על מה שקרה להם ב-7 באוקטובר בחוף זיקים, חיילי פלוגה א' של גדוד 51 של גולני רק עכשיו מתחילים לדבר. הם זוכרים מה קרה בכל רגע ורגע. את חוסר האונים שנמשך כמו נצח. הם מתייסרים שלא הבינו את האירוע ולא הצליחו להציל אזרחים. את האובדן של אחיהם לנשק הם עדיין לא מעכלים.
חמישה לוחמים מפלוגה א' של הגדוד נהרגו ב- 7 באוקטובר, כולם ממחלקת אלון, מחלקת הנמ"רים (נגמ"ש מרכבה). לפחות ארבעה מהם נפצעו. חלקם עזבו את הצבא או עם רגל אחת בחוץ. "מי שנשאר במחלקה עוזב לאט לאט. כל אחד הולך לטיפולים ואז מבינים שהוא לא כשיר להילחם", מספר ת', חייל במחלקה, בשיחה עם "המקום הכי חם".
הבוקר של ה-7 באוקטובר התחיל כמו יום רגיל, מספר ת'. "התחלנו כוננות עם שחר ובשש וחצי בבוקר כבר היינו בכלים. נסענו לנוח באיזה פינה מול בא"ח זיקים (בסיס הטירונים של פיקוד העורף, ר״ח) והתחיל מטח של גשם סגול (המונח הצבאי לירי רקטות). שמענו יירוטים מעל הראש ונסענו לכיוון מש"א (מוצב שליטה אזורי) ארז. נכנסנו למיגונית. אחד החיילים נכנס ואמר שיש מחבלים בסירות גומי בדרך לחוף. הסתכלנו אחד על השני, לא ידענו אם להאמין".
השעה הייתה 6:40 בערך כששישה חיילי גולני עלו על הסוואנה הצבאית לכיוון חוף הרחצה. ברגע האחרון הצטרף אחד נוסף, דביר לישה. "הוא דפק על החלון של הסוואנה והתעקש להצטרף", סיפר חייל אחר בפלוגה בשיחה עם ״המקום הכי חם״. "הוא בדיוק סיים משמרת לילה בחמ"ל אבל כששמע שיש מחבלים, הוא אמר שהוא חייב להיות שם".
"זה נסיעה של בקושי שתי דקות", משחזר ת'. "כל הדרך אנחנו רואים אנשים בהיסטריה מטורפת, מתחילים לצרוח ומצביעים לכיוון החוף. אנחנו אפילו לא מבינים מה הם אומרים. הם פשוט בהיסטריה. אמרנו לעצמנו איזה אזרחים אמורים להיות בשש וחצי בבוקר בחוף הים? התמונה הראשונה שאני רואה היא של חמישה ילדים בשירותים ושתי סירות גומי שמגיעות לחוף במהירות. אנשים רצים ואנחנו לא מבינים מה קורה. אני לא הבנתי שזה מחבלים. עד שדביר לישה פשוט דרך את הנשק וירה כדור לעברם והם התחילו להחזיר ירי. רק אז הבנו".
הם התגייסו רק שנה וחודשיים קודם לכן. רוב השירות שלהם עברו אימונים, פה ושם תפסו שב"חים בשטחים. ביולי הם הוצבו במש"א ארז, מוצב קטן הממוקם 100 מטר מחוף זיקים, כדי להגן על הגבול עם צפון רצועת עזה. שום דבר לא הכין אותם למה שהם הולכים לראות. שמונה מחבלים חדרו דרך הים אל החוף בשתי סירות גומי שונות, חמושים מכף רגל ועד ראש, ומיד פתחו בירי מסיבי. הם ירו בחזרה אבל מהר מאוד הבינו שזה אבוד. "אי אפשר להשוות ירי של תבור מול ירי קלצ'ניקוב", מסביר ת'. ״הם זרקו גם רימונים, אז אנחנו כבר מבינים שאנחנו לא יכולים". בהוראת ש׳, אחד המ״כים במחלקה שנכח איתם בשטח, הם נסוגים אחורה בצמדים, אל עבר הדיונות של זיקים.
לישה העדיף להסתער במקום להסתתר ונורה במקום. כפי שנחשף בתחקיר המקום הכי חם, חוף הרחצה הפך לזירת טבח שבה נרצחו 17 אזרחים, מתוכם חמישה מתבגרים בני 16 שהסתתרו בשירותים. דקות ספורות קודם לכן תועד א', לוחם גולני שנהג בסוואנה, מנסה להרגיע אותם לאחר שנכנס לשירותים על מנת להחליף בנשק את כוונת הלילה לכוונת יום.
"זה ריצה של משהו כמו עשרים שניות, בעלייה, עם אפוד וציוד מלא. לרוץ בחול ים זה לא פשוט", מתאר ת'. "אני מגיע לסוללת חול לתפוס מחסה. מחכה שכולם ידלגו ונותן אש. ואז אני שומע את המפקד שלי צועק לי 'ירו בי'. אני רואה שהוא חטף כדור ברגל. אני מפיל אותו לרצפה ושם לו חוסם עורקים. פתאום אני רואה את פ' נופל גם על הרצפה. אני שואל אותו מה יש לו. והוא אומר לי 'די אני לא רוצה למות, אני לא רוצה למות, יש לי משפחה. אני אומר לו 'בוא מהר, בוא איתי', אבל הוא לא מקשיב. אני מושך אותו, רב איתו שיבוא, כל זה כשאני רואה כדורים ליד הרגל שלי, אני מרגיש את הכדורים פוגעים בחול והחול קופץ לי לרגליים, אני שומע את השריקות של הכדורים, ואני בהלם שלא נפגעתי". ת' מצליח להרים את פ' ולגרור אותו. מרחוק הוא רואה את א' צועק לעברו: "לישה מת" ורץ לכיוון הבסיס. אחרי שנפל על חול, היה לו מעצור בנשק. א' הבין שמוטב שילך להזעיק עזרה. על הסוואנה שבה הגיעו השתלטו המחבלים, שהשתמשו בה בתור אמצעי הסוואה מושלם להוציא לפועל את מזימותיהם.
״הכל קרס. התקשרנו למשטרה״
בינתיים חמשת הגולנצ'יקים מדלגים משיח לשיח עד שמצאו ״קערה בחול״, כפי שהם מכנים את השקע בקרקע שבו הסתתרו. אלא שאז גילו שהמפקד שלהם, ש', נותר מאחור. הם שלחו לו הודעות, לחלקן ענה ולחלקן לא. "הוא עונה ונעלם, אני לא יודע מה קורה לו", משחזר ת'. "תוך כדי אנחנו גם שולחים הודעה בקבוצה של חברים מהמחלקה. אנחנו שולחים הקלטה: 'חברים אנחנו חייבים פינוי בחוף זיקים'. הסמל שלי לא מאמין. כותב לנו 'תפסיקו עם השטויות שלכם, זה לא מצחיק'". רק כאשר ש' שלח בקבוצה תמונה של הרגל שלו מלאה דם, הם הבינו שהם רציניים לגמרי.
"התקשרנו לרס"פ, הוא אמר שאנחנו בעדיפות אחרונה וניתק לי בפנים. המ"פ לא ענה, הסמ"פ לא ענה, אף אחד לא ענה לי. התקשרנו למשטרת ישראל״
לאחר שעה וחצי של ניסיונות ליצור קשר עם ש', מחליטים ת' ו-ט' לצאת לחפש אותו. "אנחנו זורקים אבן כדי שהוא ישמע אותנו אבל הוא לא שומע", משחזר ת'. "אנחנו מתחילים לטייל בחוף. ראינו זוג שהתחבא וכמה שניצלו. פתאום אני רואה משהו זז בשיחים. זה היה ש', כולו לבן, הוא מתפקד אבל לא כל כך מצליח לדבר. הרמנו אותו מהר, ולקחנו אותו איתנו״.
במקביל ניסו במשך כל הזמן ליצור קשר עם המפקדים שלהם, אבל אף אחד לא ענה. "התקשרנו לרס"פ (רב סמל פלוגתי), הוא אמר לנו שאנחנו בעדיפות אחרונה, שאנחנו נסתדר וניתק לי בפנים. המ"פ שלי לא ענה לי. הסמ"פ שלי לא ענה לי, אף אחד לא ענה לי, אורי לוקר (חבר מהמחלקה) לא ענה לי. התקשרנו למשטרת ישראל, אף אחד לא עונה לי. הכל קורס. חוסר אונים. ראינו את הסירות של משטרת חוף של אשקלון אבל ידענו שזה לא יהיה חכם לרוץ לעברם כי הם פשוט ירו בנו. רצינו שיפנו את ש' כי הוא היה נראה במצב ממש לא טוב. אף אחד מאיתנו לא היה חובש. החובש היחיד היה א' והוא נעלם. התקשרתי למד"א והם התקשרו למכבי אש, שהתקשרו למשטרת ישראל והם ענו לי. איך שמעבירים אותי למשטרת חוף אשקלון, השיחה התנתקה".
אחרי חמש שעות של ניסיונות עקרים לקרוא לעזרה החליטו ת' וט' לצאת בעצמם אל החוף לחפש מים למפקד שלהם. הם עברו בין האוהלים, קראו צה"ל בקול, אבל אף אחד לא ענה. באחד האוהלים הם מצאו מים ובקבוק ויטמינצ'יק שסיפק לש' מעט סוכר ואנרגיה.
שמונה שעות חלפו עד שכוחות של צה"ל הגיעו למקום. ת' ו- ט' התמלאו תקווה מהולה בחשש שהחיילים יטעו לחשוב שהם מחבלים. "אני רץ לעברם ואני שומע צעקות בערבית, הם צועקים לי וקף וקף וקף, תרד לרצפה, ואני צועק להם 'צה"ל צה"ל' והם רצים אליי באמוק. זה היה כוח של צנחנים. במזל אחד מהם היה חייל שנסע איתי ביום ראשון ברכבת. הוא זיהה אותי, רץ מהר לכיוונם וקרא לא לירות בי. וכך ניצלנו".
כשהגיעו לבסיס, עברו מזירת מלחמה אחת לשניה.
"שבעה חודשים הצבא מסבן אותנו"
יומיים לפני הטבח, הגיעו הוריו של אורי לוקר לביקור במש"א ארז. "נורא יפה פה, אבל משעמם", אמר להם הבן ששימש כנגביסט. לצד זאת גם הזהיר כי בכוננות החג נותרו חיילים מעטים, באזור שכל כך צמוד לגבול.
בשעה שש וחצי בבוקר היה לוקר חלק מצוות סיור שגרתי עם מפקד המחלקה איתי מאור וחברו עמית צור. הם מוקפצים לגדר מול נתיב העשרה בעקבות חשד שמחבלים מנסים לפרוץ אותה. אחרי שמנעו את הפריצה, הם קיבלו הוראה לחזור למוצב. בדרכם חזרה, בסמוך לאזור המטווחים שלהם, הם מבחינים בג'יפ (רכב השטח הצבאי דוד) של הסמ"פ (סגן מפקד הפלוגה) עומד נטוש. הם מחליטים לפרוק ונקלעים למארב מחבלים.
היחיד שניצל מהאירוע היה הנהג של הג'יפ, שהיה זה השבוע הראשון שלו בגולני. כשראה את האיום על חייו, הוא החליט פשוט לברוח חזרה למוצב. כשהגיע, סיפר לחבריו שנראה לו שהשלושה כבר מתים. חייל שראה אותו באותם רגעים סיפר ש"הוא לא הפסיק לבכות. הוא היה בהיסטריה מוחלטת. אי אפשר היה לדבר איתו. עד היום כשמדברים איתו הוא משנה גרסאות לגבי מה שהיה שם".
לפי עדותו של הנהג הצעיר והממצאים בשטח, המ"מ מאור מת ראשון לאחר שחטף כדור בראש שהצליח לחדור את הקסדה. לוקר נמצא צמוד אליו, כשידו האחת אוחזת בווסט של מאור, וידו השנייה מחזיקה תחבושת. הנשק שלו נמצא בלי תחמושת, מה שמלמד שהוא נלחם עד הכדור האחרון. עד היום הטלפונים הסלולריים של שניהם לא נמצאו.
את צור מצאו במרחק קילומטר מהשניים, הטלפון שלו נמצא זרוק בכניסה למוצב. בני המשפחה שלהם עדיין מנסים להבין מה קרה שם והעדות של הנהג היא היחידה שיש להם. "כבר שבעה חודשים הצבא מסבן אותנו. אומרים לנו שהתחקיר עוד לא הסתיים ואנחנו מתבקשים להמתין", מספרת אורית, אמו של אורי לוקר, בשיחה עם ״המקום הכי חם״. כשהתחילה לשאול שאלות התברר לה שהסמ"פ, שהיה בסיור שגרתי במקום עם שני לוחמים, החליט לנטוש את הג'יפ ונמלט אל נמ"ר שהיה בסמוך עם מ"מ ושמונה לוחמים. בהמשך אף התברר שמחבלים גנבו את הג'יפ וניסו להיכנס באמצעותו לתוך המוצב.
"אצלנו אין סיפור הירואי״
שלושה מחבלי נוחבה הצליחו לחדור למש"א ארז דרך הש"ג האחורי, לאחר שחצו את הגדר. כבר בשעה שש וחצי בבוקר נותר המוצב ללא אף אחד מהקצינים. מ"מ אחד (איתי מאור) היה בהיתקלות בנתיב העשרה, מ"מ אחר אייש את הנמ"ר והקצין השלישי, הסמ"פ שהיה בסיור שגרתי, נמלט. את הקטסטרופה במוצב ניהל ', סמל מחלקת רתק בפלוגה א', שזו היתה אמורה להיות השבת האחרונה שלו לפני השחרור.
כאשר התצפיתניות דיווחו לי' על החדירה היבשתית, 12 הלוחמים שנותרו במוצב היו במיגונית, מסתתרים מהטילים. י' הורה להם לפנות את המיגונית, לעלות על ציוד ולתפוס עמדות.
אלא שבמהרה אחד המחבלים הצליח לפגוע באופיר ציוני, מ"כ במחלקת אלון. שני כדורים של קלצ'ניקוב הצליחו לחדור דרך החריץ של האפוד הקרמי. החובש הפלוגתי (חופ"ל) דביר בובליל סחב אותו אחורה. בזמן שנלחם על חייו ציוני, הוא בעצמו חטף כדור בראש.
הצמד של ציוני, רחמים ישי לוי, תפס את העמדה במקומו והמשיך לתת אש אך כעבור דקה חטף כדור בפנים. המחבלים זרקו לעברו רימון כדי לוודא הריגה. הוא הפגין תושיה, נעמד, רץ אחורה וכך ניצל. הטבח של גולני לקח את הרכב הפרטי שלו וחילץ אותו לבית החולים. בדרך, הם נתקלו בסוואנה של הפלוגה בלי לדעת שהיא נפלה לידי המחבלים. הטבח חוטף כדור בגב, אבל ממשיך לנסוע כל הדרך לבית החולים. בובליל היה מורדם ומונשם כמעט חודשיים.
את הגל הראשון של מחבלי הנוחבה של חמאס הלוחמים הצליחו לחסל. "אחרי שהסתיים הקרב, קיבלתי דיווחים שבצירים שמסביב לבסיס יש עוד הרבה מחבלים", משחזר י'. "השעה הייתה בערך שמונה תשע בבוקר. היה לנו מגדל גבוה, שני לוחמים תפסו את העמדה ואנחנו תפסנו בתורות את ההגנה על הש"ג הקדמי. אחרי 40 דקות נכנס דוד. בהתחלה חשבנו שזה כוחות שלנו ואז אחד הלוחמים זיהה שמי שפורק נועל נעלי ספורט ולא נעל חי"ר. הוא הבין שזה מחבלים וירה לעברם".
בשלוש הזירות נהרגו חמישה לוחמים מפלוגה א' (הרובאית) של גדוד 51. 12 נפצעו. "זה המון לפלוגה", הודה המ"פ סרן רועי בנימין בראיון לעמרי אסנהיים בכאן 11. "זה מספרים שאתה לא מצליח לתפוס אותם".
"אצלנו אין סיפור הירואי לספר ואני גם שמח שלא היה", אומר ל"מקום הכי חם״ אחד החיילים בפלוגה ובכך מספק הסבר לעובדה שגם שבעה חודשים אחרי, הציבור עדיין לא יודע על מה שהתרחש מטרים ספורים מחוף זיקים. "בלי לשפוט אף אחד, אצלנו היו לוחמים שממש התחבאו מאחורי חדר האוכל. היינו בקרב הישרדות והיה לנו הרבה מזל. המסה הגדולה של המחבלים הגיעה לבא"ח העורף. הם ידעו שהם טירונים".
הקריסה
עשרות מחבלים המשיכו לחוג סביב המוצב עוד שעות ארוכות, עד שצוות של שייטת 13 ירה רימונים מסביבו והעלה את המוצב באש. לוחמי פלוגה א׳ מגדוד 51 של גולני הועברו למוצב יפתח השכן, שספג גם מכה קשה ב- 7 באוקטובר עם שבעה חיילים הרוגים. מחבלים רבים עוד שרצו באזור והאיום עדיין לא הוסר. וכך מצאו את עצמם הגולנצ'יקים ביפתח למשך שבוע נוסף, באזור שכולו עדיין מדיף ריח של מוות ואש. "היו לנו לפחות שבע היתקלויות ביום", מתאר ת'. "המחבלים היו מתחבאים בבוקר ובלילה היו יורים מהשיחים. אחרי שהרגנו אותם ראינו שהיה להם אוכל וציוד רפואי. הם ישבו שם ותכננו הכל ופרסו להם כמו מחצלת כזאת. אצלנו לוחמים המשיכו להיפצע". בסוף אוקטובר, אחרי תקופת אימונים קצרה, הם נכנסו לעזה, ניצבו בחזית הלחימה, למשך 80 יום.
"יש אנשים שעדיין לא הספקתי להתאבל עליהם והם היו החברים הכי טובים שלי. בסג'עיה ראיתי את הסמ"פ של גדוד 53 של שריון מת לי מול העיניים. אני ראיתי אותו מוציא את הראש מהטנק, אוכל RPG לראש. ראיתי אנשים עם רגליים פתוחות"
"איך הצלחת להרים את הפלוגה שלך אחרי אובדן כזה, מה אמרת להם?", נשאל מפקד הפלוגה בהמשך הראיון עם אסנהיים. בנימין לא מצמץ: "אמרתי להם שמהרגע הזה אפס נפגעים לכוחותינו ומאה אחוז פגיעה באויב. וזה מה שהם ילכו איתו בתודעה".
רובם אכן המשיכו לדהור קדימה. "זה כל הקטע. כל עזה וה-7 באוקטובר זה היה מאוד אינטנסיבי, שלא היה לך שנייה לעצור ולהגיד וואו, מה עברתי", מסביר ת'. "יש אנשים שעדיין לא הספקתי להתאבל עליהם והם היו החברים הכי טובים שלי. בסג'עיה ראיתי את הסמ"פ של גדוד 53 של שריון מת לי מול העיניים. אני ראיתי אותו מוציא את הראש מהטנק, אוכל RPG לראש. אני ראיתי את זה. אני הייתי בנמר של חוליה רפואית. זאת אומרת שכל הפצועים מגיעים לשם. ראיתי אנשים עם רגליים פתוחות".
בחודשים האחרונים חלקם ביקשו לפרוש והמחלקה התפרקה. כמה מהם עזבו את הצבא לגמרי, והיו שעברו לתפקיד רגוע יותר. אלה שנשארו מתארים תחושת כעס ובלבול. מאז ינואר הם תופסים קו בגבול הצפון והשחיקה כבר ניכרת. הם יוצאים לפעילויות ומארבים בלילה, ישנים רק בשטח וסובלים מקור. "התנאים קשים, עברנו הרבה, עוד לא עיכלנו מה שקרה בכלל. אז עכשיו אנחנו בסוג של קריסה כזאת", מודה ת'. לדבריו, פרט לשיחה קבוצתית אחת שכללה בעיקר בניה של ציר זמנים, איש לא דיבר איתו על מה שעבר. "את הראשונה שמדברת איתי על מה שקרה", אומר ת'.
״ציפיתי שאחרי מה שעברנו, תהיה קצת יותר היענות. כשאני קורא על פוסט טראומה אני מבין שזה משהו שיכול להתפרץ עוד כמה שנים. אני רוצה למנוע את זה"
הוא וארבעה מחבריו ביקשו לדבר עם קב"ן. שניים מהם הוצאו למלש"ע (מרכז לשיקום עורפי), אחד יצא לחופשה באישור המ"פ והרביעי עבר לתפקיד רגוע יותר. ת' עדיין קרוע בין הרצון להמשיך להחזיק בתווית הלוחם לבין הפחד מפוסט טראומה. גם הוא ביקש לצאת למלש"ע, שמשמעותה זכאות לחופשה בת חודשיים בבית, במהלכם יוצא החייל לטיפולים פעמיים בשבוע במרפאה בצריפין, אך סורב.
"הקב"ן ראה אותי ואמר לי שאני לא צריך טיפולים, למרות שאני חושב שאני כן צריך, אבל אולי הוא יודע יותר ממני…אני כן חולם חלומות קשים״, מספר ת׳. ״ציפיתי שאחרי מה שעברנו, תהיה קצת יותר היענות. כרגע אני מרגיש שאני לא צריך כלום, אבל כשאני קורא על פוסט טראומה, אני מבין שזה משהו שיכול להגיע ולהתפרץ עוד כמה שנים. אני רוצה למנוע את זה".