שירי סיני. בת 45. עובדת במשק בית ופעילה חברתית. משתכרת כ-2,500 שקלים בחודש ולפעמים גם מזונות. אם לשלושה + שני נכדים. גרושה. גרה באשדוד
אני מה שנקרא: "היתה פעם מעמד הביניים". הרווחתי שופרא דשופרא, משכורת של 10,000 שקלים בחודש גרוע. הכל הלך. בעבר עבדתי בניהול ושיווק, היום במשק בית, לפעמים מנקה חדרי מדרגות. אבל אין לי פריווילגיה להרים ידיים ולהגיד "שוברים את הכלים לא משחקים".
אני חולמת לחזור לימים שהייתי משלמת 1,500 שקל מס הכנסה בחודש, שהיו מעיפים אותי מביטוח לאומי בגלל ההכנסה שלי. אני לא מגיעה בגישה של "מגיע לי", כי יש לי אפשרות, יש לי יכולת אישית. אני יודעת שאני יכולה. אני רק לא מבינה מה מעסיקים בשוק העבודה מצפים, שאפברק את הקורות חיים שלי?
הדרישות שלהם לא הגיוניות: הם מבקשים שלוש פונקציות בבן אדם אחד בשביל לחסוך משרות, ועדיין משלמים מינימום. קראתי מודעה שבה מבקשים כישורי תיוק, ניהול משרד, רקע בייבוא וייצוא, ותואר ראשון. תסבירי לי איזה תואר ראשון את צריכה בשביל לתייק. גם הגיל הוא מחסום עיקרי בשבילי בלקבל עבודה. אז אני אגיד שאני ילידת 86'? 75'? מה, מה מצפים ממני? הם לא יודעים שדווקא אחת כמוני, עם ניסיון ומוטיבציה, תהיה עובדת מעולה?
אין לי כרגע הכנסה קבועה. אין יציבות. אין אפשרות לתכנן לטווח ארוך. אין קרקע בטוחה. אני חיה מהיד אל הפה. אני לא מתביישת להגיד את זה. אני הייתי מהאנשים האלה שעובדים מצאת החמה ועד צאת הנשמה, והילדים שלי די שילמו את המחיר. לילדים שלי היתה מחכה ארוחה במקרר וחזרתי הביתה בשמונה בערב, מתה מעייפות.
המצב התחיל להידרדר לפני כמה שנים. גרנו אז באשקלון ואני עבדתי בתחום של ניהול, אבל אז התחלפה שם ההנהלה ופיטרו את המנהל שלי והרבה מאתנו עזבו. שלושה ימים לאחר מכן גיליתי שאני בהריון. ואז זה היה בלתי אפשרי למצוא עבודה. אחרי שהילד נולד היו הרבה עליות וירידות עם הבן זוג, במהלכן פניתי למחלקת הרווחה.
אחרי כמה שנים החלטתי שאני פותחת דף חדש. עברתי לאילת, התקבלתי לעבודה כמתאמת משאבי אנוש במלון גדול. בראיון הודעתי להם שיש לי ילד במעון ובשלוש וחצי אני הולכת לאסוף אותו. הם קיבלו את זה, אבל כשהתחילה עונת התיירות רצו שאעבוד יותר שעות ובעצם לא השאירו לי ברירה מלבד לעזוב.
אז נהפכתי להיות או-פר, מטפלת. זה התאים לי לשעות והשכר היה גבוה. במקביל שלוש פעמים בשבוע עבדתי במשק בית. באותה תקופה עשיתי הרבה עבודה פסיכולוגית על עצמי. לא המעטתי בערך שלי. הייתי משבחת את עצמי, אומרת: "אני מנהלת את הבית ובלעדי הם לא מסתדרים. אני דואגת שהבית יתפקד והכביסה תהיה נקייה והחדרים יהיו מסודרים ואני מקבלת את הילדים מבתי ספר". היו רגעים של שבירה, בוודאי. אני מסתכלת על הידיים שלי היום, זה ידיים של פועלת בניין עם יבלות. איפה המניקור ואיפה הבגדים שהייתי הולכת אתם לעבודה.
לפני שנתיים חזרנו למרכז ואנחנו גרים היום באשדוד, ברובע ב'. בסלאמס של אשדוד. עברנו לכאן כי הבן הגדול שלי גר כאן. הוא בן 25, והקטן בן 5. הייתי בהריון יחד עם הבת שלי. נהפכתי לפעילה במאבק האמהות החד-הוריות, ואני לא סותמת, חופרת לאנשים בפייסבוק. זו המחאה שלי. אני לא יכולה לחיות באוהל עם ילד קטן, לראות מקרר ריק ולתת לו לנעול נעלים ב-30 שקל. עד כאן.
היה חודש שהרווחתי בו פחות מ-1,000 שקל. ביום שישי הלכתי לגמ"ח, אחרת לא היה לי איך לעשות את השבת. כל פעם אני חושבת מאיפה אמצא מקור הכנסה, מחפשת דרך חברים ומפזרת את קורות החיים שלי. אני כל הזמן עוברת על המודעות, הגשתי מועמדות להיות איש שטח של שלום עכשיו. אפילו הלכתי לשמוע הרצאה של חברה שמחפשת מפיצים של תכשיר איכות חיים, משהו בשיטת הפירמידה.
את מגיעה למצב כזה של כוסאומו, אני צריכה הכנסה לא מעניין אותי מאיפה היא תבוא. אני נמצאת בשלב שאני מבינה אנשים, נשים, שפנו לעסוק בזנות או סחר בסמים. אני לא אעשה את זה. אבל אני מסוגלת להבין את הנקודת מפנה הזאת. כל יום זה מאבק חדש. זה מסע של שכנוע עצמי שבו אני מנסה להתייחס לצדדים החיוביים ולדברים האופטימיים. סבתא שלי היתה אומרת count your blessings. אני חושבת על הילדים. אני עדיין מתמודדת, אבל בקושי.
*
שירי צריכה הכנסה וכבר לא מעניין אותה מאיפה היא תבוא. לחצו כאן ובדקו מה הסכום הנחוץ לכם כדי לחיות בכבוד