לא, אין לנו שום דבר אישי עם אבנר הופשטיין. גם לא עם העיתונאיות שהעידו מטעמו בתביעה שהגיש נגד אתר ״פוליטיקלי קוראת״. ובכל זאת בחרנו להקצות את מיטב משאבינו, שממילא אינם רבים, עבור הפניית זרקור לפסק הדין של בית המשפט שפורסם לפני שבוע וחצי עם ארבעה פרסומים בנושא. חמישה אם סופרים גם את הנוכחי. עשינו זאת על אף ריבוי הנושאים הבוערים על שולחן המערכת. אז למה דווקא הופשטיין?
״מסתבר שהיכולת לבקר את המערכת מסתיימת כשמדובר באנשים קרובים״, כתבה מנהלת ״פוליטיקלי קוראת״ דאז, מאיה רומן, בתגובה לציפוף השורות של עיתונאים ואנשי התקשורת שהתגייסו בצורה עיוורת לצידו של הופשטיין, תוך השחרת שמן והטלת ספק בטיב עבודתן העיתונאית, מבלי שכלל בדקו את הדברים לעומקם ומה באמת קרה. חלקם, כמו הדס שטייף או לינוי בר-גפן, כפי שפרסמנו בכתבה של רויטל חובל, אף טרחו לעשות זאת בבית המשפט כעדות מטעמו של הופשטיין בתצהיר שבשבועה. ״חגיגה של מוסר כפול״ כינתה זאת חובל.
בחסות הכאוס של המלחמה, ההרג בעזה, הפקרת החטופים והרס הדמוקרטיה, קל להרפות מעיסוק בעוולות כמו אלו העולות מפרשת אבנר הופשטיין – טיוח של הטרדות, התגייסות עיוורת לצד המטריד והשתקה כוחנית של מי שהוטרדו
אמש חשף התחקיר של נעמי נידם את מעלליה של יו״ר ארגון העיתונאים לשעבר, נורית קנטי, שתחת כובעה זה הציגה בבית המשפט ממצאי בדיקה שערכה בבירור הטענות בתחקיר של ״פוליטיקלי קוראת״, שבסופה קבעה כי ״הפרסומים אינם עומדים בסטנדרט של עיתונות מקצועית״. היא עשתה זאת בניגוד להחלטת ועד הארגון, ולאחר שהבהירה כי היא מצויה בניגוד עניינים באשר ליכולת לבצע בדיקה מעמיקה אודות הטענות שעלו נגד הופשטיין, קולגה שלה בגל״צ ובארגון. בראיון הודתה קנטי כי בפועל לא ערכה בדיקה רצינית אלא רק קיימה מספר שיחות טלפון, אחת מהן עם הופשטיין עצמו, אחרת עם שטייף. לזכותה יאמר כי לקחה אחריות לא אופיינית לימינו, כשאמרה – ״זו הייתה טעות״.
כפי שהטיבה לטעון ד״ר אורית קמיר בטור דעה שפרסמנו בשבוע שעבר, בחסות הכאוס של המלחמה, ההרג בעזה, הפקרת החטופים והרס הדמוקרטיה, קל להרפות מעיסוק בעוולות כמו אלו העולות מפרשת אבנר הופשטיין – טיוח של הטרדות, התגייסות עיוורת לצד המטריד והשתקה כוחנית של מי שהוטרדו. מול הזוועות ותחת מכבש השקרים, הפייק והפופוליזם של מכונת הרעל; תחת טירוף המשיחיות ופשיטת הרגל המוסרית של הממשלה הכהניסטית – אכן ״קל״ להרפות. אסור שזה יקרה.
על העיוורון
העיוורון של בכירי העיתונאים בישראל, אשר נהגו בדיוק כמו המסוקרים בתחקירים ובכתבות שלהם, הוא שהנחה את הבחירה העריכתית להתמקד בנושא. אחד המסוקרים הללו, שעומד בימים אלו למשפט, זהו ראש הממשלה נתניהו. ניסיונותיו לשלוט בשיח הציבורי ובתקשורת כדי שזו תשרת את האינטרס הפוליטי והאישי שלו, לא הסתכמו באלו שבתיקי האלפים ומשפט המו״לים. ביקורת, חשיפת האמת, נאמנות לעובדות, ועבודה עיתונאית בלתי מתפשרת – כל אלו מאיימים עליו, על שלטונו ועל ממשלתו, שמבקשת להשתיק אותן כליל באמצעות החקיקה הנוכחית לפגיעה בחופש העיתונות.
תביעות השתקה גם הן כלי באמצעותו בעלי כוח מבטיחים שמי שיש להם פחות כוח לא יסכנו אותם ואת כוחם. כמו נתניהו, גם הופשטיין, נורית קנטי, לינוי בר-גפן והדס שטייף, ניצלו את אמון הציבור על מנת להשפיע על השיח הציבורי ועל אמיתות הטענות העומדות בבסיסו, או חמור מכך, על ההליך המשפטי. כאשר הטילו את כובד משקלם העיתונאי כדי לייחס אמינות לטענות של הופשטיין על חשבון המתלוננות והעיתונאיות, תוך פגיעה בתפישת האמת בציבור, הם שילבו יד ביד עם מי שמבקש לרסק את העיתונות החופשית ואת הדמוקרטיה.
בעוד סוכני הכוח בתקשורת הממסדית התייצבו בעיוורונם למען השתקת עיתונאיות, שכל חטאן היה פרסום עדויות של נשים שטענו כי הוטרדו מינית, עלינו בתקשורת העצמאית מוטלת החובה לדאוג שיושמע קולן ולוודא שגם הוא, ולא פחות חשוב מכך, גם מעשיהם של מצופפי השורות ישמרו בארכיון ובזיכרון
בספרו ״מחלת הארכייב״ עוסק הפילוסוף היהודי-צרפתי ז׳ק דרידה באופן בו הארכיון מהווה את ההתגלמות המרחבית של כוח, שליטה וצנזורה חברתית. הארכיון הממשי וזה שבעל פה, טוען דרידה, אינו רק מקום אובייקטיבי שבו נשמר ידע בסדר כרונולוגי על רצף היסטורי, אלא הוא-הוא האתר בו מתבצעת ההבנייה של הנרטיב אשר באמצעותו יכולים בעלי הכוח לשלוט בהמון, לקבוע מה נכנס לארכיון ומה לא. להפוך מיתוס לאתוס. לכונן את הנורמות המגדירות את הנורמלי. להבעיר את מדורת השבט, ולהשליך אליה את מי שמאיים על כוחם.
סוכניו של הכוח, פעמים רבות, אינם יודעים שהם כאלה, אלא עושים זאת תוך עיוורון להטיות ולאמונות אשר בשמן הם קובעים מה ראוי להיכלל בשיח הציבורי ולהיכנס לארכיון הקולקטיבי. הזיכרון הארכיוני נשלט, מסומן, מוגבל, מייצר אופנים של שיח, קובע מי יהיו האורחים הרצויים והבלתי רצויים של הזיכרון הקולקטיבי. בעוד סוכני הכוח בתקשורת הממסדית התייצבו בעיוורונם למען השתקת עיתונאיות, שכל חטאן היה פרסום עדויות של נשים שטענו כי הוטרדו מינית, עלינו בתקשורת העצמאית מוטלת החובה לדאוג שיושמע קולן ולוודא שגם הוא, ולא פחות חשוב מכך, גם מעשיהם של מצופפי השורות ישמרו בארכיון ובזיכרון.