אחרי שנה של מלחמה, המונח שחיקה קטן על לוחמי חטיבת הנח"ל. בספטמבר הם נכנסו לסבב ה-11 בעזה. כל סבב נמשך כחמישה שבועות. אחריו הם יוצאים להפוגה בבית. במשך 11 חודשים רוח לחימה מילאה את נפשם, סבב אחרי סבב. אבל באחרון משהו השתנה. מתוך מחלקה של 30 חיילים רק שישה התייצבו. השאר הוציאו גימלים.
״המחלקות ריקות, כל מי שלא מת ולא נפצע, נפגע נפשית. נשארו מעט מאד שחזרו להילחם וגם הם לא תקינים לגמרי״
"אני קוראת לזה סרבנות ומרד", אומרת ענבל, אמא לאחד החיילים בצוות. "הם חוזרים לאותם מבנים שהם טיהרו, כל פעם ממלכדים אותם מחדש. בשכונת זייתון הם היו כבר שלוש פעמים. הם מבינים שזה חסר תוחלת וחסר תכלית". למרות שהם היו חמישית מכוח האדם המחלקתי, המפקד התעקש שהם ייכנסו לעזה. "בגלל שהם היו צוות קטן, הם לא יכלו לצאת למשימות. הם פשוט שהו שם וחיכו שהזמן יעבור. זה היה עוד יותר מיותר".
באביב האחרון התקיים מפגש של בוגרי ולוחמי הנח״ל. "הבן שלי סיים תפקיד והיה צריך להחליט מה הוא עושה הלאה", מספרת רונה. היא מתראיינת בשם בדוי, כמו שאר ההורים בכתבה, מחשש שהצבא יתנכל לילדיהם. "הוא הגיע הביתה שמח, הלך למפגש וחזר כבוי. הוא סיפר שהתפתחה שיחה מאוד כנה בין הלוחמים שפשוט אמרו לכל מי שיכול להתרחק מלוחמה שיתרחק. הם סיפרו שהם עושים פעולות בלי סד"כ (סדר כוחות, כלומר עם מעט לוחמים – ר״ח). בגלל שאין סד"כ, אז הדברים נעשים בחצי דרך והמשימה לא באמת מתבצעת טוב. הם לא באמת מוגנים. כשאומרים לך שיבואו להחליף אותך זה 50-50. המחלקות ריקות, כל מי שלא מת ולא נפצע, נפגע נפשית. נשארו מעט מאד שחזרו להילחם וגם הם לא תקינים לגמרי. זה היה לפני כל החיסולים בלבנון. ומאז הוא אומר לי: 'אני לא יודע עם איזה צבא הם חושבים להיכנס ללבנון, אבל אין צבא. אני לא חוזר לגדוד".
"זאת לא תנועה. אחד הולך לקב"ן, אחד הולך למפקד ואומר שהוא לא מסוגל. הדברים נסגרים בתוך היחידה. זה קורה כל הזמן. יש נשירה סמויה בלתי פוסקת מלחימה״
ולא רק בנח"ל – ראיונות עם למעלה מ-20 הורים ולוחמים עולה כי מדובר בתופעה גם בצנחנים, גבעתי וחטיבת הקומנדו. אמנם תופעה שקטה ומושתקת, אך גם כזו שהולכת וגוברת. חיילים רבים מסרבים להמשיך להילחם בעזה ומצביעים ברגליים. תחושת הלכידות והשליחות שמילאה אותם במשך חודשים ארוכים למלחמה- התפוגגה. "הם נלחמו עד טיפת כוחם האחרונה עד שהם הגיעו לנקודה שהם כבר לא מסוגלים להמשיך", מסבירה עידית, אמא ללוחם באחת מיחידות חטיבת הקומנדו. "כל אחד מהם עושה את זה בשקט, זאת לא תנועה. אחד שהולך לקב"ן, ואחד הולך בשקט למפקד שלו ואומר שהוא לא מסוגל ומוציאים אותו לתפקיד מחוץ ללחימה או מעבירים זמנית לתפקיד אחר. הדברים נסגרים בתוך היחידה וזה קורה כל הזמן. יש נשירה סמויה בלתי פוסקת מלחימה. זה לא סרבנות אלא נשירה מטעמי שחיקה". בקרב אמהות התופעה זוכה לשם "סרבנות שקטה" או "סרבנות אפורה".
המלחמה לא הולכת לשום מקום
הורים רבים מספרים שהשבר המורלי של הלוחמים החל כבר בחודש אפריל, עם הדשדוש של צה״ל בעזה, כשתחושת הסיפוק והמשמעות התערערו. "כשהתחילה החזרה למקומות שהיינו בהם, כמו ג'באליה, זייתון ושאג'עיה, זה שבר את החיילים", מסבירה עידית. "אלה אותם מקומות בהם איבדו חברים שלהם. השטח כבר היה נקי. היה צריך לשמר את זה. זה תסכל אותם מאד. מה שהורג אותם זה התנאים ומשך הלחימה בלי אופק לסיום. אתה לא יודע אף פעם מתי תצא וזה ככה כבר שנה. שלא לדבר על האובדן והמראות הקשים שהם רואים בעזה".
"כשהתחילה החזרה למקומות שהיו בהם, כמו ג'באליה, זייתון ושאג'עיה, זה שבר את החיילים. אלה אותם מקומות בהם איבדו חברים שלהם. השטח כבר היה נקי. היה צריך לשמר את זה. זה תסכל אותם מאד״
"בחודש אחד היו להם שלושה אירועים קשים של פגועים והרוגים", מספרת יעל, אמא של לוחם בחטיבת הקומנדו, בשיחה עם "המקום הכי חם". "רוב רובם של החיילים לא מסוגלים לסרב, הם מאד מסורים, אלטרואיסטיים ומחדירים להם את המנטרה שהם פה בשביל הצוות. מאד קשה להם ללכת נגד הזרם. הם תמימים ומונעים מלחץ חברתי. אחרי האירוע השני דיברתי עם הבן שלי והוא אמר לי 'אנחנו כמו ברווזים במטווח, אנחנו לא מבינים מה אנחנו עושים פה. פעם שנייה ושלישית שחוזרים לאותם מקומות. החטופים לא חוזרים, ואתה רואה שזה בלתי נגמר ובדרך חיילים נפצעים ומתים. זה נראה חסר תוחלת׳". זה היה בחודש מרץ – ארבעה לוחמים של היחידה נהרגו ועוד עשרות נפצעו בשלוש היתקלויות שונות באזור חאן יונס.
"בפעם שלאחר מכן הוא לא נכנס. בזו שאחריה הוא נכנס ושם החליט סופית שהוא לא ממשיך". הצוות של הבן שלה עמד כבר לפני שחרור אך היה אמור להמשיך להילחם ארבעה חודשים נוספים, כביכול תחת מערך המילואים. "הוא אמר למפקד שלו שהוא רוצה להישאר לוחם במילואים, אבל שכרגע הוא לא מסוגל בגלל ההורים, שהוא לא סומך ולא חושב שיש טעם להמשיך. הוא השתחרר אבל לא קיבל צו 8. חודשיים לפניו שני לוחמים מהצוות שלו סירבו וזה מה שנתן לו את האומץ. כרגע את רובם לא מכניסים לכלא ומשתיקים את התופעה".
אחרי 12 חודשים רצופים של מלחמה שלא הולכת לשום מקום, החיילים מעידים על עצמם שהם "שחורים". בסלנג הצבאי הכוונה לכך שהם מדוכאים, שחוקים וחסרי מוטיבציה. "בהתחלה הוא היה נורא חדור מטרה", מספר עופר, אב לצלף באחת מיחידות החי"ר. "הוא אמר: 'התפקיד שלנו הוא להחזיר את החטופים, התפקיד שלנו זה לנקום', והוא הלך לשם בחדווה. אבל עם הזמן המוטיבציה הלכה ונשחקה. היום המוטיבציה היא אפסית".
מה קורה למי שמסרב
התנאים הפיזיים נתנו גם הם את אותותיהם. כמעט שנה שהם עושים קקי בשקית ניילון. זוכים למקלחת אחת ב-60 יום. ניזונים מקבנוס או טונה. המוזיקה היחידה שהם שומעים היא הבומים של חיל האוויר והריח באוויר הוא של מוות וריקבון. חיילים בחטיבת הצנחנים מספרים שהם לא הורידו נעליים במשך 82 יום ומכנים את עצמם "גרונות", על שם הנתח הדל בתעשיית העופות. הם מרגישים שהצבא לא דואג להם, שהם רק כלי בדרך "לניצחון המוחלט". בדומה לנח"ל, גם בצנחנים לא יצאו הביתה במשך 82 יום, גם כשהייתה הפסקת אש. בלי טלפון ובלי תקשורת עם העולם. מפקד החטיבה, אל״מ עמי ביטון שבתפקידו הקודם שימש כמפקד החטיבה הצפונית של אוגדת עזה, סבר שמגע עם העולם שמחוץ לעזה ישבור את רוחם.
ב-21 בדצמבר הם יצאו הביתה בפעם הראשונה מאז ה-7 באוקטובר. רגע לפני, קיבלו ההורים מסרון עם הנחיות שלא לשאול שאלות עמוקות ולא לפתוח פצעים. "הימנעו משאלות חוקרות בנוגע ללחימה", נכתב שם. "הזמנה לעיבוד רצויה לאחר הלחימה ולא במהלכה".
"בפעם השנייה שוב הכניסו אותם לחודשיים עם טלפון אחד הביתה ושוב פעם קיבלנו הנחיות דומות", מתארת דבורה, אמא של אורי, לוחם בצנחנים. "כבר הבנו מה קורה ואני התחלתי לחפור לו. בהתחלה הוא לא רצה לשמוע והפוליטיקה לא עניינה אותו והוא דאג לצוות שלו, לאחים שלו לנשק, הוא הסביר שהם יותר אחים מהאחים הביולוגיים שלו אבל המשכנו לחפור".
התפנית של אורי החלה אחרי ששלושה קצינים מהפלוגה שלו נהרגו מפגיעת נ"ט בבית בו שהו בחאן יונס. הטראומה, מספר אורי בשיחה עם ״המקום הכי חם״, מלווה אותו עד היום. "כל הקצינים עלו לקומה השנייה של מבנה והם היו ביחד, צמודים אחד לשני והסתכלו מהחלון", הוא משחזר."טיל חדר למבנה מחלון אחר ופגע בהם. כל הפלוגה היתה צריכה לפנות אותם. וכמעט כולם היו צריכים לראות את זה. היינו גמורים, כולנו רצינו לצאת הביתה והחליטו בכל זאת להשאיר אותנו בפנים ולתת לנו קב"ן שידבר עם כולם. גם הקב"ן וגם המג"ד דיברו באופן מאד מזלזל ברוח 'זה חבל אבל בואו נמשיך'".
״היינו כבר שחוקים. לא ראינו סיבה שאנחנו חוזרים למקומות שכבר היינו בהם. לא נתנו לנו תמונה מלאה אף פעם. באיזשהו שלב הפסקתי להאמין במערכת. לא האמנתי במה שאנחנו עושים"
"המשכנו להילחם. חזרנו שוב לשאג'עיה ולחאן יונס כמה פעמים. השתתפנו במבצע לחילוץ חטופים חיים ובמבצע לחילוץ גופות, אז הרגשתי שאני עושה משהו משמעותי. באיזשהו שלב כולנו היינו כבר שחוקים ולא ראינו סיבה לזה שאנחנו חוזרים למקומות שכבר היינו בהם. לא נתנו לנו תמונה מלאה אף פעם. באיזשהו שלב הפסקתי להרגיש. הפסקתי להאמין במערכת. לא האמנתי במה שאנחנו עושים יותר".
לדברי אורי, הלחץ מהבית הלך וגבר ולבסוף גם הכריע. בחודש יולי, ממש לפני עוד כניסה לעזה, החליט לסרב. "אח שלי תפס אותי לשיחה. הוא סיפר שאמא שלנו בוכה ושכולם מפחדים. אמרתי לו שאני חובש ומה הצוות יעשה בלעדיי? הם חברים שלי. הוא אמר שהצוות ימצא עוד חובש, הצבא ימצא עוד חובש, אבל המשפחה שלי לא תמצא עוד אורי".
השיחה המשפחתית הייתה הקש האחרון. "זה ישב עליי הרבה זמן", הוא מסביר. "כל פעם דיברו על עוד כניסה. זה לא פחד מלמות. אתה הולך לסבול ואתה יודע את זה. הייתי גמור נפשית והיו לי התקפי חרדה ברמה שהלכתי עם חבר שלי אחרי שאמרו לנו שסיימנו לתמרן, ורק לגדוד שלי אמרו שאנחנו חוזרים פנימה אחרי שבוע והייתי בטוח שיש לי רגע של נחת. התחלתי לבכות על איזה מדשאה ואמרתי שאני לא יכול יותר. הייתי גמור נפשית.
"אמרתי למפקד שלי שאני לא יכול יותר מכל הבחינות, בגלל הבית ומבחינה נפשית. אף אחד לא קיבל את זה. המפקד שלי הציע לי קב״ן ואמשיך להילחם. פחדתי להגיד לו שאני פשוט לא רוצה להיכנס יותר לעזה ורציתי לשמור על התקן שלי ועל הזכויות שלי. רציתי להמשיך להיות חובש, אבל לא חובש קרבי. אבל הם כפרנציפ אמרו שאני לא יכול לשמור על התקן. 'או שאתה לוחם או שאתה כלום'. אמרו לי שאם אני יוצא אני מאבד את התקן שלי ולא משתחרר כלוחם. כיוון שלא שירתתי 85 אחוז מהשירות כלוחם, אני לא זכאי לקבל מענק לימודים, למרות שנלחמתי שמונה חודשים בעזה וקודם הייתי לוחם. היו חסרים לי כמה אחוזים. הם השתמשו בזה כדי להתמקח איתי. יש הרבה חיילים שפחדו להיכנס בהתחלה ונשארו בתקן לוחם למרות שהם לא באמת לוחמים. אבל הם לא היו מוכנים להשאיר לי את התקן על הפרנציפ.
"המ"פ שכל כך תפסתי ממנו, בשניה הפסיק להתייחס אליי. הם ראו את זה כאילו זאת היתה בחירה ולא צורך, לא ראו שאני לא מסוגל יותר להילחם. בשיחה האחרונה שלי עם המ"פ הוא פחות או יותר אמר שאני מפקיר את המדינה שלי ואז הוא עשה שיחה לפלוגה. גם החברים שלי ראו את זה כבגידה.
"ביום שירדתי מלוחמה, ניגש אליי חייל ושאל איך עשיתי את זה. הוא רצה גם אבל לא היה לו אומץ. יום למחרת הוא ירד מהאוטובוס בדרך לתמרון, החליט שזהו, הוא לא עושה את זה יותר. הם דיברו איתו ממש מגעיל. אמרו לו 'אתה יכול לקחת את תעודת הלוחם שלך ולדחוף אותה לתחת'. מדובר בחייל שאבא שלו חטף התקף לב בזמן שהוא נלחם והוא בכל זאת חזר להילחם. בסוף הוא יצא על נפשי והשתחרר מצה"ל".
סחטנות רגשית
בחלק מהיחידות בוחרים להתמודד עם המצוקה הנפשית של הלוחמים ביד קשה. מלבד הנידוי, ההשפלה ונישול הזכויות הכלכליות, האיום לקחת מהם את התואר לוחם, שהפך לחלק מהזהות שלהם ומקור לגאווה שהחזיקה אותם עד היום, מערער אותם באופן עמוק. המחסור הגדול בחיילים משאיר בלחימה גם את מי שפגוע נפשית וצריך טיפול.
"הבן שלי פנה למ"פ שלו בחודש שעבר ואמר לו 'אני מרגיש שהדריכות שלי ירדה בצורה כזאת שלא רק שאני מסכן את עצמי, אני גם מסכן את האנשים שאיתי, אני לא חד כמו שהייתי'", מתאר עופר את נקודת התפנית של בנו הצלף. "הוא אמר למ"פ 'אני רוצה לעבוד על עצמי', רוצה טיפול'. המ"פ ענה לו: 'למה מה עברת פה?'״. לדברי האב, הקב"ן אמר לו שהוא יכול רק להקשיב, ורק מפקד יכול להחליט לשחרר אותו לפרק זמן מסוים לטיפול. "מתייחסים אליהם כמו אל מספר", הוא פוסק. "הדרך היחידה לעצור את הסחף הזה או לנוח, זה או להגיד אני מסרב ואז הופכים אותך לדבר הכי מושפל עלי אדמות. פשוט ככה. וזה לא משנה מה נתת, מה עברת, מה עשית. או שירצו ביקרך ויתנו לך איזשהו תפקיד או התרעננות כדי לעבור עיבוד, אבל אין דבר כזה. לפעמים כשהם יוצאים אז לוקחים אותם לבריכה, עושים להם גוד טיים. העיבוד שקיים היום הוא מאד לקוי.אין לזה שום אפקט. זה עם כל המחלקה. טיפול פסיכולוגי עם עוד 40 אנשים. בחיים אנשים לא יוציאו את שעל ליבם עם אנשים שמשרתים איתם 24/7".
מנגד, מי שכן מקבל גימלים נפשיים מקב"ן, נאלץ להתמודד עם סחטנות רגשית. אח של לוחם באחת מחטיבות החי"ר מספר שכשאחיו חזר הביתה מעזה הוא סירב לישון בחדרו, בקושי אכל והיה במצוקה נפשית כבדה מאד. "אחרי שנאבק עם תחושת החובה שרק נער בן 20 יכול להרגיש כלפי המדינה, הוא ביקש לראות קב"ן", מתאר האח. זה היה בחודש יוני, בזמן שהכנסת הייתה עסוקה בלקדם את הפטור מגיוס חרדים והארכת השירות לחיילי סדיר ומילואים.
"הקב"ן פסק שהוא זכאי לגימלים נפשיים. אבל המ"פ לקח אותו לשיחה אישית של שעה ולחץ עליו בכל דרך אפשרית להכניס אותו לעוד סבב לחימה כדי 'לסיים בטוב׳״
"הקב"ן פסק שהוא זכאי לגימלים נפשיים. אבל אחרי הפסיקה הזו המ"פ לקח אותו לשיחה אישית של שעה ולחץ עליו בלי הפסקה, כשהוא מנסה בכל דרך אפשרית להכניס אותו לעוד סבב לחימה כדי 'לסיים עם המ"פ בטוב'. אחי הסכים לוותר על הגימלים שלו תחת ההבטחה שהוא יכנס רק לשבוע ולאחר מכן יקבל את הגימלים הנפשיים שלו". הצוות שהתחיל את הלחימה מנה 20 חיילים. "כרגע כולל הקצין הם חמישה. אם אחי לא היה נכנס, הצוות גם לא היה נכנס. בסוף אחי היה מספיק עקשן כדי להתעשת ולדרוש לממש את הגימלים שלו אבל חלפו עוד יומיים עד שהוא יצא מהבסיס, בהם זומן לעוד שלוש שיחות ארוכות עם המ"פ שבכל אחת מהן הופעל עליו לחץ כבד לוותר על הגימלים ולהיכנס".
״פסיכולוגים תחפשו באזרחות״
בניגוד לשם הרע שיצא לגימלים, החיילים מבהירים כי הם לא מנסים להשתמט, הם פשוט לא מחזיקים מעמד יותר. לדברי נעמה גלבר, פסיכולוגית קלינית, אמא ללוחם ופעילה ב"אמא ערה", חיילי הסדיר הם קבוצת סיכון גדולה יותר. "הם יותר מורעלים, הם בגיל שקשה להם יותר להודות בקשיים שלהם, קשה להם להגיד 'גדול עליי, אני לא יכול' וגם המענים שהצבא מספק להם פחות טובים (מאלו של מילואימניקים – ר״ח)".
מפקד מגלן לפקודיו: "אני בא מבית פולני, אצלנו לא מדברים על רגשות. אני לא מאמין בפסיכולוגים ולא מאמין בקב"נים. את זה תחפשו באזרחות"
צה"ל מתגאה במודעות לבריאות הנפש ובצורך במתן סיוע נפשי ללוחמים, אבל עדויות של חיילים מוכיחות אחרת. בנאום הכניסה של מפקד מגלן החדש, סא"ל ז', אמר לפקודיו: "אני בא מבית פולני, אצלנו לא מדברים על רגשות, ככה אני חונכתי וזו דרכי". בשיחה שקיים עם צוות שאחד מלוחמיו נהרג לאחרונה אמר ללוחמים שהוא "לא מאמין בפסיכולוגים ולא מאמין בקב"נים", והזהיר שלא יפנו עם בקשות לעיבודים. "את זה תחפשו באזרחות", אמר. האמירות עוררו סערה ברחבי היחידה ולאחרונה ביקשו הורים ללוחמים הבהרות מסא"ל ז'. בשיחה איתם הוא חזר בו מהדברים, אבל המסר ללוחמים כבר עבר.
השחיקה של הלוחמים כל כך קיצונית, והובילה לכך שמאות לוחמי צנחנים החליטו לאחרונה להתאגד, רגע לפני שנכנסו ללבנון, במטרה להיאבק על זכויותיהם. בשיחות ביניהם הם מביעים כעס, עלבון ומצוקה אותנטיים בעיקר על כך שלא מבינים עד כמה הם זקוקים להפוגה ומנוחה בבית. אפילו את חבריהם הפצועים והמשפחות השכולות הם לא יכולים לבקר ולנחם. בנוסף, הם מתארים שמאיימים עליהם בקנסות על ציוד לחימה שאבד או הושמד ב-7 באוקטובר או בזמן הלחימה ומונעים מהם ציוד חדש עד שלא יחתמו כי הם אחראים לאובדן. כשהם יוצאים להפוגות בבסיס, הרס"ר נטפל אליהם בגלל דיגום או תספורות לא ראויות לכאורה ומעכב להם את היציאה הביתה. כשהם שולחים ציוד טקטי לכביסה, הם סופגים הערות כמו "למה שהם לא יכבסו בבית, כולה יצאו מעזה". במקום להוציא אותם הביתה לאגור כוחות, הם סוגרים שבתות בבסיס ולא עושים כלום, כלשונם. אם היחס לא ישתנה בקרוב, "הרוח המעטה שנשארה במפרשינו גם היא תיגמר".
מדובר צה״ל טרם נמסרה תגובה
כתבה זו היא חלק מסדרת כתבות שעוסקת בהשלכות הלחימה הממושכת והמחיר הנפשי שהיא גובה מהלוחמים ומשפחותיהם. לפניות: [email protected]