"הם היו כיתת כוננות שהחזיקו קו בעזה", מספרת מיכל לוריא, אמו של עוז, על מה שאירע לבנה ב-2013. "כשקיבלו התרעה שמגיעים עזתים לכיוון הגדר, הם עלו לעמדת השמירה. אחר כך, כשהוקפצו לנקודה אחרת, עוז נפל ממדרגה גבוהה ונפצע ברגלו. חברי הצוות הבחינו שהוא לא איתם רק כשהגיעו לרכב האיסוף".
בזמן שעברו לנקודה הבאה, סמוך לגדר, עוז, צלף בגדוד 13 של גולני, הושאר לבד ברכב, כשהוא סובל מכאבים וחשוף. אחר כך סיפר לאמו שהרגיש כמו ברווז במטווח. גם אחרי שחזר למוצב, נאלץ לחכות שעות לרופא. ברגע שבדק אותו, דרש הרופא לפנות את עוז מיד לבית חולים. ללא רכב פינוי בשטח, עוז והרופא נאלצו לחפש פתרונות פינוי בעצמם.
"מצידי תיסע לבית חולים באוטובוסים", אמר המפקד לעוז לאחר שביקש ממנו עזרה. לבסוף הנג"ד הסכים לקחת את עוז, אך הוריד אותו בכניסה למיון, משאיר אותו לקפוץ על רגל אחת אל תוך בית החולים. אחר כך, במשך שלושה חודשים הוא שכב לשיקום בביתו. במשך חודש וחצי בו הוא לא יכל להזיז את רגלו, לא הגיע איש מהסגל לבקר אותו והמפקד לא שאל לשלומו. רק אחרי שמיכל התקשרה לרס"ר בעצמה, התקשר אליו המפקד. "הוא הרגיש מופקר ונבגד", אומרת מיכל.
לאחר השיקום עוז לא היה כשיר לחזור לפעילות קרבית, ועד סוף השירות עבד כטבח בגדוד שלו. מיד לאחר השחרור טס לאוסטרליה, שם הכיר בת זוג ישראלית. כעבור שנה חזרו לארץ. "כבר באוסטרליה עוז התחיל להרגיש שמשהו לא בסדר. הוא נהיה חשדן לאנשים, לא סמך על אף אחד, כל הזמן היה דרוך". במקביל התחילו לו התקפי אסטמה והוא סבל מסיוטים בלילות. "הוא היה מתעורר מזיע ולא הצליח לחזור לישון".
לכאורה, נראה היה שהחיים של עוז עלו על המסלול. הוא עבר לבאר שבע, נרשם ללימודים והתחתן. אבל התסמינים רק התעצמו, ונוספו גם פלאשבקים מהאירוע. פסיכולוג של קופת החולים שאיתו נפגש, הפנה את עוז ליחידה לתגובת קרב, אמר שמצבו קשור לטראומה מהצבא. "פתאום עוז הבין מה יש לו ולמה זה קורה לו".
הוא פנה לאגף השיקום, לבקש הכרה על פציעתו, רק לא ידע במה זה כרוך. "בשלב הראשון הוא היה צריך להוכיח שנפצע בזמן הצבא, אך כחלק משורת המחדלים, לא היה דוח פציעה", מספרת מיכל. "הוא התבקש לתת שמות של עדים שהיו איתו בזמן הפציעה. התחושה היתה שלא מאמינים לו, שחושבים שהוא משקר ומרמה את המערכת.
"זה כאילו המערכת מנסה להתיש אותם מלנסות. הוא היה צריך לעשות בדיקות אצל רופאים שונים ונפגש עם פסיכולוגים ופסיכיאטרים כדי לקבל אבחון ועוד אבחון ועוד אבחון. כל פגישה כזו מלווה בשבועות של מתח לקראתה וקריסה נפשית לאחריה".
מלבד הפגישות והאבחונים, התהליך היה כרוך בעבודה בירוקרטית מתישה. "כל הזמן ביקשו עוד מסמכים, וזה דרש עבודה והכניס את עוז ללופ של עצבים, כי אנשים במצבו לא מסוגלים לבירוקרטיות כאלו".
הוא פה ולא פה
כשנתיים אחרי שנישאו, עוז ואשתו נפרדו. הוא נותר לבד בבאר שבע, הסתגר בביתו ולא ענה לטלפונים. מיכל ניסתה שוב ושוב, עד שהצליחה לשכנע את עוז לעבור להתגורר איתה. "כשהוא היה אצלנו הפוסט טראומה התפוצצה לנו בפנים. הוא לא ישן בלילות ובבוקר אני שומעת אותו מקיא את נשמתו. המבט הזגוגי בעיניים שלו, את רואה את זה בעיניים, הוא פה ולא פה.
"אני רואה שהוא עצבני, דרוך, מאבד מהר סבלנות. קשה לו עם רעש והמולה של אנשים אז הוא הפסיק להגיע למפגשים חברתיים. פעם הוא היה ילד תוסס, היה הולך למסיבות ותמיד מוצף חברים, היום נשארו רק שניים".
הוועדה הסופית של אגף השיקום התקיימה ב-2021, כמעט שלוש שנים אחרי שהתחילו בתהליך. "שאלתי אותם, אתם יכולים להחזיר את הילד שלי? אם כן, תחזירו אותו וקחו הכל. אם אתם לא יכולים, תקחו את האחריות. זה לא אותו הילד ששלחתי. חזר ילד אחר, אדם אחר, שבור, חלק ממנו נשאר שם".
הוועדה החליטה להכיר בעוז ב-30 אחוז PTSD וחמישה אחוז על הפציעה ברגל. לטענתה, מרגע ההכרה היחס של אגף השיקום השתנה לטובה. "בכל התהליך עוז ראה את עצמו כדפוק ושרוט ולא שווה שום דבר. אני כל הזמן הזכרתי לו שהוא חזק ושאני מעריצה אותו. ההכרה נתנה לו קצת הקלה, שהמערכת מודה בזה שהוא נדפק בגללה, שהוא לא צריך להוכיח ולהסביר את עצמו יותר ושהוא לא שקרן כפי שציירו אותו".
עזובים לנפשם | ״נתתי לכם פרח וקיבלתי רוח רפאים חזרה, תחזירו את הבת שלי״
עזובים לנפשם | ״אמרתי לאגף השיקום: בואו תלמדו איך מטפלים בנכה צה״ל״
לאחר שקיבל הכרה ממשרד הביטחון, עוז החל לעבוד כטבח במסעדה, בהתחלה בתל אביב ולאחר מכן ב"ג'וז ודניאל" בבני ציון. בסוף כל יום עבודה היה מסתגר בדירה ששכרו עבורו הוריו בכפר סבא, קרוב אליהם. ב-7 באוקטובר המסעדה נסגרה ועוז יצא לחל"ת. כשהמסעדה חזרה לפעול, עוז לא הצליח לחזור.
"ה-7 באוקטובר הפיל אותו טוטאלית", מספרת מיכל. "מה שהיה שם הזכיר לעוז את תסריט האימה שעבר לו בראש באותו אירוע. הפחד שיחטפו אותו לעזה או יירו עליו כשהוא חסר הגנה, ריסק אותו. אז הוא הרגיש שהופקר על ידי האנשים שאמורים היו להגן עליו. זו בדיוק הטראומה שלו מגשימה את עצמה".
"הפחד שיחטפו אותו לעזה או יירו עליו כשהוא חסר הגנה, ריסק אותו. ה-7 באוקטובר זו בדיוק הטראומה שלו מגשימה את עצמה"
עקב החמרה משמעותית במצבו הנפשי, ולאחר שהגיע לתהום, כמו שאמו מתארת, עוז אשפז את עצמו בבית הבטוח בתל השומר, שם שהה תשעה ימים. בשבועות האחרונים הוא יוצא מהבית רק לבית הלוחם, זה המקום הבטוח עבורו, שם הוא לא צריך להסביר את עצמו, שם הם מבינים אחד את השני. לאחרונה הם ניגשו לועדת החמרה של אגף השיקום, וכעת הם מחכים לתשובות.
הפוסט טראומה משפיעה על כל תחומי החיים של עוז. "הוא לא מצליח לתחזק את הדירה מבחינת ניקיון, דברים בסיסיים כמו לעשות כביסה. קשה לו ללכת לסופר לעשות קניות כי הוא הומה אדם, קשה לו עם הפקקים. זה מצטבר. זה לא שהוא לא רוצה, הוא פשוט לא מסוגל. יש לו רעידות חזקות בידיים וברגליים שהחמירו בשנה האחרונה, כי הוא כל הזמן דרוך. אין לו קשרים חברתיים כי הוא איבד אמון בבני אדם".
אין פניות רגשית
לא רק החיים של עוז השתנו מאז הפציעה, גם של מיכל. היא הפסיקה את עבודה כמשווקת נדל"ן ובמשך ארבע שנים הקדישה את עצמה לשיקום של בנה. "הייתי מתרצת לעצמי שאני רוצה פסק זמן ולהיות עם הנכדות, עד שיום אחד הבנתי שאלו תירוצים ושבעצם אני לא פנויה רגשית לשום דבר וכל כולי בשיקום הילד שלי.
"כלום לא מעניין אותי, אין לי סבלנות לשבת עם חברים ולקשקש, אני רוצה את השקט שלי. כשהגעתי לקבוצת תמיכה להורים של הלומי קרב של משרד הביטחון, ראיתי שכולנו ככה, נמנעים מהחיים החברתיים, מהכיף, עוזבים עבודות ונמצאים במצב רגשי ירוד. פתאום הבנתי שגם אני פוסט טראומטית, שגם אני נפגעת מהסיפור הזה. ממש איבדתי את שמחת החיים".
בעידודו של עוז, התחילה מיכל להיפגש עם פסיכולוגית, לאחרונה הגשימה חלום והחלה ללמוד לנגן בגיטרה ולפני חצי שנה אפילו חזרה לעבוד. אבל גם את הצעדים הללו היא עושה תוך כדי תשומת לב לצרכים של עוז. "לקחתי עבודה שונה ממה שעשיתי קודם לכן, קרובה לבית ובמשרה חלקית כדי להיות זמינה לעוז, הוא עדיין זקוק לי.
"אמרתי לפסיכולוגית שאני רוצה את הילד שלי בחזרה. אני צריכה ללמוד להכיר את הילד החדש, כשהוא עוד לומד להכיר את עצמו החדש. הפסיכולוגית עזרה לי להגיד את זה בקול, לעבד ולקבל את העובדה שהוא לא יחזור. אני צריכה ללמוד לחיות עם זה. הדבר היחידי שיש לי שליטה עליו זה להיות שם בשבילו ולהראות לו שהוא לא לבד".
ליצירת קשר עם היחידה לתגובות קרב: טלפון: 03-6401400, או לפניה דרך האינטרנט
לקו הסיוע של עמותת נט"ל: 1-800-363-363
משפחות המעוניינות להתראיין למדור מוזמנות לפנות ל: [email protected]