מוריסי, סולן הסמית'ס האגדי שהופיע בשנה שעברה בישראל, שר פעם על החלום שלו: "שיגיע היום בו האנגלים ימאסו בלייבור ובשמרנים" (וירקו על השם אוליבר קרומוול, אבל זה לסיפור אחר). למרבה הצער, ממש כמו חלומות אחרים של מוריסי – גם הפעם המילים הנוגעות ועמוסות התשוקה יישארו על הנייר. בחירות 2017 בממלכה המאוחדת ממתינות ממש מעבר לפינה – ולראשונה מזה זמן מה, הן עומדות בסימן חזרה אל המפלגות הגדולות. לא מאהבה, חלילה, אלא בלית ברירה. ככה זה, מסתבר, כשעל הפרק עומד המהלך המורכב ביותר שביצעה המדינה מאז סוף מלחמת העולם השנייה: ברקזיט.
תזכורת: לפני קצת יותר משנתיים, במאי 2015, הכל נראה אחרת: דיוויד קמרון השמרן השיג זה עתה רוב קל (330 מושבים מתוך 650), אחרי קמפיין במהלכו הבטיח לקיים משאל עם על עזיבת האיחוד – למרות שהוא עצמו התנגד למהלך. אד מיליבנד, מנהיג הלייבור, התפטר אחרי שהתברר שלא רק שכשל במאמציו להחליף את שלטון הימין, אלא אף איבד את כל סקוטלנד, זולת איזור בחירה אחד, למפלגה הלאומית הסקוטית. מפלגת העצמאות (יוקיפ -UKIP ) הלאומנית הגיעה להישג שיא של 10% מקולות הבוחרים ורכשה השפעה רבה על השלטון, אף כי בשל שיטת הבחירות זכתה לייצוג מזערי של מושב אחד בלבד בפרלמנט. אפילו הליברל דמוקרטים נשארו, איכשהו, רלוונטיים.
פליז, פליז, פליז, תנו לו לקבל את מה שהוא רוצה. מוריסי
מאז, הרבה השתנה: אחרי ההצבעה המרעישה על הברקזיט שסללה את הדרך לעזיבת בריטניה את האיחוד, קמרון התפטר, ותרזה מיי (שרת הפנים הלא-מוכרת והלא-מאוד-פופולרית) הפכה לראשת ממשלה ללא בחירות; הלייבור מינו את ג'רמי קורבין – פעיל ותיק שנחשד בעמדות מרקסיסטיות למחצה ואוהדות-טרוריסטים על מלא, ליושב הראש; יוקיפ החליפה יו"ר, והפרלמנט בסקוטלנד החליט על קיום משאל עם נוסף על עזיבת הממלכה המאוחדת, לאחר שנודע שרוב תושבי סקוטלנד דווקא הצביעו בעד הישארות באיחוד האירופי, כנגד דעתם החולקת – והקובעת – של האנגלים.
במקביל, המפלגות הגדולות נדרשו לנקוט עמדה בשאלת ברקזיט: השמרנים שנחלקו בין מחנה התומכים והמתנגדים נאלצו להוביל כעת את הממשלה לעבר עידן יישום הבחירה ולנקוט, בהובלת רה"מ החדשה מיי, בקו קשוח ועקבי לפיו "ברקזיט הוא ברקזיט": הציבור ביקש – הציבור יקבל. הלייבור, שתחת קורבין סירבו לנקוף אצבע ולהירתם למאבק ההישארות באיחוד, מצאו עצמם נדרשים להציג תכנית חלופית לקו הקשוח של הממשלה השמרנית, ולהסביר מדוע דווקא עכשיו יש לזעזע את הממשל. יוקיפ הלאומנים הגיעו לצומת הדרכים שמחכה בסופה של כל מפלגה קטנה שהצליחה מעל למצופה: מה עושים כשקמפיין הבחירות שלך מתממש? התוצאה, אגב, הייתה צניחה מ-10% תמיכה למחוזות ה-5%, החלפת מנהיג ואובדן דרך רבתי. המפלגה היחידה שעדיין נלחמת בברקזיט אגב, היא הליברל-דמוקרטים, שהחלו להילחם למען משאל עם שני.
ואז, בסוף אפריל האחרון, עשתה ראשת הממשלה מיי מעשה: היא הכריזה על בחירות בזק שייערכו השבוע, ב-8 ביוני. על פניו, מיי לא יכולה הייתה לבחור תזמון טוב יותר: אחרי שנה וחצי יציבות למדי, במהלכן האופוזיציה הייתה עסוקה בעיקר בעצמה (קורבין, למשל, שרד הצבעת אי אמון של חברי הפרלמנט של המפלגה ופריימריז חוזרים לראשות הלייבור) וכשהסקרים מראים על יתרון של עד 20% לשמרנים בקרב הציבור הכללי, בחירות בזק יכולות לתת לה שני דברים שחסרו לקמרון, קודמה: אמון מוחלט של הציבור בדרכה, ללא כוכביות וללא משאלים נוספים – וחשוב מכך, רוב מוחלט ויציב בפרלמנט שיאפשר לה חמש שנות שלטון ללא עוררין.
משם הכל, כמעט, התהפך.
המומנטום החיובי של השמרנים בראשותה התרסק, והסוקרים החלו לפקפק. תרזה מיי. צילום: Shutterstock
מהפך? מהפך? מהפך?!
החל מרגע הכרזתה של מיי על בחירות, המומנטום החיובי של השמרנים בראשותה התחלף לחלוטין עם זה השלילי של הלייבור: מיי החלה לאבד פופולריות ברמה האישית, מצע הבחירות של מפלגתה לא התקבל בברכה בקרב הציבור, הקמפיין שלה ביצע שורה של שגיאות מביכות – והסוקרים, שהחליפו את שיטת המחקר שלהם אחרי ששגו, כולם, בחיזוי עוצמת השמרנים וחולשת הלייבור ב-2015 – החלו לפקפק בה. מאידך, הלייבור של קורבין החל להתרומם לאחר שמצע המפלגה התקבל בסבר פנים יפות, קורבין עצמו החל לצבור מעט מומנטום חיובי ואפילו המצב הביטחוני הרעוע לא השכיח מליבותיהם של הבריטים את העובדה שבשלטון נמצאת ממשלת ימין דווקא, מהסוג שמבקש מנדט כדי למנוע מתקפות טרור.
ננסה לסקור בקצרה את שלוש הנקודות המרכזיות שמעניינות את הציבור הבריטי לקראת יום חמישי.
ראשית, כמובן – ברקזיט. למרות שתרזה מיי עצמה מעולם לא הייתה פעילה בולטת במאבק, ועל אף שלדברי מקורבים, ג'רמי קורבין דווקא תמך בו (או לפחות, לא ממש התנגד לו), נדרשים כעת שני המנהיגים להציג תזה עדיפה בכל מה שקשור לשאלה "איך תנהל את המהלך?" הטוריז, הם השמרנים של מיי, טוענים שיובילו קו קשוח ועיקש מול האיחוד – כולל, במידת הצורך, עזיבה ללא עסקה, אם לא תושג כזו מול האירופאים. הלייבור של קורבין מנסים להציג קו לבבי יותר: אנחנו, הם טוענים, נפיק את המיטב מהעזיבה, נשמור על יחסים מיוחדים עם אירופה ועם נאט"ו ברמה הצבאית, ובעיקר: לא נשקר לכם (זכר לשלל העובדות האלטרנטיביות שהפיץ מחנה תומכי העזיבה ערב משאל העם).
נקודת רתיחה בעניין זה הגיעה ברגע לא צפוי בקמפיין, כאשר ראשי המפלגות הגדולות הוזמנו לעימות טלוויזיוני, ורה"מ מיי החליטה שלא להתייצב. את החלטתה תירצה בראיון קצר, חיוור ולחוץ בו טענה ש"בניגוד לקורבין שעסוק בטלוויזיה, אני פוגשת אנשים ומכינה את עצמי למשא ומתן הקשוח למענם." מחנה קורבין השיב באלגנטיות ש"מי שלא יכולה להתמודד עם חבריה לעם ולהנהגה בעימות, לא תוכל להתעמת עם מדינות האיחוד המקשיחות עמדות."
נטייתה של מיי לרצות את נשיא ארה"ב החדש, דונאלד טראמפ, גרמה למצביעים לא מעטים לתהות. הפגנה נגד מיי וטראמפ, ינואר 2017. צילום: Shutterstock
שנית: הביטחון. אחד ההיבטים הקריטיים בהצבעת הציבור הבריטי בעד עזיבת האיחוד היה תחושת הפגיעה בריבונות וחוסר היכולת להתמודד עם איום הטרור העולמי, שהתערבבה עם תחושת אובדן שליטה על ההגירה למדינה וערעור הלאומיות הבריטית (שמורכבת בעצמה, מלכתחילה, מזו של מספר עמים – אנגלים, סקוטים, וולשים, אירים ועוד). השמרנים של מיי ניזונו מחוסר היכולת של יוקיפ הלאומנית להתמודד עם ההצלחה ועם עזיבת המנהיג הכריזמטי נייג'ל פראג', הקשיחו את הקו, וזכו לאהדת הקהל. הלייבור של קורבין, שכאמור ביטא בעבר עמדות רכות עד אוהדות כלפי ארגוני טרור – כולל אימוץ פעילה שטענה ש"טרוריסט בעיני האחד הוא לוחם חופש בעיני האחר" – נתפס כלא כשיר להתמודד עם הסוגיה. על פניו, יתרון עצום למיי.
אלא שבחודשים האחרונים חוותה הממלכה שורה של פיגועים בלונדון ובמנצ'סטר ארנה. אוזלת היד שהפגינו השמרנים בהתמודדות עם הבעיה גרמה למצביעים לא מעטים לתהות האם הדימוי הביטחוני של השמרנים מסתיר אי כשירות בעמידה מול אתגריו המורכבים של הטרור העולמי – סברה שהתחזקה לאור נטייתה של מיי לרצות את נשיא ארה"ב החדש, דונאלד טראמפ, ולהימנע משיתוף פעולה עם האיחוד האירופי בסוגיות כאלה. אמנם, נהוג להניח שמצב ביטחוני רעוע משרת את הימין – אבל הציבור הבריטי עשוי לבוא חשבון עם השמרנים בגין חדלותם בהתמודדות עם הבעיות עד כה.
שלישית: מצעי המפלגות ואישיותם של מיי וקורבין. בעוד שמיי גררה השוואות למנהיגה שמרנית אחרת לפניה, מרגרט תאצ'ר, קורבין הושווה בתחילת דרכו למנהיגי ארגוני גרילה מרקסיסטיים מאמריקה הלטינית, ולכל הפחות לגרסה מקומית והרבה פחות מוצלחת של ברני סנדרס. אך ככל שחלף הזמן, מיי הוכיחה שוב ושוב שהיא פשוט לא טובה בפוליטיקה בסיסית: היא לא נעימה לקהל, לא נואמת כריזמטית, לא מיטיבה להציג מדיניות קוהרנטית ושוגה שוב ושוב בהבנת רחשי לב הציבור.
מנגד, קורבין החל לצבור פופולאריות בקרב הציבור: הוא התגלה בשורה של ראיונות ונאומים כאדם כריזמטי ומושך, חייכן ומשעשע. כך, למרות ששני המנהיגים זוכים – עדיין – ליותר שונאים מאוהדים, היתרון של ראש הממשלה על יו"ר האופוזיציה בהיבט האהדה האישית כמעט ונמחק. בצד זאת, פרסום מצעי המפלגות הוכיח עד כמה עדיף וקל יותר להיות הטוען לכתר: הלייבור הציעו שורה ארוכה של צעדים סוציאליסטיים כמו הלאמת תעשיית המים, העברת 30 מיליארד יורו להשקעות בביטוח וחינוך, הרחבה של מדרגות המס, מיסוי מוגבר על המעמדות הגבוהים ועוד. ואילו השמרנים? הם הציעו שורת קיצוצים שנועדו לממן את ברקזיט, כולל הצעה סבירה לשינוי אופן מימון הטיפול באוכלוסיות הנזקקות לסיוע ותרופות לאורך זמן. התכנית, שמימושה היה מטיל על כל אדם שנכסיו (כולל ביתו) גבוהים ממאה אלף פאונד את מימון כל הוצאותיו על בריאות, זכתה לבוז אדיר ולכינוי "מס דמנציה" שגרם לשמרנים לחזור בהם תוך ימים ספורים ובכך, שוב, לשחק לידי הלייבור.
כחלוף חודשיים לערך מאז ההכרזה על בחירות, קרס אפוא היתרון השמרני בסקרים, מעמדת רוב מוחלט ואף תלת ספרתי (400+ לעומת 100+ מושבים פוטנציאליים), ליתרון שנע בין נקודה(!) ל-11, כתלות בסוקר, היקף המדגם ואופיו.
בין אם ראש הממשלה שיוביל את המשא ומתן יהיה ג'רמי קורבין ובין אם תהיה זו תרזה מיי – האתגר הצפוי יהיה חסר תקדים ומרתק לצפייה
מה קורה כעת?
ביום חמישי ילכו הבריטים להצביע על עתידם – כאמור, בפעם השלישית בתוך שנתיים. על הפרק הפעם – הרכב הפרלמנט הבא (ובהתאם, הממשלה הבאה), ואופייה של המדינה בעידן פוסט-ברקזיט. על פניו, למרות הצטמקות הפער, השמרנים עומדים בפני ניצחון; ואולם מה שנראה היה כמו מערכת בחירות מנומנמת יותר מתה של אחר הצהריים, הפך לבלגן שמזכיר קרב חוליגנים ברחובות ניוקאסל.
שני התרחישים הסבירים ביותר, כרגע, הם של ניצחון שמרני בהיקף שמזכיר את זה של 2015 – כלומר שלטון על בסיס רוב מוחלט אך קטן בפרלמנט, שיגרום לרבים לתהות מה היה הטעם במערכת בחירות חדשה מלכתחילה. ניצחון שכזה אמנם יקנה למיי לגיטימציה מחודשת, אך יאיר באור שלילי את יכולתה לבנות תנועה חזקה ועקבית, כל שכן שלטון חזק ועקבי, במדינה. גם ניצחון מעט יותר גדול מזה של קמרון, שאמנם יחזק את מיי, לא ירגיע את שאלת נחיצות הבחירות ויותיר את ראשת הממשלה בסיטואציה לא נוחה, ובוודאי פחות טובה, מזו שקיוותה וציפתה לה.
תרחיש פחות סביר אך מרתק, הוא כזה שבו השמרנים נותרים המפלגה הגדולה ביותר, אך מאבדים את הרוב המוחלט ונדרשים להקים קואליציה עם מפלגות נוספות. תוצאה שכזו, שתהווה הפתעה גדולה לאור חולשתם של הליברל דמוקרטים מחד ויוקיפ מאידך, תייצר למעשה חזרה על המציאות שנוצרה ב-2010, עת נדרשו השמרנים להקים ממשלה עם הליברל דמוקרטים. זו תהיה מפלה עבור השמרנים, שתעיד על אי אמון ציבורי ועל חוסר יכולת משווע לייצר חזון ברור. יותר מכל, תוצאה שכזו תיתפס ככישלון אישי וכמלכודת עבור מיי: מחד גיסא, היא תידרש להרחיב את מעגל מקבלי ההחלטות (מהלך לא קל עבור פוליטיקאית חשדנית ונטולת חברים בפוליטיקה, באופן יחסי); מאידך גיסא, לא תעמוד לה האפשרות ללכת לבחירות חדשות או אפילו לעזוב, בהתחשב בכך שעצם ההליכה לבחירות נבעה מהחלטה שלה בלבד – זאת, לאחר שבועות רבים בהם טענה שכלל אין צורך כזה, לאור העובדה שהעם זקוק לשקט, יציבות וניהול שוטף ללא הפתעות. ולתוהים – כן, מיי שיקרה במצח נחושה, והציבור הבין זאת, אך גם הבין למה.
התרחיש המופרך ביותר, שאיש אינו מעז להמר עליו כרגע – עדיין – הוא של מהפך מוחלט, במסגרתו הלייבור משחזרים את ההישג של דונאלד טראמפ דווקא: ממליכים פופוליסט מזדקן על פני אישה מנוסה ופייבוריטית. על פניו, מדובר בתוצאה בלתי אפשרית בעליל: גם בסקרים הטובים ביותר, שיטת הבחירות האזורית במדינה מקנה ללייבור כ-270 מושבי פרלמנט לכל היותר. ואולם, ניצחון של הלייבור, בין היתר כזה שישען על הצבעת שיא בקרב צעירים ושאר אוכלוסיות שנוטות שלא להתייצב ביום הפקודה, יהיה סנסציה בהיקף חסר תקדים – ויביא לשינוי בממדים דרמטיים במדיניות הבריטית כלפי ארה"ב, כלפי האיחוד האירופי, וכן, גם כלפי ישראל. סוכנויות ההימורים עדיין לא מוכנות לשקול ברצינות את האפשרות למהפך, אבל יש כבר מי שמריצים משחקי מחשב ברוח זו, הקוראת לקורבין להדיח את מיי 'והשקרנים שלה', ולהחזיר את השלטון (והכסף), כמאמר המצע של הלייבור, מהמעטים – לרבים.
ב-8 ביוני תצא הממלכה לדרך חדשה למשך חמש השנים הקרובות (בתנאי שהבחירות לא יוקדמו שוב). על פי רוב ההערכות, אם כן, את הדרך הזו תוביל המנהיגה היחידה במערב שיישרה קו עם דונאלד טראמפ – תרזה מיי. יחד עם זאת, הרכב הפרלמנט והממשלה הבאה – כמו גם הרכב האופוזיציה – עדיין תלויים באוויר. מיד אחרי הבחירות, תתחיל הממלכה בהכנות לקראת המו"מ מול האיחוד האירופי בהובלת אנגלה מרקל (העומדת בפני בחירות בעצמה, בספטמבר) ועמנואל מקרון (הנשיא הצרפתי הטרי). בין אם ראש הממשלה שיוביל את המשא ומתן יהיה ג'רמי קורבין ובין אם תהיה זו תרזה מיי – האתגר הצפוי יהיה חסר תקדים ומרתק לצפייה. ומוריסי? הא ימשיך לחכות, עד שיום אחד, פליז פליז פליז, יקבל מה שהוא רוצה.