השבוע מיכאל פורגאצ׳ הצליח להתיישב. כבר חודש ושבועיים שהוא בבית החולים, חלק מהזמן בטיפול נמרץ. כשמאות רסיסים בגופו, הוא הצליח להניע רק את ראשו ועכשיו הוא בדרך לשיקום. את אנחת הרווחה של הצוות הרפואי אפשר היה לשמוע ברחבי איכילוב, אבל בת זוגו, בר הורוביץ, יודעת שזו רק נקודה אחת בדרך ארוכה.
בעוד המסוקים חגים בשמי תל אביב, נושאים בבטנם עוד חיילים שיתווספו למצבת הפצועים הצה"לית שמונה יותר מ-2,000 אנשים בדרגות פציעה שונות, היא לוקחת נשימה. "כשאומרים 'פצוע קשה' אף אחד לא באמת מבין את המשמעות", היא אומרת ומנסה להסביר, נעזרת במילים שכתבה מהרגע שנחת המסוק על הגג של איכילוב ב-30 בדצמבר ושינה את חייהם. "אומרים 'העיקר שלא מת', אבל יש מחיר שאנחנו לא מכירים כחברה, והמחיר הוא לשנים קדימה.
"זו משפחה שמתפרקת לרסיסים, קורסת. בן הזוג שלי נכנס לשרת את המולדת כאיש בריא וקיבלתי בחזרה גבר פצוע רגשית ופיזית, ואני והבן שלי משלמים את המחיר, עלינו לא מדברים.
"הגעתי לטיפול נמרץ, אישה רגילה שבגלל המלחמה נשאבה למציאות הזוייה. אין שם יום ואין לילה. הימים, השעות, הכל נעצר. 'הבוקר הגיע כבר?' הוא שאל אותי מעורפל, 'שבע בבוקר או שבע בערב, זה בכלל משנה?' החזקתי לו את היד ומלמלתי שהזמן מרפא את הפצעים, והנה עוד קצת ממנו עבר.
"כשהיה יורד הלילה, הייתי לוקחת כדור שינה, יודעת שבעוד שעה אתעורר מהסיוטים של מיכאל, כי למרות שאנחנו בתל אביב, כשהוא מרפה וצולל לשינה, הוא חוזר למחלקה שלו בעזה עם הפומות והפיצוצים.
"והיה את היום ההוא שהפצוע האנוש ששכב בסוף המסדרון, אבא לשלושה, מת מפצעיו אחרי שבועות מייסרים ואלמנה חדשה הצטרפה לצה"ל. הרגשתי אשמה, ובאותה הנשימה הרגשתי ברת מזל שהאיש שלי כרגע ניצל. המוות נפוץ פה כמו דרורים בגינה החדשה שלנו במושב והשיח סביב מחר לא נפוץ בכלל. אני ברת מזל או שאני מקוללת? מיכאל ניצל בנס או נפל בסטטיסטיקה המחורבנת?
"מחייל קרבי שלא היה בבית שלושה חודשים, פתאום הוא לא יכול להזיז כלום חוץ מאת מהראש. איזה מצב נפשי מורכב זה שהגבר שלך גם פה וגם שם. שיש הזיות בגלל התרופות ואת לא יודעת אם הוא יצא מזה״
"בהתחלה צריך לנהל את האירוע מבחינה רפואית, מי הכיר את העולם הזה לפני כן. לטפל בטפסים, בבירוקרטיה, לחתום על מסמכים ובכלל להבין על מה אני חותמת. לדבר עם קצינת הנפגעים ופתאום הטלפון שלו אצלי, ואני צריכה לענות לטלפונים וגם לטפל באירוע מבחינה רגשית ונפשית.
"מחייל קרבי שלא היה בבית שלושה חודשים, פתאום הוא לא יכול להזיז כלום חוץ מאת מהראש. איזה מצב נפשי מורכב זה שהגבר שלך גם פה וגם שם. שיש הזיות בגלל התרופות ואת לא יודעת אם הוא יצא מזה ומה יהיה בהמשך.
"ובתוך כל זה, אני אמא לסול. סול בן חמש, הוא היה בחינוך ביתי, ישן איתנו בכל לילה. היום הראשון שהגעתי למיכאל לטיפול נמרץ זו היתה הפעם הראשונה שהוא לא ישן איתי. פתאום הוא עבר לגור אצל אמא שלי. ואבא שלו עזב אותו לפני שלושה חודשים ועכשיו אמא שלו עוזבת אותו. יש לי ילד אחד כי מאמינה שצריך לתת לו את כל הכלים וביום אחד מישהו אחר מגדל ומחנך אותו וצריך לחבק אותו לתת לו את החום. ומי מחבק אותי?
"הגעגועים לסול כואבים פיזית. קשה לנשום וקשה להתרגש מדברים טובים שקורים למיכאל כי סול לא איתי ואני רק רוצה לגעת בו, לשמוע את הנשימות שלו בלילה. ובכל בוקר הוא שואל 'היום את ישנה איתי?' ובכל יום אני אומרת לו 'עכשיו אני מטפלת באבא'. והוא בוכה ומתי תחזרי, ואני צריכה לבחור ואחזור כשאבא יהיה במצב סביר, אבל אני לא יודעת מתי זה יקרה. בינתיים כל סוף שבוע הוא פה איתי, בבית החולים, מיום שישי ועד שבת. סוף שבוע במחלקה.
״אין חלק בגוף שלו שלא נפגע״
"ההיסטוריה חוזרת על עצמה. אבא של אמא שלי הוא נכה צה"ל. אמא שלי גדלה אצל סבתא שלה במשך שנתיים עד שהוא השתקם ועכשיו הבן שלי גדל אצל סבתא שלו וזה נשאר בקרב אותם אחוזים בודדים שעושים מילואים, אותן משפחות שנפגעות.
״אני גרה בבית חולים, והעבודה שלי היא לסעוד את מיכאל. עד מתי? לא יודעת. הרופאים לא יודעים איך הפציעות יחלימו, וזו רכבת הרים. הוא נכנס לניתוח יום כן יום לא, וכשהוא מתעורר מהניתוח הוא בעזה, ואני שם איתו.
"אדם כמוני, שרגיל להיות בעשייה, בהתקדמות, מצאתי את עצמי יום אחד עובדת סיעוד, בלי שבחרתי במקצוע הזה והאלמנט של עד מתי מאוד בולט. אין לו"ז.
"אין חלק בגוף של מיכאל שלא נפגע. הרגליים, הכתף, הגב, הריאות, הצלעות. ממש רסיסים שחדרו פנימה. כל הגוף שלו שיחזורים, חוץ מהפנים והעצבים המרכזיים שלא נפגעו. אם זה יעבוד כמו שצריך הוא יחזור ללכת. בינתיים יש את תהליך השיקום ויש זיהום שלא מוצאים את המקור שלו ויש חום שבא והולך. זה לא נגמר עד שזה לא נגמר. אני רואה חיילים שיצאו מטיפול נמרץ וחזרו אליו.
"אדם כמוני, שרגיל להיות בעשייה, בהתקדמות, מצאתי את עצמי יום אחד עובדת סיעוד, בלי שבחרתי במקצוע הזה והאלמנט של עד מתי מאוד בולט. אין לו"ז״.
"אני בקבוצת וואטסאפ של נשים, אמהות, שבני הזוג שלהן נפצעו. אומרים לנו שכדי שאדם שעובר אירוע כזה לא יכנס ללופים, לא יהיה בפוסט טראומה, יש שלושה קריטריונים ואחד מהם זה להיות מוקף במשפחה. אבל לא כל הנשים יכולות לסעוד את הגבר שלהן 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, כי יש להן ילדים בבית והן מנסות לשמור על שגרה מסוימת ולהחזיק מנטלית את כל האירוע הזה ולא כולן מצליחות להרים את הראש מעל המים.
"בטיפול נמרץ אחרי שבוע מיכאל קלט שהוא תקוע פה והיה דאון רגשי אז הבאתי עשרות תמונות שלו ושל סול ושלי מרגעים בבית, תליתי לו מול המיטה ואמרתי לו ׳זו המוטיבציה שלך, אנחנו צריכים לחזור הביתה׳, ובכל פעם שהיה נשאב, הוא היה מרים את הראש, רואה את הבן שלו וזה נתן לו כוח.
"מיכאל עושה הכל כדי לצאת הביתה, הוא מעדיף לא להיות מחובר למשככי כאבים כדי שההחלמה תהיה מהירה יותר. הוא יותר בשליטה, סומך על עצמו ועדיין אני יודעת שזה שאני פה משרה עליו ביטחון, הוא יודע שיש מי שדואג לו.
"אני כבר מתחילה לחשוב על הרגע שנחזור הביתה. צריך להכין את הבית לקראתו. וכשהוא יהיה בבית, אני אעזור לו ללבוש תחתונים, מכנסיים, לצחצח לו שיניים, להגיש לו אוכל. זה שוק, עוד ילד. אני מוטרדת לא רק מזה. השאלה מתי אחזור לחיים שלי מעסיקה אותי. כמה זמן אהיה בשבילו ובשביל הילד. ומה איתי? גם אני בן אדם.
"אז בתוך כל הכאוס ובלגן ואיבוד החושים הטוטאלי וכדי להיות טובה למיכאל ולסול, אני טובה לעצמי. אני מוצאת את המקום שעושה לי טוב כדי להיות חזקה מנטלית ושאוכל לתמוך בהם. נתנו לי מנוי לחדר כושר שצמוד לבית החולים ובכל בוקר אני עושה ספורט ואוכלת סלט, ומורחת קרם ומבקשת עזרה מחברות טובות וגם נותנת להן לעזור לי.
"ובסוף, צריך לדבר על המחירים של מחלקה שלמה עם חיילים פצועים וסיפורי זועוות, ושהחברה תחליט אם זה שווה או לא שווה. כשנכנסים לסופר ועושים חשבון בקופה, יכול להיות שנגיד זה יקר מדי, לא שווה לשלם על הפסטה כוסמין את המחיר הזה. במקרה הזה אנחנו לא מכירים את המחירים, אז איך נדע שלא דופקים אותנו בקופה?"