פעם היו פה חיים
בקיץ 2010 עברתי לגור בכפר הבדואי הלא מוכר ואדי אל נעם. עד אז המונח "לא מוכר" היה בעיני הגדרה פוליטית בלבד. מתברר שקשה לתאר במלים ניתוק מחשמל וממים, בית שאין לדעת מתי ייהרס. ידעתי שלא אוכל להבין לחלוטין כיצד מרגישים אלה שחיים בתנאים כאלה, תחת איום תמידי, אבל רציתי לטעום מהתחושה הזאת.
באותה תקופה התקיימו הריסות בכפר הלא מוכר אל עראקיב.
נדהמתי לגלות שאין שום אפשרות לראות כיצד נראה אל עראקיב לפני שהחלו בו ההריסות. הבדואים, כמו אוכלוסיות רבות אחרות, לא מקיימים תיעוד חזותי של היום-יום. זו הסיבה שבגללה אני מסתובב בכפרים הלא מוכרים ומצלם ככל האפשר. זה הארכיון שלי.
***
"תכנית מתאר ארצית יער וייעור" – נשמע כמו פרויקט ירוק ופסטורלי שמחובר אל הטבע. התכנית מגדירה אילו קרקעות משמשות כיער או מיועדות לשמש לייעור עתידי. במקום שהוגדר יער אסור לבנות בית לבני אדם. המשמעות בשטח: איום על כפרים בלי מוכרים שאדמותיהם נכללות במתאר.
***
פרויקט "מגינות זכויות אדם" של פורום דו קיום בנגב בא לעולם בשנת 2014. הרעיון היה להקים קבוצות של נשים תושבות הכפרים הלא מוכרים שפעלו יחד כדי לתעד את חיי היום יום של הקהילה ואת הפרת זכויות האדם השונות. הנשים שהשתתפו בפרויקט קיבלו מצלמות סטילס וליווי צמוד של מדריכים מקצועיים.
***
כפרים רבים בנגב אינם מחוברים למים זורמים. נקודות החיבור לצינורות של מקורות נמצאים ליד הכביש הראשי, לפעמים מרחק של קילומטרים מהיישוב עצמו. התושבים מניחים בעצמם את הצינורות. מי שגר רחוק עוד יותר נאלץ להעביר את המים במכלים נגררים.
***
העיירה כסייפה הוקמה על ידי המדינה בראשית שנות ה-80. כאן יושבו האנשים שפונו מתל מתחתה – שהפך לשדה התעופה נבטים. בכסייפה הוקם בית ספר תיכון – הראשון מסוגו ביישובים הבדואים. עד אז נאלצו תלמידי האזור לנסוע עד למשולש או לגליל כדי ללמוד בתיכון.
***
עד היום חיים בנגב עשרות אלפי אנשים שמתגוררים בצריפי פח. הקירות הדקים מעבירים הכל: קור עז וצורב בחורף, חום מעיק וחורך בקיץ. המדינה אינה פועלת להכשרת המבנים או לשיפור תנאי החיים של המתגוררים בהם. למעשה, כל תינוק שנולד בכפר כזה הוא עבריין מרגע לידתו, כי כל מי שחי ב"כפר לא מוכר" עובר על החוק. כך הפכה המדינה אוכלוסייה שלמה לאוכלוסייה עבריינית.
הנגב מלא בבתי קברות של ילידיו: האנשים שנולדו פה, חיו את כל חייהם במדבר ונטמנו בו. על יד כל כפר אפשר למצוא לפחות בית קברות אחד, לעיתים קרובות יותר אף יותר. בתי הקברות, בורות המים, הבארות, המבנים הישנים והחורבות – מזימים בשטח את טענות המדינה כאילו הבדואים הם פנים חדשות במרחב הזה. הקברים מעידים כאלף עדים מי היו כאן בעלי הבית מקדמת דנא.
***
***
מדי שנה נהרסים בנגב מעל 1,000 מבנים השייכים לבדואים. רבים מהתושבים המקבלים צווי הריסה מעדיפים להרוס את המבנים במו ידיהם ולא להמתין לדחפורים של המדינה. הם מבקשים לחסוך מילדיהם את הטראומה ואת מחזה האימים של פינוי אלים מלווה בעשרות ניידות משטרה. מי שהורס בעצמו את הבית שבו גר חוסך את הקנסות והעלויות של ביצוע פעולת ההרס, שהמדינה מטילה על בעלי הנכס המיועד להריסה. החומרים מהם נבנו הבית הדלים עוברים לשימוש חוזר. מתחמים כאלה, בהם חיו עד לא מכבר משפחות, פזורים ברחבי הנגב כעדות אילמת.
***
סמוך לעיירות הותיקות ובתוכן חיים אלפי אנשים בשכונות שאינן מוכרות ואינן מחוברות לתשתיות מים וחשמל אלא באופן זמני בלבד. הרצון של אנשים מקרב הקהילה הבדואית בנגב לרכוש מגרשים בעיירות אלו אינו יכול להתממש, משום שבמרבית העיירות המדינה לא הכינה מלאי מגרשים שכזה ואנשים ממשיכים להתגורר בתת תנאים ובכאוס תכנוני.
***
כ-240 אלף בדואים חיים כיום בנגב, מהם כ-60 אלף ב-35 כפרים בלתי מוכרים. הממשלה מבקשת לכפות עליהם לעבור לעיירות על ידי הפעלת אמצעי לחץ כמו הריסת בתים, מניעת מים, חשמל, מבני חינוך ובריאות, שטחי מרעה וכו'.
לכאורה המדינה מגיעה להסדרים עם התושבים, אבל למעשה אלה הסדרים כפויים שאין לתושבי הכפרים ברירה אלא לקבל. מהכפרים הלא מוכרים הם עוברים לתחנות ביניים. רק לאחר כמה שנים של מגורים בהם, יוקצה להם שטח לבנייה בישוב עירוני.
לקריאה נוספת על הכפרים הבלתי מוכרים: פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי.
***
הכפרים הבלתי מוכרים בנגב הם כפרים לכל דבר, המונים 500 בני אדם לפחות, בניגוד לישובים יהודיים בנגב המונים לעתים כמה עשרות בני אדם. לעתים אלה כפרים בני מאות או עשרות שנים, שנבנו בידי תושבים שגרו בהם בעבר או גורשו מאדמתם והועברו על ידי נציגי המדינה למקום הנוכחי.
בניגוד לישובים היהודיים הרבים בנגב, המדינה אינה מספקת תשתיות חשמל, מים או ביוב לכפרים הבדואיים הלא מוכרים. לכן בשנים האחרונות הבדואים משתמשים על חשבונם בפאנלים סולריים לייצור חשמל באמצעות אנרגיה נקייה.
לקריאה נוספת על הכפרים הבלתי מוכרים: פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי.
לפי נתוני פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי, כבר בשנות ה-50 הורה המושל הצבאי לחלק מתושבי אל עראקיב לעזוב את אדמתם ולעבור למזרח הנגב. הקרקע הועברה לבעלות רשות הפיתוח "לצורכי פיתוח חיוניים, התיישבות או ביטחון". באותה דרך הועברו לרשות הפיתוח אדמות של יותר מ-250 כפרים פלסטיניים. בנגב רוב הקרקעות האלה לא נוצלו לשום מטרה, אך גם לא הושבו לבעליהן.
התושבים שעזבו את האזור חיים כעת בכפרים בלתי מוכרים ללא שירותים מינימליים, ודואגים לכל צרכיהם מבלי שהמדינה תשקיע דבר בפיתוחם.