את האחיות פרי וגפן דותן (9 ו-11) אני פוגשת ב"פיצרון", המסעדה השכונתית של שכונת ביצרון בתל אביב והמקום שמארח את התערוכה הראשונה שלהן – בובות ש"הצילו". זה כשנה שהן ואמן, מיכל פוני, מוצאות בובות ישנות בשוקי פשפשים ומעניקות להן חיים חדשים.
את הבובות, שלעתים מגיעות אליהן כמעט הרוסות לחלוטין הן מצלמות (כדי שיהיה למה להשוות), רוחצות וחופפות את שיערן, ואז מורידות להן את האיפור ותווי הפנים המוגזמים. השלב הבא הוא העיניים, שלוקחות שלושה ימים לצייר אבל מהוות את הבסיס לחייה החדשים של הבובה. לפי הפנים החדשות הן מתאימות לכל בובה תלבושת משלה שמיכל תופרת או סורגת ולפעמים הן אפילו מבססות את הבובה על דמות מוכרת מעולמן של הבנות כמו הנסיך הקטן או בילבי.
גפן חופפת לבובות. צילום מתוך עמוד הפייסבוק של הפרויקט
את ההשראה לפרויקט שאבו מאתר של האמנית הטזמנית סוניה סינג, שיצרה פרויקט כזה עם בנותיה כשהיתה מובטלת. סינג קוראת להמונים להצטרף לתנועת הבובות המשופצות ואף מציגה סרטוני וידיאו שמסבירים כיצד לעשות זאת.
הבנות זרמו עם זה מהרגע הראשון?
מיכל: "הן אוהבות בובות. אהבת הבובות אצלנו תורשתית. סבתא שלי היתה אוספת בובות ותופרת להן בגדים. בובות כמו אלה שאנחנו משפצות אף פעם לא היו להן. זה היה קו אדום מבחינתי. אני חושבת שבאינסטינקט שלהן הן נגעלו מהן, מעודף האיפור, מהשפתיים הענקיות ומהבגדים, הן הרגישו שזה בוטה וגס. הן אף פעם לא ביקשו שאקנה להן בובות כאלה".
מיכל, פרי וגפן. צילום: ליוי וינטר
איך אתן מחליטות איך תראה הבובה אחרי המייקאובר?
גפן: "אנחנו מציירות את העיניים וזורמות משם".
מיכל: "בדרך כלל אנחנו נפטרות כמה שיותר מהר ממה שיש על הבובות. ברגע שמורידים את השכבות של האיפור והצבע, מקבלים רעיון. יש לנו בבית ערימות של בובות בלי פנים".
מלחיץ, לא?
מיכל: "לא, הן נראות חמודות יותר, המקור יותר מלחיץ. ברגע שמציירים להן את הפרצוף, הן מקבלות אופי. פתאום הן הופכות לדמות. את מסתכלת עליהן והן מסתכלות עליך בחזרה. הרגע המרגש ביותר הוא זה שבו מציירים להן נקודה לבנה בעין. אז הן מקבלות חיים".
פרידה קאלו, תקריב. צילום: ליוי וינטר
מיכל והבנות הכינו כבר כ-100 בובות בפרויקט, שהפך את בית המשפחה בתל אביב למפעל קטן.
למה אתן עושות את זה?
פרי: "כי אנחנו לא אוהבות את איך שהבובות נראות".
גפן: "אני חושבת שגם להן זה יותר טוב, להפוך מדבר כזה נורא לדבר כזה חמוד".
פרי: "בעינינו צריך לעשות את הבובות יותר רגילות ותמימות ולא מלאות באיפור. לפעמים הן מגיעות אלינו אחרי שהתעללו בהן, עם מלא לכלוך וקשרים בשיער".
מיכל: "חלק מהבובות מגיעות במצב קשה, כאילו עברו התעללות, אולי מישהו עשה אתן וודו. לפעמים אם הבובה יקרה מדי ואני לא מסכימה לקנות אותה, הבנות אומרות לי: 'אמא, אי אפשר להשאיר אותה פה, צריך להציל אותה!'"
דוגמא קלאסית לשיקום הנרחב שעוברות הבובות. צילום מתוך עמוד הפייסבוק של הפרויקט
למה לדעתכן רוב הילדות קונות את הבובות המקוריות ואין להן בעיה עם זה?
גפן: "כי הן ילדות קטנות, הן לא מבינות שבעצם הן לא נראות ככה ויותר כדאי להן בובה שדומה להן. את רוב הבובות אנחנו בכלל לא רוצות למכור ואנחנו מתפשרות…"
מיכל, עד כמה את חושבת שהבנות מתחברות לפן החינוכי של הפרויקט?
"קודם כל הן לומדות המון על מיחזור. הן קולטות פרופורציה של מחירים, הן נכנסות לחנויות צעצועים, רצות למדפים של הבובות החדשות ואומרות לי 'את לא מאמינה! זה 180 שקל!'"
לפעמים פרויקט הבובות עוזר לבנות להתמודד עם התרחשויות בחייהן. מיכל: "בשנה שעברה שתי הבנות שברו את הרגל אחת אחרי השנייה, אז הכנו שתי בובות עם גבס. לפני כחצי שנה סבתא שלהן, מאיה, נפטרה. לקחנו בובה שדומה לסבתא, סירקנו והלבשנו אותה כמותה וקראנו לה מאיה".
הבנות והבובות עם הגבס. צילום מתוך עמוד הפייסבוק של הפרויקט
את התערוכה ב"פיצרון" הגתה מיכל בניסיון לתת לפרויקט ערך מוסף. "חיפשתי מקום לתרום לו וראיתי שיש בית ספר בתוך בית החולים דנה לילדים באיכילוב", היא אומרת. "הילדים שמאושפזים שם לומדים כדי שיוכלו לחזור לכיתה הרגילה שלהם כשיבריאו. אנחנו מוכרות את הבובות שמוצגות כאן וכל ההכנסות ילכו לבית הספר".
אילו תגובות קיבלתן בינתיים?
מיכל: "התגובה שהכי משעשעת אותי היא מאנשים שלא מאמינים שזו אותה בובה. אני צריכה להתווכח אתם".
לאן את רואה את הפרויקט מתפתח?
"זה אמור לפרנס את הילדות שלי עד גיל 18. בילדותי סרגתי כיפות ומכרתי אותן. בינתיים יש להן אפשרות להרוויח קצת כסף ממשהו יצירתי שהן עושות בעצמן. כל עוד אנחנו נהנות מזה, נמשיך לעשות את זה. אבא של הבנות נהנה מזה קצת פחות…"
פרי וגפן עם בובות לפני ואחרי. צילום: ליוי וינטר
