דן דקל. בן 40. עובד בתמיכה הטכנית של נטוויז'ן. משתכר 24 שקלים לשעה (אחרי העלאה), חמש-שש משמרות בשבוע, בין שבע לתשע שעות במשמרת, פלוס בונוסים על מכירות. אב לשלושה. נשוי. גר בחיפה
החלום שלי היה היי-טק, אבל כשסיימתי לימודי הנדסה, בסוף שנות ה-90, בדיוק התפוצצה הבועה. אלפי אנשים נשארו תקועים באוויר, לא היתה עבודה ולא כלום והכל נפל. כמו בורסה זה היה. לקח הרבה זמן להתאושש. עבדתי אז באבטחה ובמה שהיה, ובסוף הגיעה הצעה מהוט והלכתי לשם.
עזבתי את הוט אחרי שש שנים, על רקע אובר-קווליפייד (כישורי יתר) . היו צריכים ממני המון עזרה בהנדסה והתגייסתי, תיקנתי פה, תיקנתי שם, אבל אז הם התלוננו שאני לא לוקח מספיק שיחות מלקוחות. חזרתי להתמקד בעבודה היומיומית ובסוף עזבתי. לפני שנה עברתי לנטוויז'ן. היום אני נותן מענה לאנשים מהמוקד, שומע המון סיפורים, מתקן תקלות.
החלום שלי היה לחשוב, לתת פתרונות יצירתיים לנושאים של תוכנה, הייתי יכול פעם, בלי להגזים, לקחת בעיה במחשב ותוך עשר דקות לתת פתרון. הכרתי כמעט את כל מערכות ההפעלה בעל פה. מה שאני עושה היום קשור לתוכנה, אבל אני לא חופר במערכת ההפעלה כי אסור לי. אני עובד בתוך המסגרת.
זו עבודה מסודרת בנטוויז'ן, ארוחות מסודרות, הסעות, תמריצים, לא מזמן קיבלתי מתנה אייפון 5. אין תלונות מבחינת תנאים. לא מלחיצים, נותנים את המרחב שלי. אני גם מצליח להגדיל את הבונוסים כשאני מוכר, או מעביר מינימום שיחות לממונה. מאזינים לנו כל הזמן, סמוי או גלוי, גם כדי לשפר את השירות.
אשתי פקידה בחצי משרה בחיפה כימיקלים, עובדת בעיקר מהבית. היא מקבלת 30 שקל לשעה, יוצא לה 3,500 בערך. יחד עם הבונוסים שלי אנחנו כמעט מגיעים ל-10,000 בחודש, אבל זה ממש לא ריקי כהן מחדרה. הכסף מעסיק אותנו, פעם יש ופעם אין, בחגים המשרד של אשתי נכנס לדממה אז נהיה לחץ נוראי.
יש את המעון של הקטן, חיתולים, הוצאות חשמל וארנונה, וקניות לחמישה אנשים. כמעט הכל קונים במזומן, בכרטיס אשראי לא משתמשים. אמא שלי לוקחת אותי לפעמים לעשות קניות, היא משלמת וגם מסיעה אותי הביתה. זה בעייתי קצת, שבגיל 40 אמא קונה ומסיעה, אבל רכב אין לנו. יקר מדי.
בגדים זה רק מה שבמבצעים, בגד יפה בעשרה שקלים אני אקנה, לא ביותר. לא מתפשר על נעלים, זה הדבר היחיד, זה עניין של בריאות כבר. ובעצם גם על חינוך. הבן הגדול שלנו מחונן, והוא לומד בחטיבת ביניים ליאו בק, שזה חצי פרטי. זה נמצא בצד השני של העיר, אז בימים ארוכים אמא שלי מסיעה אותו, לפעמים חבר נהג מונית, שלא ילך בגשם ויתקרר, ושאר הזמן – תחבורה ציבורית.
הילדים לא הלכו לקיטנות בקיץ, באותו כסף עשינו מההטבות של העבודה מנוי לכל המשפחה לבריכה. חופשות משפחתיות? כמעט ולא יוצא לנו. בארץ החופשות מאוד יקרות. בשנה שעברה היה בר מצווה לילד שחסכנו בצד ונסענו, לראות משחק בברצלונה, רק אני והוא.
אני אוהד שרוף של מכבי חיפה, מילדות. גם הבן שלי, ונראה שגם הבת מתחילה. מנוי שנתי לאבא ובן לכדורסל עלה השנה 700 שקל וכדורגל זה 3,000, אז הלכנו על כדורסל. לצערי אני רואה מעט מדי כדורגל. עניין של כדאיות כלכלית. הולכים עם מה שיש ולא עם מה שאין.
הגדול מודע לקושי כלכלי. אם הוא רוצה משהו – הוא חוסך. למשל הוא רצה חולצה של 100 שנה למכבי חיפה, מהדורה מיוחדת, זה עלה בין 200-160 שקלים, אז הוא חסך וקנה לעצמו. החלום היחיד שלי לגבי הילדים זה שיעשו מה שהם רוצים, רק שיהיה להם טוב ויהיו שמחים.
לעצמי יש לי חלום שלא יוצא לי להגשים, כי אני שקוע בצרות של היום-יום: יש לי כישרון כתיבה והייתי רוצה להקדיש לזה זמן, להשקיע יותר. אני לא בעניין של ספר, אלא קצרים: סאטירה, שירים, אנקדוטות, דברים שאפשר לשלוף מהשרוול מרגע לרגע.
*
דן לא קונה חולצה שעולה יותר מ-10 שקלים. לחצו כאן ובדקו מה הסכום הנחוץ לכם כדי לחיות בכבוד