כלי משחק על לוח הרוס

ביום שאחרי, רבים מתושבי דרום תל אביב מעדיפים להתנער מההפגנה של ליל אמש. גם אם זו התנערות אסטרטגית, ברור שכרגע רביעיית האסים בן-ארי – בן -גביר – מרזל – גופשטיין – לא שווה הרבה ברחובות של דרום תל אביב. הם הצליחו להוציא כמה עשרות אנשים להפגנה, רבים מהם ילדים שהתעניינו לדעת אם יהיו בחדשות, והשאר אנשים שהתסכול מהחיים הקשים בשכונות לא מצליח להניע אותם לפעולה אמיתית. גם מאי גולן, שבנסיבות אחרות יכולה היתה אולי להפוך למנהיגות מקומית אותנטית, ממשיכה לחסות בצלם, ומאבדת מכוחה.

אחרי הגל העכור שעלה לפני יותר משנתיים כשמירי רגב ("הסודאנים הם סרטן") וחברי כנסת נוספים הגיעו לתקווה והצליחו להלהיט את היצרים, נראה שיש היום הבנה שמסרים גזעניים בוטים לא יעבדו.

גם בן-ארי וגולן ניסו לקרוא סיסמאות נגד בג"ץ, נגד נתניהו, וקריאות של "כושים הביתה" נשארו בשוליים. ויש לכך סיבה: בן-ארי רוצה לנגח את בג"ץ, וחולם לחזור לכנסת (לא בכדי צעק אחד מאנשיו אחרי תום הנאומים "תזכרו מי היה כאן אתכם – הדוקטור בן-ארי!"). תושבי השכונות רוצים לצאת נגד הזנחה רבת שנים, קריסה של מדינת הרווחה, הפקרתם המתמשכת. 2,000 איש שיהיו או לא יהיו ב"חולות" לא משנים באמת לאף אחד. עשרות-אלפים מהם חיים בדרום תל אביב, ואין דרך להוציא אותם משם בטווח הנראה לעין.

כמה עשרות אריתראים וסודאנים עמדו בשקט, בחשיכה, בצדה השני של גינת לווינסקי, שניים מהם הביאו זרי ורדים למפגינים, מנסים להפוך את עצמם לממשיים בתוך הסיפור הזה – אבל הם לא. יש נתק מוחלט בין הסיסמאות למציאות, בין השנאה למושאיה, בין התסכול לפתרונות המוצעים לו. כמו ברגע שבו ברוך מרזל צועק אל חבורת אפריקאים ברחוב לוינסקי "לכו הביתה", ובו ברגע הוא מבחין בכיפה על ראשו של אחד מהם ומישהי צועקת לו "הם אתיופים", והוא ניגש לחבקם ומזמין אותם לצעוד אתו. זה הרי לא הצבע, ולא הכיפה על הראש שמבדילים בין מי שאין לו זכות קיום ומי שנישא על כפיים – זו הפונקציה. ואלה הרגעים שבהם אנשים מפסיקים להיות בני אדם, ונהפכים לכלים במשחק, וכל הצעדה המסוקרת, על עשרות שוטריה ועיתונאיה, היתה לא יותר מצעדה של כלי משחק על לוח הרוס.

לקריאת הדיווח המלא על ההפגנה, תמונות נוספות וסרטונים- הקליקו כאן