פה כולם יהודים ובכל זאת שונאים אותך

 

הלני זאודי גרה בשכונת רמת אליהו בראשון לציון. רבע שעה במכונית מתל אביב, חצי שעה באוטובוס מהתחנה המרכזית. בדרך לשכונה אפשר לראות את תנופת הבנייה של השנים האחרונות: שורות שורות של בניינים חדשים. מעבר לשורות הבניינים נמצאת רמת אליהו, שנשכחה מאחור. בתי שיכון מתפוררים, חצרות שחונים. בחצר המכולת יושבים גברים. ילדים משחקים מסביב. פה ושם אזורים מוזנחים, גדרות תיל ובור פעור בכביש.

בכניסה לחדר המדרגות עומד בחור צעיר עם כלב. הוא צועק משהו באמהרית לנערה שהולכת ברחוב. היא צועקת לו בעברית: "שמענו אותך, לך מפה יא סודאני". ולחברתה היא אומרת, "כל יום אותו הדבר. מי הוא חושב שהוא?"

חדר המדרגות מלוכלך. חוטי ברזל משתרבבים מהקירות. וגם בכניסה לדירה, מיד אחרי החיוכים ולחיצות הידיים – קל להבחין שהתקרה והקירות מתפוררים, בחלקם מחוררים. אבל הבית מבריק מניקיון והלני היא מלכה. המלכה הלני. "זה בשבילי, אני קראתי לה ככה. שיהיו לה חיים טובים", אומרת אמה, הדסה, שהשם המקורי שלה הוא דסש ופירושו "מגע, רוך, ליטוף". היא מספרת שאמא שלה קראה לה כך "כי הייתי הבת הראשונה שלה אחרי הבנים".

הלני מראה לי את החדר שלה – חדרון בגודל של מיטת יחיד, כמו כל רבעי החדרים באשר הם. להלני יש עוד אח גדול לפני צבא ושני אחים קטנים בגיל הגן. מדי פעם הקטנים מתגנבים לסלון ומביטים בנו בלי להפריע. רוב הזמן הם משחקים בחדר שלהם בשקט. אנחנו מתיישבות בסלון. אמא של הלני עומדת במטבח ומשקיפה עלינו. נראה שהיא מעט חשדנית.

אני מספרת לה שבכניסה אליה הביתה ראיתי את הנערה שצועקת למישהו "סודני". שאלתי אותה אם זה נחשב לכינוי גנאי. "לא", היא משיבה לי, "זה כאילו בצחוק. זה במקום להגיד למישהו – 'יא שחור'. אם מישהי ישראלית שהוא לא מכיר היתה אומרת לו 'יא סודאני' הוא היה מתעצבן אבל לה מותר להגיד את זה כי הם אותו הדבר".

לך קראו בשמות גנאי בגלל הצבע שלך?

"לא קרה לי אף פעם. כי הייתי תמיד עם בני העדה. מי יגיד לי 'כושית'? שמעתי שיש תופעה כזאת וראיתי גם בחדשות. אבל אלי זה לא הגיע. אני יודעת שזה קיים. אני חוששת לגבי העתיד שלי, ואני יודעת שזה בטח ישפיע כשאחפש עבודה. אבל בינתיים זה לא נוגע בי. בינתיים אני פה באזור שלי שהרוב פה הם בני העדה. לא יצא לי להיתקל. אני לא אומרת 'לי זה לא יקרה'. אני יודעת שכשאני אצא יכולים לקרות דברים".

ראית איך זה קורה לאחרים?

"היה פעם מקרה בסופר. שתי חברות שלי היו בתור ואשה אחת אמרה להן 'תחזרו לאפריקה'. הן ענו לה ויצא שהן כאילו יורדות על אשה מבוגרת אז באו כל מיני אנשים וירדו על החברות שלי שהן לא נותנות כבוד".

כשדבר כזה קורה עד כמה זה פוגע?

"זה עובר אחרי יום. אבל המחשבות שככה אשה מבוגרת מדברת – אני לא מצליחה להבין מאיפה זה בא לה".

אבל את כן יודעת מאיפה זה בא לה.

"נכון, זה בא מהחינוך שלה מהבית ומהבורות שלה. אנשים כאלה הם מסכנים. אחר כך כל הקיץ הם מנסים לתפוס את הצבע שלי. מסכנים, באמת. פעם כשנסעתי באוטובוס, היה ילד אחד אתיופי שישב, והיו עוד מלא ילדים אחרים. באה אשה וביקשה מהילד לקום בשביל איש זקן. היו שם עוד הרבה אנשים, למה היא ביקשה דווקא ממנו? שאלתי אותה 'למה דווקא הוא?' אז היא אמרה 'כי בא לי דווקא אותו'. לא היה לי מה להגיד לה. כל מה שהייתי אומרת לה, היא היתה יכולה להגיד שצריך לכבד איש זקן. ככה זה, המון פעמים זה בא באופן עקיף, בלי להגיד באמת. היא לא תגיד לך – 'אני רוצה שהוא יקום כי אני טובה ממנו'. כמו שאנשים לא יבואו ויגידו לך 'אני לא יכול לקבל אתיופים לעבודה' הם יגידו, 'אה, הוא צעיר מדי', או איזה שקר כלשהו. עכשיו לכי תתווכחי איתם. לכי תוכיחי. הם נשארים בסדר מכל הסיפור ואת זאת שצריכה להוכיח דברים".

את אומרת שכלום לא נוגע בך אבל בעצם זה איום די מוחשי, לא?

"בואי נגיד שאחרי שעזבתי את בית הספר פה בשכונה והגעתי לבית הספר החדש ראיתי שיש הרבה אתיופים ואמרתי 'אה יופי, אני לא אהיה שונה'. כי עם כל הכבוד ל'לקבל את האחר' מה קורה כשאתה האחר?"

אז למה בעצם עברת לבית ספר חדש?

"עד כיתה ט' למדתי כאן בשכונה, ורוב החבר'ה שלמדו אתי פרשו מהלימודים או הלכו לפנימיות. אני הבנתי שפה עם החברים יהיה יותר מדי צחוקים ושטויות. הבנתי שאני צריכה לקחת את עצמי בידיים ולעבור לבית ספר אחר, בשביל שתהיה לי בגרות.

"בבית הספר החדש ישר חיפשתי, את יודעת, אתיופים, וכשראיתי כמה – אז נרגעתי. שמה אנחנו מיעוט והרוב ישראלים. זה בסדר, לא כמו שחששתי, שאהיה רק עם ילדים בני העדה. דווקא אנשים נחמדים. ועדיין אני הכי מעדיפה לחזור לבית הספר הקודם. בבית הספר החדש אני לא אזרוק מלה באמהרית. בקודם, מישהו יגיד משהו באמהרית וכולם יצחקו. ובבית הספר הזה זה לא אותם הצחוקים ולא אותו ההומור, לא אותה הגישה לחיים, כלום לא אותו הדבר. זאת אותה העיר, רק שכונה שונה, ובעצם הכל שונה".

בשלב הזה אמא שלה נכנסת. היא שואלת על מה אנחנו מדברות. הלני מסבירה לה באמהרית שדיברנו על אפליה. דסש לא מתאפקת: "בטח שיש אפליה" היא אומרת. "אנחנו באים, שולחים אותנו לעבוד בניקיון. אני הייתי שלושה חודשים אחרי לידה, אמרו לי ללכת לנקות. ניקיתי במאפייה. בצק. את יודעת מה זה לנקות בצק? שמונה שעות ניקיתי כל יום. והישראלים באו עם העגלות והתינוקות שלהם ללשכה, חתמו והלכו. מה שאני עובדת זה עם קבלן. הקבלן לוקח הרבה ולנו הוא משלם מעט. אני אומרת להם 'אני לא רוצה קבלן', למה נמאס לי. זה בלי חופשות וגם לפעמים בלי נסיעות. בלי שום דבר. זה את עובדת כמה חודשים ו.."., היא מחווה בידה תנועה של ניפנוף, "ככה עושים לך. את שום דבר. וזה בלי אבטלה. את יודעת מה זה מלחמה? אני עושה מלחמה. זה החיים שלי, מלחמה. את יודעת מה זה כאבים בידיים? אני חוזרת הביתה בשש, כי צריך לקחת שני אוטובוסים מהעבודה הביתה. מזל שיש לי את שני הילדים הגדולים שעוזרים לי עם הילדים הקטנים".

ההורים של הלני גרושים. אבא שלה גר בתל אביב. הוא מאבטח. אני שואלת אותה אם היא מרבה לראות אותו. "מתי שאנחנו רוצים אנחנו מתקשרים", היא מספרת, "או שהוא בא לקחת אותנו לקניון. ההורים שלי ביחסים טובים".

אין ימים קבועים?

"לא, זה לא הולך ככה". הלני מסתכלת על אמה, דסש אומרת: "מסתכלים עליך לא טוב" והלני מסבירה: "לא מסתכלים על זה טוב בעדה". "גרושה, זה נחשב לא טוב", דסש מרחיבה, "אבל אני אמרתי, לא רוצה כבוד. מה אני צריכה? שום דבר". ואחרי שתיקה קלה היא מוסיפה: "יש כאלה באים, לא נותנים כבוד, לא עוזרים בשום דבר. מי שרוצה לחיות עם זה אז בסדר – לא אני".

אני מתבוננת בהלני, היא נראית לי רגועה לגמרי.

את נראית כאילו את רגילה לשמוע את הסיפורים האלה.

"אצלנו הכל בחוץ. לא שומרים בבטן". אמה אומרת: "אני לא שומרת בבטן. לא יכולה לשתוק. וגם לבוס אני אומרת מה חושבת עליו". "יש כאלה ששותקים ועושים כל מה שאומרים להם. אבל אמא שלי לא פראיירית" מסכמת הלני.

את עוזרת לאמא שלך לגדל את הקטנים?

"בטח. אני לוקחת אותם מהגן. לפני זה לקחתי אותם גם בבוקר, אבל עכשיו אני צריכה להגיע לבית הספר באוטובוס שמגיע פעם בשעה ורבע. זאת בעיה. אסור לי לאחר"

אמא שלה מוסיפה ש"הלני גם מנקה את הבית גם עושה עם הילד שיעורים".

זה לא קשה?

"מה קשה?" הלני שואלת.

את יודעת, לנקות את הבית, לעשות עם אחיך שיעורים. לקחת מהגן את אחותך.

"מה פתאום, מה זה השטויות האלה? הרבה בנות שאני מכירה שוטפות את הבית".

מה זאת אומרת בנות? מה עם הבנים? הם לא עוזרים.

"את מכירה בנים ששוטפים את הבית?" היא סונטת בי.

אני מעלה בראשי כמה ספורים. "קצת", אני אומרת לה. "נו, זה לא רק אצלנו", היא אומרת. "זה בכל העדות", ושתינו צוחקות צחוק מריר. "זה לא קשור למאיפה באנו. זה קשור לאיפה אנחנו חיים. הילדים מלוד או מנתניה כולם שוטפים את הבית. פה זה לא נשמע כזה וואו. כאן זה הכי מקובל. אפשר לחשוב, ניקיתי את הבית. אם הייתי גדלה בצפון תל אביב הייתי מתרגלת שלכולם יש מנקה ושלילדים יש מטפלת ובטח הייתי בן אדם שונה. פה כולם במצב שלנו".

איך היית מגדירה את המצב הכלכלי שלכם?

הייתי מגדירה אותו 'בינוני'. אנחנו לא בתחתית אבל אנחנו גם לא למעלה. יחסית זה בסדר. יש לנו מה שאנחנו צריכים. לא קונים מה שלא צריך. לא קונים את הכי יקר. בסופר אנחנו בודקים מה יותר זול. אני לא מרשה לעצמי לבזבז פה ושם. אבל זה לא מצב שאני צריכה לעבוד בשביל לקנות בגדים. זה כמו הסיפור עם עבודות הבית. אני לא מרגישה שיש לי פחות מלאחרים. כולם פה במצב בינוני. כל מי שאני מכירה. או בינוני או למטה מזה. אנחנו במצב טוב יחסית. יש פה ילדים שעובדים בשביל לעזור להורים שלהם, או בשביל לא לבקש כסף מההורים שלהם. רציתי טלפון, אז לא אמרו לי לא. אבל לא מעניין אותי איזה טלפון. זה כולה טלפון. לא הייתי עושה דרמה מזה שאין לי טלפון הכי משוכלל. זה אולי מתאים לילדים קטנים, ההתנהגות הזאת. עכשיו בבית ספר החדש אני רואה ילדים בכיתה י"ב עם ג'יפ. זה לא גורם לי לחשוב עליהם שהם טובים או רעים. יש כאלה שיש להם כסף והם אנשים בסדר ולא רואים את עצמם מעל מישהו, ויש כאלה שהכסף גורם להם לתפוס מעצמם. הכסף לא עושה אותך בן אדם. אם אני רואה באם-טי-וי את הבתים של כל הזמרים אני אגיד, 'יה הלוואי שיהיה לי כזה', אבל כל בן אדם זה התגובה שלו, אני לא אתחיל לחשוב שאני שווה פחות בגלל זה. מה שקשור לבית – אומרים תודה שיש לך איפה לישון".

בשלב זה אמא של הלני מורידה כמה תמונות מהקיר ומראה לי.  תמונות של תינוקות לבושים בהידור.

"את רואה שהיה לנו כל מיני דברים? אומרים עלינו שלא היה לנו שום דבר", היא אומרת.

לוקח לי זמן להבין. אחותה של דסש, סלאם, שנכנסת בדיוק, מסבירה לי: "היא מתכוונת שאומרים על בני העדה שהם פרימיטיבים, את יודעת. שהם חיו שם בכלום. נו, גם לתימנים ולמרוקאים היו קשיים כשהם באו".

המשפחה של הלני באה מפרבר ליד אדיס אבבה. "היה לנו שם בית, היה לנו הכל" אומרת דסש.

ובכל זאת את אומרת שהיה כדאי לבוא? שם לא היית צריכה לעבוד בניקיון.

"לא חשבתי על זה ככה", דסש משתתקת לרגע ואז אומרת, "לא. לא היה טוב להישאר שם. כאן המשפחה שלי, כל האחים שלי ואמא שלי פה. שם לא היה טוב ליהודים. היו מתייחסים אלינו לא טוב".

מה את זוכרת מאתיופיה? אני שואלת את הלני. "אני זוכרת את הנהרות", היא משיבה. "הייתי רק בת ארבע כשעלינו. אני לא זוכרת כמעט כלום מהתקופה שעלינו. הזיכרון הראשון שלי מהארץ הוא איך שכולם מנשקים את האדמה".

זה אמר לך משהו?

"בטח. תשאלי בכל הבתים של בני העדה, הם יספרו לך על החלום שלהם להגיע לפה. החלום על ירושלים".

בדיעבד, זה אומר לך משהו, החלום הזה? איך הוא נראה לך במבט לאחור?

"זה בטח לא אומר לי עכשיו מה שזה אמר לי פעם. בטח לא כמו שהבטיחו לנו כשהיינו שם, כשאמרו שכולם יהיו יהודים אז נרגיש שווים. להבדיל מאמא שלי, אם הייתי מגיעה לכאן בגיל שהיא הגיעה לפה, הייתי חוזרת לאתיופיה בלי לחשוב פעמיים. שמה לפחות אם היינו שונים זה היה בגלל דת, ולא בגלל הצבע. פה כולם יהודים ובכל זאת שונאים אותך. בתור אמא שלי, הייתי מעדיפה להיות שם, בלי כל הכאב ראש הזה. כל המקרים האלה שאני שומעת עליהם: על בתי ספר שלא מושיבים בהם ילדים ישראלים ליד בני העדה וכל מיני כאלה, או כמו הסיפור בפתח תקוה, זה גורם לי לחשוב מה אני עושה פה בכלל. כשאני אהיה בת 20 אני אסע לשם. ואם אני אראה שכבר אין את הכינויים האלה שהיו כלפי יהודים, אני חוזרת לשם".

זאת אמירה קשה כלפי ישראל.

"כן". היא אומרת, קצר וחד. "אני מעדיפה להיות במקום שאני לא שונה, שאני כמו כולם. בן אדם מעדיף להיות במקום שלו. זאת הארץ שלי. נולדתי שם. זה עניין של שייכות".

כמה פעמים הגדרת את כל מי שלא בן העדה כ"ישראלי". את אומרת שוב ושוב "הישראלים". את לא מחשיבה את עצמך ישראלית?

"אני מרגישה ישראלית 100 אחוז. זה לא קשור לזה. פשוט, איך אני אגיד את זה, 'הלבנים'?"

אנחנו שותקות קצת. דסש, אמה של הלני, מתיישבת בסלון. נראה שהשיחה הציפה בה נושאים בוערים.

"קשה פה. קשה פה מאוד". היא אומרת.

ואת בונה על זה שלילדים יהיה עתיד טוב יותר.

"יהיה לה, אם היא תצטיין. רק אם היא תצטיין בלימודים. אני כל הזמן אומרת להם שזה הכי חשוב. ושלא יעשו שטויות".

את מצטיינת? אני שואלת את הלני. "אני משתדלת", היא עונה.

את מרגישה שאת חייבת?

"כן. אבל זה נכון, זה הדבר היחידי שעוזר בחיים".

במה היית רוצה לעסוק?

"אני רוצה להיות יועצת".

מאיפה בא לך הרעיון?

"ראיתי שיש בצבא דבר כזה להיות מורה חיילת וחשבתי שאני אלך לעשות את זה".

את מאמינה בחינוך?

"כן. חינוך באמת יכול לשנות".

באיזה מגמה את לומדת?

"מגמת תיירות. את יודעת כמה עבודה יש בתיירות?"

דסש ואני נפרדות בחיבוק. אני חשה שחוט מקשר ביננו לאורך הראיון ולא יכולתי שלא להתמלא אהבה והערכה כלפיה. הלני מלווה אותי לתחנת האוטובוס. בדרך אני שואלת אותה אם  היא מודעת לכך שהנושא העדתי הוא נושא כאוב לא רק לבני העדה האתיופית."ברור", היא עונה. "מדברים על זה מלא. למרות שאשכנזים אין לנו כל כך בבית הספר. אצלנו בבית הספר האשכנזים הם המיעוט. לפעמים יורדים עליהם קצת, אבל זה לא ברמה של 'אתה אשכנזי מסריח', זה ברמה של צחוקים".

מאיזו עדה את חושבת שאני?

"את אשכנזייה".

למה דווקא אשכנזייה? תמיד חושבים עלי שאני תימניה.

"בגלל שאת מדברת בשקט. ומתעניינת ושואלת שאלות".

תגידי, את חושבת שאם הייתם נשארים באתיופיה, עדיין ההורים שלך היו מתגרשים?" אני שואלת אותה. "לא. בטוח שלא. שמה באתיופיה היו לגברים יותר זכויות. יותר כבוד. שם הבעל רגיל שהוא מפרנס ומחנך את הילדים. האשה תלויה בו ותחת חסותו. כאן בארץ גם האשה צריכה לפרנס, היא עושה בדיוק מה שהוא. יש פעמים שאמא מחנכת יותר ואז כבר אין לו את כל הזכויות של הגבר כמו שהיה לו באתיופיה. זה מביא בעיות. היא גם רוצה יותר עזרה בבית. שם זה מה שהוא קובע. כאן יש לה זכות לענות לו, אז הוא מרגיש שהיא כבר לא מכבדת אותו. זה מביא ויכוחים".

אז לפחות מהבחינה הזאת, באמת עדיף פה, לא?

"נראה לי שגם באתיופיה הדברים כבר השתנו. אבל אני נמצאת פה אז אולי אני רואה את זה כבר בעיניים של ישראלית".

*

בשיתוף "כולאננה" יוזמה לקידום חברה הוגנת ורבגונית