בהם, כל פעם דופקים לי על השער, רוצים לשמוע את הסיפור. אני מכבדת אבל לא יכולה לשמוע דפיקות בשער מאז ה-7 באוקטובר. אנחנו ניצלנו בנס כי השער היה סגור והידית שבורה, לכן לא הצליחו להיכנס. הם ירו מהבית הסמוך ופגעו בקיר הבית שלי וגם באוטו. מאחורי הבית היה קרב ענק של רימונים וצעקות. אני לא יכולה לשמוע את השער הזה.
"עכשיו יש פה כל מיני טיולים, אני זיהיתי מישהו שמביא ישיבות של בני עקיבא. ניחא היו מספרים סיפורים נכונים, סבבה, אבל על אריאל השכן שלי, כל פעם מספרים עליו משהו אחר, זה לא מה שהיה, עצוב לי לשמוע. חברי כנסת ושוטרים מגיעים, שמים רכבים באמצע הכביש, לא אכפת להם כלום. לא אכפת מאיתנו".
סיור קולינרי בעקבות הטבח
גם קיבוצי הנגב המערבי ספגו "תיירות מוות" במהלך התקופה, אולם עד מהרה עלתה זעקתם והם דרשו מאנשים להפסיק לבוא לבקר ביישובים המפונים ובפרט לא להיכנס לבתיהם החרבים. בטקסט חריף במיוחד שפורסם כאן יצא בר חפץ מקיבוץ נירים נגד קיומו של פסטיבל דרום אדום בנגב המערבי השנה. אופקים, לעומת הקיבוצים שבהם אירוע הטבח, לא היתה שטח צבאי סגור ולא פונתה מתושביה. הכניסה אליה חופשית ואיש אינו שואל את התושבים לדעתם.
"זה כבר נהיה בלתי נסבל", כתבה אחת התושבות בקבוצת הווטסאפ השכונתית, "דקה של שקט אין לנו כאן. כל היום אוטובוסים כמו עצם בגרון כאן". "ואם יקרה לי מקרה חירום?", שאל בקבוצה תושב שהוא איש כוחות הביטחון, "למה מי הם שיחסמו את הדרך. נהיה פה יד ושם".
בין הסיורים שאפשר למצוא בחיפוש מהיר בפייסבוק יש אפשרות אחת לסיור קולינרי, ומיד אחר כך – ״סיור בעקבות גיבורים: בואו להכיר את שכונת מישור הגפן ולהבין למה קוראים לאופקים עיר של גיבורים״, נכתב במודעה. ״בסיור נשלב טעימות מעניינות״.
השבוע כתב ראש העיר, איציק דנינו, בפייסבוק: "השנה, אנו מקדישים את האירועים לתהליך ההנצחה ולזיכרונות הקשים שחווינו ב-7 באוקטובר ומקיימים אותם בשכונת מישור הגפן, אשר נפגעה באופן הקשה ביותר בטבח. כאן באופקים, אנו רואים באמנות כלי עוצמתי ומשמעותי לשיקום, התגברות ובנייה מחדש של הקהילה שלנו. הסדנאות, ההופעות והפרויקטים הקהילתיים – יחברו בין תושבי העיר, ינציחו את הגבורה והאחריות ההדדית שהפגינו במהלך אירועי ה-7 באוקטובר ויבנו מחדש זיכרון משותף וחוסן קהילתי. זהו זמן לרקום שוב את המעטפת החברתית שלנו, להנציח ולצמוח חזרה מעלה, יחד, כקהילה. אני מזמין אתכם ואתכן להגיע ולהשתתף".
כשהגיעה הפקת הפסטיבל לרחבה במרכז השכונה יצאו התושבים מהבתים ודרשו מהם לעזוב את המקום. "לא יעשו לנו פה גם מוסיקה כשהילדים צריכים לישון", אומרת אפללו, "אמרתי שאזמין משטרה – אמרו שאין מה לעשות כי זה בשיתוף העירייה ולא יעזור לי. צר לי להגיד, אבל העפנו אותם בצעקות. צעקנו על ההפקה. הבהרנו, כל מי שגר ברחבה, אם הם יבואו ויעשו מוסיקה – אנחנו נוציא להם רמקולים. נהיה בלתי נסבל להתעסק בדברים האלה כל הזמן. אנחנו פשוט תקועים ב-7 באוקטובר, פשוטו כמשמעו. אף אחד לא נותן אופציה לשכוח".
—-
מעיריית אופקים טרם נמסרה תגובה