צילום: חגית מירון
בשעה שתיים בלילה נערים ונערות עדיין מציפים את כיכר החתולות ורחוב ריבלין בירושלים. מהמועדונים בוקעת מוסיקה מחרישת אוזניים ובמורד הסמטה יושבות קבוצות-קבוצות עם בקבוקי אלכוהול מוסתרים בתוך שקיות פלסטיק שחורות. נער צנום בלי חולצה, שיכור, מנסה לחלץ סיגריה מהעוברים ושבים. ליד אחד הפאבים מתחממת האווירה ומהר מאוד הצעקות מתפתחות לחילופי מהלומות.
בשלוש בבוקר כבר קשה מאוד לראות מבלים מעל גיל עשרים. נדמה שעולם המבוגרים הרים ידיים ונטש את משולש הבילויים שבין כיכר ציון, נחלת שבעה ורחוב יפו. באוויר אפשר להרגיש את המתח שמביא אתו קצו של החופש הגדול. השפות מתחלפות פה במהירות ונבלעות זו בזו. צעקות בעברית, אנגלית, ערבית, רוסית. הכל הולך.
לחלק מהילדים האלה אין בית לחזור אליו בסופו של הלילה. כמה מהם יושבים ובוחנים את אפשרויות הלינה העומדות לרשותם. אחד מהם מדבר על "אתנחתא". שעתיים מאוחר יותר, בחמש בבוקר, חמישה ילדים שהגיעו ממרכז העיר דופקים על דלת המקום ומבקשים להיכנס.
תאר לך שאתה לא יודע איפה תהיה מחר
באתנחתא מנסים להשאיר בחוץ את הרעש והבלגן שמלווים את החיים. אבל ביום ראשון הבלגן חדר פנימה אל תוך ההוסטל הזה, וקטטה אלימה פרצה בין שניים מהנערים הפלסטינים במקום, לבין נתי, נער יהודי שהקניט אותם (שמות הנערים בכתבה בדויים). הצוות נאלץ לערב את המשטרה. הנערים הפלסטינים הורחקו. כעת, כמה ימים מאוחר יותר, גם נתי, שהגיע מאחד היישובים החרדים שבסביבות ירושלים, צריך לעזוב.
אתנחתא הוא מסגרת חוץ ביתית1, הוסטל ייחודי בירושלים של עמותת אותות, המפעילה מסגרות כחלק מרשת המענים של רשות חסות הנוער במשרד הרווחה. כבר כמעט 18 שנים הוא משמש כ"חדר מיון" שקולט כל נער או נערה חסרי קורת גג בני 18-13. במקום 18 מיטות והנערים מופנים על ידי רשויות הרווחה, אבל פעמים רבות הם פשוט מופיעים בעצמם בפתח הבית.
מי שמגיע נקלט מיד. גם בשעות הקטנות של הלילה. תמיד יישארו מיטות פנויות כדי שלא יווצר מצב שנער או נערה שמחפשים מרחב בטוח, יתקלו בסירוב. המענה הראשוני כולל הצעה למקלחת חמה, בגדים להחלפה ומקום לישון. המדריכים לא ממהרים לפתוח את הפצעים, שאלות תמיד אפשר לשאול מאוחר יותר.
ההוסטל מוגדר כ"חדר מיון" מאחר שהוא תחנת מעבר זמנית. הנערים יכולים להישאר בו מלילה אחד ועד לשלושה חודשים. לאחר מכן הם אמורים להיקלט במסגרות ארוכות טווח. אם זה מעון, פנימייה, מסגרת גמילה, או המשפחה.
נתי היה אמור כבר לחזור לפנימיה שהוא מתגורר בה. אבל הוא מסרב לעזוב. בינתיים, בימים מאז הקטטה, הצליח לקומם עליו גם את שאר הנערים והנערות בבית והמתח מורגש באוויר. השוטרים שהגיעו להוסטל מבהירים לו שהוא לא יכול להישאר באתנחתא. אחרי שעות של שיחות שכנוע הוא יוצא לדרך ושאר דרי הבית נושמים לרווחה.
"הקיץ הזה היה מורכב. היו בו הרבה דברים קיצוניים". אומר ירון גנאור, מנהל ההוסטל, רגע אחרי שהשוטרים עזבו, "תצרף לזה את העובדה שיש משהו בחופש שמטריף את כולם. הרי הנערים נמצאים פה כרגע והם לא יודעים מה עתידם. תאר לך שאתה לא יודע איפה תהיה מחר או בעוד שבוע. התפישה הבסיסית הזאת היא מטריפה, שאתה לא יודע איפה תישן, איפה תהיה. לכן יש גם אלימות, מכות, איומים, גניבות, התפרעויות. לא התחצפויות וקללות, אלא ברמה של להזמין ניידת, ללכת מכות עם נערים".
זה לא מדאיג אותך כשזה גולש למקומות כאלה?
"אני מרגיש שזה חלק ממה שיש במקום. מצד אחד כמובן שאסור לאפשר את זה, אבל מצד שני זה פרדוקס, כי אם אין את זה, סימן שהמקום לא רלוונטי. זאת אומרת, מצד אחד אנחנו לא הרחוב, מצד שני כל מה שקורה ברחוב נכנס לפה. אז איך אתה עושה הפרדה בין מה שקורה ברחוב – והנערים שמגיעים מהרחוב. את ההתנהגות הם מביאים אתם לפה. הם לא משתנים ברגע שהם נכנסים. למרות שיש חוקים וכללים, מה מותר ומה אסור. יש משהו שבסופו של דבר, אחרי כל הבלגן, הם הולכים לישון ואז, כן, בבוקר הם מתחילים עוד פעם את הבלגן. אבל יש משהו יפה בזה שיש להם איפה לישון ואיפה להיות ואיפה להוציא את זה ומישהו שיהיה מולם, שיעזור להם להתמודד. זה חלק מהעניין. ובזה אנחנו שונים מהחוץ, כי בחוץ אין מקום בטוח לישון ואין מי שיקשיב לך ויעזור לך".
כשמאכילים את הזרם הרע
רגע לפני ארוחת הצהריים מתכנסים כולם בסלון. ירון, שירן לוי הרכזת, ודנה מרוויס-ריינמן העובדת הסוציאלית משוחחים בקצרה עם הנערים והנערות ואז כולם הולכים לאכול ביחד. את הארוחה הגדולה והמרשימה הכינה עליזה זרי, אם הבית כבר 17 שנים. כשקיבלה תעודת הצטיינות על עבודתה, היא מספרת, שאלו אותה איך היא מחזיקה כל כך הרבה שנים בעבודה הזאת. "בגלל הילדים", היא אומרת, "כל ילד בא לפה עם הסיפור שלו והעולם שלו. אבל היום אני מרגישה שעם השנים, המצב של הילדים נהיה יותר קשה". ההוסטל קולט כ-400 בני נוער בשנה2 ונאלץ להתמודד עם המורכבות התרבותית הכרוכה בטיפול באוכלוסיות מגוונות, השונות זו מזו. במטבח אחרי ארוחת הצהריים, בזמן שכל אחד ממתין לרחוץ את הכלים שלו, מבררת עלא בת 14 איזה שפות מדברים בבית. "מה אתה מדבר חוץ מעברית, אנגלית?", היא שואלת את שאול, "ספרדית", הוא עונה. מישהו אחר אומר יידיש וצוחק. עלא ויוסף מדברים ערבית.
החבורה יוצאת לעשן בגינה הגדולה והמטופחת. הם מדברים ביניהם על משפחה, על המקומות שמהם באו ועל המקומות שאליהם אולי ילכו, אחרי ש"הוועדה תקבע" לאן שולחים אותם. כשאחת הבנות מתחילה לחתוך את עצמה עם שבר זכוכית שמצאה על הרצפה, עלא ממהרת להתערב, קוראת לה להפסיק. כשזה לא עוזר, קם אחד הנערים ועוצר אותה. הוא מדבר אתה בעדינות, כמעט בלחש, לוקח ממנה את הזכוכית ומשליך אותה הרחק.
כולם פה מאוחדים בכעס שלהם על ההתנהגות של נתי, שגרמה לכמה התפרצויות אלימות במשך השבוע ומשוחחים עליו בזעם כשיוסף, המתקשה בעברית, מסביר בערבית שלכל בן אדם יש שני זרמים. הזרם הרע והטוב, "וכשמאכילים אצל מישהו כל הזמן את הזרם הרע, אז זה מה שקורה, זה לא אשמתו. זה מה שעשו לו". עלא מתרגמת את מה שאמר לעברית עבור האחרים.
יוסף עוזב היום את הבית. לפני כשבוע "הלשין" על האחים שלו. סיפר למשטרה שהם מכים את האחיות מכות רצח ונאלץ לעזוב מכיוון שהמשפחה איימה שתפגע בו. מאז הוא פה. אבל בשירותי הרווחה החליטו לשלוח אותו להתגורר עם סבא שלו, והוא עצוב מאוד לעזוב. מאוחר יותר, בפגישת הערב עם המדריכים, מקבלים כל נער ונערה מכתב פרידה אישי שהשאיר להם. את רוב המכתבים כתב בעברית למרות הקושי.
שיהיה לי מקום שאוכל להיות בו
שעה לפני שיחת סיכום השבוע, יושבים כמה מדיירי הבית בסלון ומקשיבים להרכב ההיפ-הופ "אפוקליפסה". "עושה ת'שאכטות בלי מינון/ הולך מכות זה מין אימון / עובד כל יום באבטחה/ מרוויח את המינימום", שר אתם אודי בן ה-15 שמכיר את המלים בעל פה, "עם הצרחות בבית הסביבה מזמן השלימה/ גם ככה כל שבועיים אני מאשפז את אמא". הוא לא מחכה שהשיר ייגמר ומעביר לשיר הבא, "כולם מגלגלים אותי כדי לעקוף אותי… זה גורם להם להיות בראש טוב… אז אל תגידו סמים זה לא אני".
אודי בא ממשפחה דתית. הוא התחיל לעשות סמים בגיל 12 עם אבא שלו. "כל המשפחה שלי עושה סמים", הוא אומר. "אבל מאז שאני פה אני נקי". הוא היה אמור להיות באתנחתא שבועיים ועכשיו הוא סוגר חודשיים. "אני לא יודע מה יהיה אתי, זה משגע אותי. אני מחכה לוועדה שתשים אותי במקום קבוע3. שאוכל להשתנות". מה זה אומר להשתנות? הוא לא בטוח, "שיהיה לי מקום שאוכל ללמוד, שאוכל להיות בו".
אחרי הצהריים, בשיחת הסיכום השבועית עם ירון המנהל, ליטל בת ה-15לא מפסיקה לבכות. היא צריכה לעזוב מחר בבוקר בחזרה למעון שבו היתה לפני כן. היא שונאת את המקום, "שם לא מקשיבים לי, לאף אחד לא איכפת ממני. זה לא כמו פה", היא מסבירה. "תשמיעי את הקול שלך, אל תפחדי. תדברי על מה שקורה לך", אומרת לה עלא. "אל תשמרי את הדברים בבטן", מזהיר אותה נועם, נער בן ה-17, "כי כששומרים דברים בבטן, מניסיון, אחרי זה זה יכול להתפוצץ". ירון מבקש ממנה לדבר עם עורכת הדין שמטפלת במקרה שלה ולספר לה מה עובר עליה.
גם עלא מדברת מנסיון. היא ממשפחה בדואית, אבל חיה עם אמה וארבעת האחים והאחיות שלה ביישוב יהודי. לפני כשלוש שנים הועברה למקלט בגלל ה"בלגן". מאז היא מתגלגלת בין מוסדות. לפני כמה שבועות, כשחזרה הביתה, "התחיל שוב הבלגן", היא אומרת. 'בלגן' זו אחת המלים השגורות ביותר בין דיירי הבית והיא מתייחסת לדברים רבים ומורכבים.
במקרה של עלא, המשמעות מאחורי המונח היא הגילוי כי אחותה בת ה-11 גם נאנסה על ידי כמה צעירים ביישוב. אחרי שעלא הגישה עדות במשטרה היא לא יכולה לחזור הביתה. כעת האחות הוצאה למקלט ומתחילה את אותו המסלול של עלא, שממתינה למקום באחד המעונות הסגורים לנערות אליו היא אמורה לעבור.
מה שהם יעשו, זה קריאה לעזרה
לחיים בהוסטל יש מעין מרחב זמן משלהם ובשבת כבר נדמה שאירועי השבוע האחרון נשכחו. מעצם טבעו של המקום, המהווה קורת גג זמנית, בארוחת הצהריים יושבים כמה נערים חדשים שנקלטו במשך יום שישי, ונערים אחרים, שעזבו, נעדרים ממנה.
שתי המדריכות שנמצאות עם הנערים במשמרת השבת הארוכה, שמתחילה בשישי בצהריים ונגמרת בראשון בבוקר, מסכמות עם הנוכחים את חלוקת המטלות להמשך היום. כמה מהנערים והנערות עולים לעשן במרפסת הכניסה לבית, מחליפים בדיחות מיניות וולגריות ומחלקים ציונים למדריכים.
"המקום של הנערים מאוד קיצוני גם בדברים המיניים, בצורה מאוד חזקה", מסביר גנאור. "מגיעים לפה גם כאלה שעברו תקיפות מיניות קשות4. כל זמן שהנערים והנערות פה, הצוות אתם. מלווה אותם בכל מה שהם עוברים. אבל תזכור שאלה שבאים לפה הם אלה שמוכנים שיעזרו להם. לא משנה מה קורה, אנחנו צריכים לדעת שכל מה שהם עושים זה קריאה לעזרה. גם כשהם הכי שונאים אותנו ומקללים אותנו ורוצים להרוג אותנו, הם בעצם אומרים 'זו הדרך שלנו לבקש מכם עזרה'. לא תמיד זה נשמע כמו קריאה לעזרה אבל זה לא רלוונטי. אתה צריך להבין שנמצא מולך מישהו שזקוק לעזרה הזאת".
בזמן ששאר הדיירים מעשנים בחוץ, מיכאל עומד במטבח, רוחץ בשקט את הכלים מהארוחה ושם אותם לייבוש. מיכאל, בחור חייכני, מופנם ומרשים, הוא יוצא הדופן. הצוות החליט לאפשר לו לגור זמן ארוך במקום וכבר חמישה חודשים שהוא חי באתנחתא. הוא בא מבית חרדי ומדבר ברהיטות על השבר שנוצר במשפחה בגלל שרצה להתגייס. "לקחו אותי לעוד ועוד רבנים שידברו איתי, שישכנעו אותי לא ללכת. אבל אני התעקשתי. כשההורים שלי הבינו שאני רציני זרקו אותי מהבית".
הרבה מאוד אומץ נדרש ממנו כדי להגשים את החלום שלו. חלק מהחברים שלו ניתקו מגע מאז שנזרק מהבית, אבל אחרים עדיין שומרים על קשר ותומכים בו. גם ההורים שלו כבר מקבלים את ההחלטה שלו, מבינים שזו לא גחמה שתעבור והוא נוסע לבקר בבית לפעמים. בעוד כמה ימים הוא יוצא מההוסטל למכינה הקדם צבאית. דחה את הגיוס כדי ללמוד שם ולשפר את סיכוייו להגיע ליחידה מובחרת.
להיות שוב ילדים
ביום ראשון בבוקר מגיע חאלד, נער מירושלים המזרחית. הוא לא מעוניין לדבר על הסיבות שהביאו אותו לבית ואף אחד לא לוחץ עליו לספר. אפשר לראות עליו היטב את הלם הקליטה הראשוני. הוא מתקשה בעברית ומוצא את עצמו במטבח, משוחח עם עליזה זרי, אם הבית, היחידה מהצוות שמדברת ערבית, שמקשיבה ודואגת לו לאוכל.
חאלד מודאג מאוד, בוחן בזהירות את המקום ואת שאר הנערים, מדבר שוב ושוב על המחשב שלו שנשאר בבית של ההורים. שיש בו דברים ושהוא חייב אליו גישה. על פי חוקי הבית, הדיירים לא יכולים להשתמש באופן חופשי בטלפונים הניידים או בפייסבוק שלהם, והגישה למחשב מוגבלת.
בינתיים מרכזות בנות השירות הלאומי שאחראיות על פעילות הבוקר את כולם בסלון ומחלקות גזרי עיתונים לשיחת "אקטואליה". כל פעם מישהו אחר מקריא קטע עיתון שנבחר וכולם משוחחים עליו. אחת הידיעות, העוסקת בנטישתו של תינוק ירושלמי בן יומו, מעוררת ויכוח בין הנוכחים. הנער שהקריא את הקטע מדבר בכעס על ה"מטומטמים שעושים ילדים בלי לחשוב" ואומר שאנשים צריכים לדעת להשתמש באמצעי מניעה.
בנות השירות מנסות להסביר לו שלא צריך לחרוץ את גורל האם5, שאי אפשר לדעת מה הסיפור מאחורי המקרה. מה אירע לה ולמה עשתה את מה שעשתה. אבל הנערים מתקשים להשתכנע ואחד מהם אומר בשקט שלאמא אסור לזרוק את הילד שלה ככה – לא משנה מה, והאמירה שלו הופכת את האווירה בחדר לטעונה במיוחד.
בנות השירות מסיימות את השיחה ומתארגנות לצאת עם הדיירים "הוותיקים" לסרט צהריים. לחדשים עדיין אסור לצאת מהבית ואלו ימים אחרונים של חופש לפני החזרה ללימודים. כשאחת מבנות השירות מגלה שאין מספיק כסף לכרטיסים היא ניגשת לחדרו של ירון ומבקשת ממנו עוד 100 שקלים. כשהוא מוציא את הכסף מהכיס ונותן לה היא אומרת לו "אני מרגישה כאילו אני מבקשת כסף מאבא שלי" וצוחקת.
כשהם חוזרים מהסרט אחרי הצהריים, כבר נכנסים מדריכי הערב למשמרת וצוות הבוקר עוזב. רגע לפני שכולם מתכנסים לארוחת הערב, בזמן שהנערים מבצעים את מטלות הניקיון בבית, מדגימה אחת המדריכות את תפישת הזמן הייחודית של הבית. "אתה בא למשמרת וילדים נעלמים. לא היית בבית שבוע והם כבר עזבו, וחדשים מגיעים".
זה אתגר מורכב, להתחבר לילדים לפרק זמן אינטנסיבי ואז להתנתק מהם, היא מספרת. "הרגעים לפני השינה הם הזמנים הכי קסומים אתם. משהו בלילה הוא גם מפתה וגם מפחיד ואז הם מתפרקים, או מרשים לעצמם להיות ילדים, כי פתאום הלילה מגיע והם במקום זר בלי ההורים".
זה נשמע מאוד לא פשוט.
"כשאתה לא בעבודה, קל מאוד לשכוח מה היה. אבל זה לא משנה את העובדה שאני עדיין חולמת עליהם כל לילה".