צבע העור השחור של יוצאי אתיופיה הוא המסמן אותם כמושא לאפליה, משמע לאלימות הממוסדת המופנית כלפיהם. ואולם, צבע העור השחור של יוצאי אתיופיה הוא גם המסמן את מנגנוני האפליה – השקופים בדרך כלל – של משטר ההפרטה, המופנים כלפי כל המעמדות הנמוכים בישראל והופכים אותם לכאלה.
העור השחור של יוצאי אתיופיה הוא אפוא הזרקור המאיר את צדדיו האפלים של משטר ההפרטה הישראלי, הממפה את עוולותיו, חושף את מנגנוניו ומאתגר את הנחותיו.
המושג "גזענות", המתאר את המפגש של יוצאי אתיופיה עם המציאות הישראלית, מתייחס בדרך כלל להשפלה מילולית, הדרה חברתית, אפליה תעסוקתית, אדישות החוק והפללה שיטתית. אך אלה – כמו האלימות המתועדת של השוטרים נגד דמאס פקדה – רק הציתו את גל המחאה.
הביקורת העיקרית של המפגינים, כפי שעלתה מראיונות שהעניקו לתקשורת בימים האחרונים, נגעה להעדר שוויון הזדמנויות בתחומי החינוך, הדיור, התעסוקה ועוד. כך הסבירה ח"כ לשעבר פנינה תמנו-שאטה: "אנחנו לא באמת מרגישים חופשיים בארצנו […] על המדינה לתקן את העוולות, לתת שוויון הזדמנויות ולשבור את החומות".
"העוולות" המונעות "שוויון הזדמנויות" שאליהן מתייחסת תמנו-שאטה, הן תולדה של חוסר הסיכוי שאליו דן משטר ההפרטה את המעמדות הנמוכים בישראל בכלל ואת אלה שבפריפריה בפרט, חוסר סיכוי שיוצאי אתיופיה חשופים אליו יותר בשל צבע עורם, אך שלא הוא המחולל אותו.
כך בשוק העבודה. מחקר שפורסם ב-2012 מלמד כי "אתיופים – מקבלי השכר הנמוך בישראל" וכי הם מצויים ב"תחתית שוק העבודה". דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מ-2011 קובע כי" על פי מחקר של מכון ברוקדייל, כשליש (35 אחוזים) מבין המועסקים בקרב עולי אתיופיה גילאי 22-64 הנם עובדים בלתי מקצועיים. משמעות נתון זה היא שבקרב עולי אתיופיה קיימת סבירות גבוהה להיכלל באוכלוסיית עובדי הקבלן".
על משמעות הדבר אפשר ללמוד מכך שב-2009 כ-25 אחוזים מן הפניות לסניף קו לעובד בחיפה היו של יוצאי אתיופיה, ומרביתן עסקו ב"אי עמידה בתנאי העסקה".
תזכורת טרגית למצב זה נתקבלה במבצע צוק איתן, כאשר בנק ישראל טרח להדגיש במודעת השתתפות באבלה של לקץ' מלקו על נפילת בנה כי היא "עובדת קבלן". רק הסערה שעוררה המודעה – שחשפה מבלי משים את הנחותיו המוקדמות של הסדר המעמדי בישראל – גרמה לכך שבנק ישראל ניאות להעסיק את האם השכולה כעובדת מן המניין בבנק.
30 אחוזים מקרב בני הנוער בכלא הם אתיופים
צילום: אורי פינר
***
העסקה קבלנית היא מגילויי הפרטת שוק העבודה בישראל, כתולדה של הוצאה למיקור חוץ של משרות שהעובדים בהן הועסקו בעבר באופן ישיר. מאבקם של יוצאי אתיופיה לשוויון הזדמנויות הוא גם מאבק בהעסקה קבלנית ולמען העסקה ישירה. משמעות הדבר היא כי אותו שליש מהם המועסקים כעובדי קבלן, יזכה לשכר גבוה יותר וליציבות תעסוקתית שיאפשרו לו לשלוט בחייו, לספק את צורכי ילדיו ולשפר את נקודת הזינוק שלהם למרוץ החיים.
מנגד המשך ההעסקה הקבלנית כופה על יוצאי אתיופיה חיים של דלות, המוצאים ביטוי בנקודת המוצא הנמוכה יותר של ילדיהם. דאגתם לכלכלת משפחותיהם מובילה אותם בהמשך דרכם – בצבא, בהשכלה – לפשרות הפוגעת בסיכוייהם.
מאבקם של יוצאי אתיופיה הופך באופן זה למאבקם של כל עובדי הקבלן. ההפגנות שהם מובילים, לכן, הן הפגנת נגד משטר התעסוקה הקיים בישראל ולא אפשר יהיה להיענות לתביעותיהם מבלי לשנותו.
וכך גם בחינוך. לפי דו"ח של משרד החינוך מ-2012 הישגי התלמידים יוצאי אתיופיה, שמרביתם ילידי ישראל, היו נמוכים באופן משמעותי ביחס לשאר התלמידים והפער מעמיק בכיתות הגבוהות. האם יש קשר בין נתון זה לעובדה שחלק ניכר מהוריהם של הילדים הללו הם עובדי קבלן, או מצויים בדרגות השכר נמוכות? נראה שכן. העמקת תהליך הפרטת החינוך בישראל מוצאת ביטוי בהגדלה מתמדת של הוצאות משקי הבית על חינוך ובהפחתת ההוצאה הציבורית, תהליך המנוגד למגמה במדינות ה-OECD. משמעותו של תהליך זה היא כי ילדים למשפחות המשתכרות מעט, שאינן יכולות לרכוש שירותי חינוך פרטיים, מקבלים חינוך ירוד.
זיהויים של יוצאי אתיופיה כבעלי שכר נמוך, עקב מיקומם בשוק התעסוקה, מקרין אפוא על רמת החינוך של ילדיהם. ושוב, לא אפשר יהיה להיענות לתביעותיהם של יוצאי אתיופיה ללא צמצום השפעת תשלומי ההורים על טיב החינוך של ילדיהם, משמע ללא מאבק לביטול הפרטת החינוך.
חינוך ירוד בשל אי-יכולת תשלום של הורים המועסקים בתנאי ניצול ומשתכרים שכר דל, היא מלכודת שיותר ויותר ישראלים מן המעמדות הנמוכים – וגם ממעמדות הביניים הנשחקים – נופלים בה. יוצאי אתיופיה הם חלק ממעגל רשע זה. אלא שבניגוד ל"ישראלים", שהדרתם "שקופה", את "האתיופים" אפשר לזהות כקבוצה המשתייכת למעמד הנמוך, משמע אפשר לתייג אותם כמי שיתקשו לעמוד ב"תשלומי הורים", ולכן את ילדיהם כמי שיצליחו פחות. תיוג מעמדי זה מלבה את ההסתייגות מיוצאי אתיופיה – במערכת החינוך, אך לא רק בה – משמע את הגזענות כלפיהם.
איתור מקורותיה המעמדיים של הגזענות מאפשר להתמודד אתה באופן ממשי, ולא רק בתחום ההסברה, החינוך והערכים, שעד כה התגלו כחסרי תוקף. מעצם הזיקה בין צבע למעמד עולה כי הדרך רבת הסיכויים להתמודדות עם הגזענות היא בתחום המעמד.
עלייה מעמדית של יוצאי אתיופיה בעקבות שיפור תנאי העסקה שלהם, ושיפור החינוך של ילדיהם כתולדה של צמצום השפעת הפרטת שוק העבודה והחינוך, תפחית את ההסתייגות מהם ואת גילויי הגזענות כלפיהם.
ואכן, נראה כי זו התביעה העולה מההפגנות של יוצאי אתיופיה: הם אינם מבקשים "חיבוק" כקבוצה חלשה, אלא נאבקים לביטול התנאים שהופכים אותם לכאלה, מאבק המציב אותם בהכרח כנגד משטר ההפרטה, מנגנוניו והנחותיו.
***
הפגנות יוצאי אתיופיה באביב 2015 מכילות את מה שנעדר מ"מחאת האוהלים" בקיץ 2011. כמחאת מעמד הביניים, "מחאת האוהלים" לא יצאה נגד משטר ההפרטה, אלא להפך, היא תבעה כי יממש את הבטחותיו ויאפשר למעמד הביניים ששחק להפוך שותפים בשלל שהוא מחלק.
הפגנות יוצאי אתיופיה, מנגד, הן הפגנות המעמד הנמוך שהוא יעד לביזה של משטר ההפרטה, מילוי תביעותיהם כרוך בביטול חלק ניכר ממנגנוניו. ככאלה הפגנות יוצאי אתיופיה הן בעלות אופי אוניברסלי, הן "המחאה החברתית האמיתית" או "האביב הישראלי".