אם היינו עורכים סקר בקרב קוראי טור זה, נדמה לי שהרוב היה גורס כי השכר החציוני בישראל קפוא, העובדים ממשיכים להידפק ובעלי החברות ומקורביהם ממשיכים ליהנות מעלייה בהכנסות. התחושה הרווחת היא שמה שהיה הוא שישנו, שהפערים ממשיכים להתרחב ושמצב השכיר הממוצע במשק הישראלי ממשיך להידרדר. למען האמת, זו התמונה העולה גם מקריאה בעיתונות הזרה. נראה כי ישראל מתנהגת בדיוק כמו שאר המדינות המפותחות בעניין זה.
גם אתם חושבים כך? יש לי חדשות עבורכם: התמונה לא נכונה.
בשנים 2014 ו-2015 חווינו סטייה מהטרנד שרווח בעולם המפותח. בהכללה ניתן לקבוע כי בין השנים 1980-2013 עלה השכר החציוני בשיעור צמוד ביותר לאינפלציה, כך שהעלייה הריאלית בתפוקת העובדים נכנסה ישירות לכיסי בעלי החברות. אבל בשנת 2014 התרחש מהפך. המהפך לא נובע משינוי מהותי בקצב עליית השכר – אלא מאיפוס האינפלציה.
בעוד שבעבר הספיקה תוספת שכר 2% רק כדי להדביק את המדד ולשמר את המצב הריאלי – הרי שכיום עלייה נומינלית של 2% בשכר מתורגמת לעובד הישראלי כעלייה ריאלית של 3% בקירוב, וזאת לאור האינפלציה השלילית ב2015. יש לכך השלכות מהותיות.
בחברת "צבירן" אנו מתמחים בסקרי שכר בענפי תעשייה שונים. הביטו בגרף שלנו המציג שינויים בשכר בשלושה ענפים – היי-טק, פארמה ותעשיית מוצרי צריכה – בהשוואה לאינפלציה בישראל. אפשר ללמוד מהגרף שני דברים שאולי יפתיעו חלק מכם. הראשון: עליית השכר בענף מוצרי הצריכה לא הייתה נמוכה יותר מעליית השכר בהיי-טק, ואף גבוהה יותר בשנת 2015. השני: השכר של העובדים בענפים הללו עלה באופן ריאלי מאז 2014.
כדי להמחיש בצורה חזקה יותר את עליית השכר הריאלית בישראל – ראו את גרף השינויים בשכר בניטרול האינפלציה.
הסיפור של וול-מארט
כדי להבין מהן ההשלכות המהותיות של עליית השכר, אתעכב על הסיפור של רשת וול-מארט האמריקאית. רשת וול-מארט, החברה הקמעונאית הגדולה בעולם, הייתה מאז ומתמיד הסמן הימני לחיסכון בהוצאות. בהתאמה, שילמה הרשת שכר נמוך ככל האפשר לעובדיה.
מאז שנת 2008, כחלק מהמגמה העולמית, נאלצה וול-מארט לקבוע שכר מינימום חדש לעובדיה, שכר העולה בהרבה על זה הקבוע בחוק הפדרלי בארצות הברית. בפברואר השנה יעלה שכר המינימום בוול-מארט מ-9 ל-10 דולר לשעה.
אם אתם מאמינים שוול-מארט החליטה להעלות את שכר עובדיה כדי לקבל מהם עבודה טובה יותר, ולא בגלל כורח המציאות שכפו עליה מחאה חברתית משולבת באיום של העובדים להתאגד – אתם כנראה פחות ציניים ממני. מנכ"ל הרשת, דאג מקמילן, טען בפני המשקיעים כי העלאת השכר ברשת היא בעצם השקעה אסטרטגית. ובנקודה הזו, ללא כל ציניות, אני מסכים אתו.
ההנחה היא שהעלאת השכר תביא עמה עלייה בתפוקת העובדים (ההנחה הקלאסית היא משום מה הפוכה: העלייה בתפוקה אמורה לגרור עמה העלאת שכר). העלאת שכר העובדים ברשת צפויה להוביל לחוויית קניה נעימה יותר, שתמשוך לוול-מארט קונים שיכולים להרשות לעצמם להוציא יותר בהשוואה לקונים המסורתיים, שנמשכו רק למחירים הנמוכים. מנכ"ל וול-מארט אף הוסיף כי מתחילת 2015, השנה שבה עלה שכר המינימום ברשת לראשונה, ציינו 70% מהקונים כי נהנו מחנות נקיה, מהירה וידידותית. בשנת 2014 רק 16% דיווחו על חוויה דומה (אני ממליץ לרמי לוי או למי שסמוך לאוזנו לקרוא את המאמר ב"אקונומיסט").
היו מי שהזהירו כי העלאת שכר המינימום תתבטא בכך שהרשת תעלה את המחיר לקונים כדי לשמור על רווחיות. זוהי כמובן הטענה הכלכלית הקלאסית נגד העלאת שכר מינימום. עלי פי טענה זו, העלאת שכר תגרור עמה בהכרח מחירים גבוהים או זינוק באבטלה. בוול-מארט זה לא קרה: מי ש"סבל" מהעלאת השכר לא היו הקונים (המחירים לא עלו) או העובדים (פרט לסגירת רשת "וול-מארט אקספרס", החלטה שהתקבלה לפני הדיון על העלאת שכר – אין גל פיטורים בקרב עובדי הרשת).
וכאן מגיע הקטע המדהים, והוא רלבנטי כמובן לא רק לוול-מארט. מתברר כי מי שמשלם את המחיר על העלאת השכר הם בעלי המניות של וול מארט, באמצעות רווחיות נמוכה יותר. משום מה, כאשר הוכרזה התכנית להעלאת שכר המינימום ברשת, אף אנליסט לא לקח את האפשרות הזאת בחשבון. אגב, עלויות השכר מהוות "רק" כ-10% מסך ההכנסות של וול-מארט (בהיי-טק האחוזים גבוהים בהרבה). בקיצור, בעת ההכרזה על התכנית להעלאת השכר מחיר המניה לא השפע כלל. אך כאשר הרשת הזהירה כי רווחיה בשנת 2017 צפויים ליפול בשיעור שבין 6% ועד 12% – צנח מחיר המניה ב-10%.
להפוך את העובדים לבעלי מניות?
זהו הסיפור העולמי. שוקי ההון עדיין לא הצליחו, אולי גם לא ניסו באמת, לתמחר את הטרנד החדש. ההנחה שהעלאת שכר לא תשפיע על הרווחיות אינה מוצקה. מעניין מתי זה יתבטא במחירי המניות. יש מי שיאמרו שמדובר במגמה משתנה, אחרים יעריכו שההכנסות יעלו כדי לפצות על העלייה בתוצאות. החכמים ייערכו לכך בהקצאת חבילות שכר "חכמות". אם בעלי המניות מקבלים חבילה קטנה יותר מהכנסות החברה – אולי כדאי להפוך את כל העובדים לבעלי מניות?
העולם שהכרנו משתנה. הבנק המרכזי בגרמניה מעודד כיום את האיגודים לדרוש ולקבל תוספות שכר של 2% ויותר, וזאת כחלק מארסנל הכלים למלחמה בדפלציה המאיימת. ממשלת יפן עיקמה את ידיהם של המפעלים הגדולים כמו הונדה וטויוטה על מנת להשיג תוספות שכר של כ3% לעובדים, מתוך שאיפה דומה. הבנק המרכזי האמריקאי לא רצה להעלות את הריבית, עד שהשתכנע שלא רק שיעור האבטלה יורד, גם ההכנסה החציונית לשעת עבודה עולה.
אנו הורגלנו למצב שבו הגופים הכלכליים המרכזיים מנסים לדכא תוספות שכר על מנת להילחם באינפלציה. כיום המצב התהפך. הגיע הזמן שגם הטרמינולוגיה בישראל תתאים את עצמה למציאות החדשה.