מחקר ייחודי וראשון מסוגו על השלכות הטראומה של אירועי ה-7 באוקטובר והמלחמה בעזה, מעריך כי יותר מ-520 אלף בני אדם במדינת ישראל נמצאים בסיכון לפוסט טראומה. "זוהי הערכה שמרנית", חוזר ומדגיש הפסיכיאטר ד"ר עידו לוריא, יושב ראש החברה הרפואית לבריאות הנפש בקהילה בהסתדרות הרפואית, אחד מעורכי המחקר, "היינו מאוד זהירים, וזהו האומדן הכי טוב שיכולנו להשיג". שותפתו למחקר, מיכל גרידינגר, פסיכולוגית בהתמחות קלינית, אומרת כי יש להתייחס גם לטווח הטעות הסטטיסטית, שנעה בין 160 אלף ליותר מ-880 אלף בני אדם.
למרות הזהירות המספרים בלתי נתפשים: מתוך כמעט 40 אלף איש שנחשפו ישירות לאירועי אותה שבת – ביניהם תושבי הנגב המערבי ביישובים אליהם חדרו המחבלים ומשתתפי פסטיבלי נובה ופסיידק – הצפי הוא ש-31 אחוז ילקו בפוסט טראומה. הטווח נע בין כ-8,000 איש ל-16 אלף. בסיכון לפוסט טראומה, מבהירים החוקרים, לא מדובר בתסמין פוסט טראומטי אחד או שניים, אלא בתסמונת המלאה הכוללת בין היתר תסמינים חודרניים כמו סיוטים או פלאשבקים, הימנעות מגירויים המזכירים את האירוע, שינויים שליליים בחשיבה ובמצב הרוח, עוררות ודריכות, ניתוק רגשי ועוד. אלו אינם חולפים עם ההתרחקות מהאירוע הטראומטי ולעיתים אף מתגברים ויוצרים מצוקה נפשית והשפעה קשה על התפקוד היומיומי.
שיעור הנפגעים הפוטנציאליים הולך ויורד ככל שמתרחקים מהאירוע, אולם האחוזים עדיין מאוד גבוהים: מתוך כ-120 אלף איש שמוגדרים בקירבה גבוהה לאירועים – לעשרה אחוז יש סיכוי ללקות בפוסט טראומה. שיעור דומה צפוי ליותר ממיליון תושבים שחיו בחודשים אלה בטווח 40 ק"מ מרצועת עזה.
בקרב כ-150 אלף חיילים ותומכי לחימה המעורבים בלחימה, ההערכה היא כי שכשמונה אחוז מהם ילקו בתסמונת פוסט טראומטית. כמעט חמישה מיליון התושבים שחיו תחת איום רקטות 40-80 ק"מ מהרצועה, שהם רוב תושבי ישראל, נמצאים בסיכון של ששה אחוז ללקות בפוסט טראומה. בקרב שאר הישראלים (3.5 מיליון איש) יש סיכוי של שני אחוז להפוך פוסט טראומטיים בעקבות הטבח והזוועות שנחשפו אליהם באופן לא ישיר לרוב, אך מחריד ומטלטל.
הערכות אלה, שהן כאמור הערכות חסר, יביאו לכחצי עד קרוב למיליון פוסט טראומטיים בישראל. "אני עומד בלב שלם מאחורי המספר הזה",אומר לוריא, "הוא פרי עבודה מאוד שיטתית של סקירת הספרות וניסיון להעריך באירוע כל כך סינגולרי מה הולך לקרות".
"כולם נחשפו"
להבדיל ממחקרים קודמים, שבדקו אנשים שהושפעו מאירועי ה-7 באוקטובר והתבססו לרוב על מאות נחקרים, יצר צוות החוקרים ביניהם פרופ' יובל נריה מאוניברסיטת קולומביה – שפיתח מודל לטיפול בטראומה בעקבות אירועי ה-9/11 בארה"ב – מודל של ניבוי מבוסס מחקר. נריה, יחד עם דנה קצוטי, ד"ר אביב שגב, גרידינגר ולוריא, הובילו שיתוף פעולה בין בית החולים שלוותה, האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת קולומביה וארגון "אלטרואיזם אפקטיבי ישראל".
האוכלוסייה בישראל חולקה על ידי החוקרים לשש קבוצות, לפי סוג החשיפה לטראומה. לכל קבוצה בוצעה הערכה נפרדת, בהסתמך על ספרות מקצועית על PTSD (פוסט טראומה) בעקבות אירועי טרור ולחימה בעבר, בניסיון למצוא אירועים רלוונטיים ככל האפשר למאפייני החשיפה של כל קבוצה. זה לא היה קל.
לגבי הלוחמים בשטח יש מחקרים רבים מהעבר. הקבוצה שנחשפה ישירות לאירועי שבת ה-7 באוקטובר הושוותה לקורבנות טרור נגד אזרחים – ה-9/11 בניו יורק, תקופת הפיגועים נגד אוטובוסים בירושלים בראשית האלף, ומקרי טרור בעולם (כמו הפיגוע במדריד ב-2004). ועדיין, קשה היה למצוא אירוע דומה שנחקר בו היה מצב של חשש מיידי לחיים לאורך כל כך הרבה שעות.
הבעיות התעוררו לגבי הקבוצה העצומה המרוחקת מהרצועה וספגה ירי רקטות ואזעקות – אולם קבוצה דומה לה כמעט לא נחקרה בעבר. מחקרים נעשו בעיקר על החיים בצל הרקטות בדרום, וקשה היה להשליך מהם על החיים בתל אביב למשל. מצד אחד, היו לתושבי המרכז זמן התרעה ארוך יחסית ומרחק מעזה, מצד שני נורו בסיבוב הנוכחי מעל 10 אלפים רקטות ופצמ"רים, יחד עם אזעקות תכופות, קולות של נפילות, פגיעות בנפש וברכוש – והכל בהיקפים שישראל לא חוותה מעולם. העוצמה והחשיפה הממושכת יובלו בהתאמה לעלייה הצפויה במספר הפוסט טראומטיים. כאן נדרש אומדן, כאמור – זהיר ושמרני יחסית.
קבוצה נוספת שכמעט לא נחקרה בעבר היא אנשים שחוו סכנת חיים, למרות שלא היו בסכנה בסופו של דבר, כי המחבלים לא הגיעו ליישובים או לשכונות שלהם. גם כאן נדרש אומדן זהיר.
לפי המחקר, אפילו האוכלוסיה שלא נחשפה לסכנה פיזית, אלא רק בהיותה חלק מהמדינה, דרך המדיה וכדומה, לא תצא באפס אחוזי פוסט טראומה. "שם יש צפי של שני אחוז", אומרת גרידינגר, "אין דבר כזה לא נחשפו. כולם נחשפו".
באסונות טבע, לשם השוואה, ארבעה עד חמישה אחוז מהאוכלוסייה מפתחים פוסט טראומה. במקרה של התעללות ועינויים – 80-90 אחוז. השאלה המתבקשת לגבי מצבם של החוזרים משבי חמאס גורמת לחוקרים להיאלם. לטענת גרידינגר המחקר לא בחטופים ששוחררו משום שמדובר בקבוצה קטנה שלמען שמירה על פרטיותם החוזרים העדיפו שלא לכלול אותה במחקר.
מספר לעבוד איתו
"המחקר נוצר מתוך הצורך להעריך מה יהיו הצרכים הנפשיים בעקבות ה-7 באוקטובר ובעקבות מלחמת חרבות ברזל", מסבירה גרידינגר, "ההחלטה היתה להתחיל מפוסט טראומה כי זו תופעה מאוד שכיחה אחרי אירועים טראומטיים. המחקר לא מתייחס לתופעות נפשיות אחרות בעקבות טראומה, כמו חרדה ודיכאון".
״הגיעו בשבועות הראשונים מטפלים מכל מיני שיטות וגישות, עצמאיים, חלקם לא בהכרח עם רישיון של משרד הבריאות״
"בדרך כלל עושים סקר על מה שיש עכשיו, לא חושבים קדימה", אומר לוריא, "בגלל שזה אירוע חריג באפקט שלו וברכיבים הטראומטיים, היה ברור שיהיה ייחודי גם בעוצמה, באינטנסיביות ובמשך של ההשלכות על בריאות הנפש. המחקר חדשני כי ראינו שיש מיפויים של אירועי עבר, וחשבנו שננסה לראות מה היה ולצייר הערכה.
"היה צורך מאוד בולט אל מול המענים שיש בשטח, לראות שהם תואמים את הצרכים שיווצרו. הגיעו בשבועות הראשונים מטפלים מכל מיני שיטות וגישות, עצמאיים, חלקם לא בהכרח עם רישיון של משרד הבריאות, וכשחושבים על הצרכים – חשוב לדעת שהמטפל בעל הכשרה בבריאות הנפש וספציפית בטראומה. הטיפול בטראומה רגיש לזמן שבו נותנים אותו, וגם לצורת ההתערבות. אם מישהו מאוד מנותק ודיסוציאטיבי, למשל, יש דברים שפשוט אסור לעשות".
נעשו נזקים בימים ובשבועות הראשונים?
"לא נעשה מספיק מעקב כדי לענות על השאלה הזאת", אומרת גרידינגר בזהירות, ולוריא מוסיף: "אני מניח שיש סיכוי שהיתה התערבות פחות אופטימלית, למשל היוזמה לתת קנאביס למרות שאין אף מחקר שאומר שקנאביס בטווח המיידי לאחר טראומה הוא טיפול יעיל. מצד שני, עדיין יש מפונים מהעוטף שנחשפו להכל ולא נבדקו על ידי אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש. אנשים שפיתחו מצב נפשי".
המחקר מלמד שאין פה סיטואציה של "מדינת בפוסט טראומה", כפי שזעקו הכותרות, אלא שיש סיכוי לטיפול בתופעה״
שני החוקרים מבקשים להדגיש שלא באו להטיל אימה. לדבריהם, המחקר שלהם דווקא מלמד שאין פה סיטואציה של "כולנו בפוסט טראומה" או "מדינת בפוסט טראומה", כפי שזעקו הכותרות בשבועות הראשונים, ושיש סיכוי לטיפול בתופעה ברגע שיתבררו מימדיה – גם אם זה יקרה בתוך מערכת בריאות נפש שנמצאה במצב אנוש ובתת כוח אדם, עוד הרבה לפני אוקטובר 2023.
"אני מציעה לא להיבהל מהמספר, אלא לחשוב איך אפשר לעבוד איתו, כי אפשר לעבוד איתו", אומרת גרידינגר. "רוב האנשים שנחשפים לאירועים טראומטיים לא מפתחים פוסט טראומה", מדגיש לוריא, "מבין מי שכן מפתחים, חלק ניכר מחלימים באופן ספונטני ועצמאי, לפעמים אפילו בלי טיפול. חשוב להגיע למקרים היותר מורכבים בסיכון יותר גבוה, אנשים במצב דיסוציאטיבי, מנותקים, ולזכור שהרבה יחלימו – אבל אנחנו לא יכולים לדעת מראש מי כן ומי לא".
"עוד דבר שיכול להקל על ההתפתחות הוא חוסן קהילתי", מוסיפה גרידינגר, "ובסך הכל כן היתה התערבות מאוד מהירה של אנשי מקצוע. נכון שלא הייתה מסודרת וחלקם לא היו אנשי מקצוע מוסמכים. אבל אני רוצה לקוות שההתערבות המהירה שקרתה כן הפחיתה באופן מסוים את הסיכון לפוסט טראומה".
"מספר המטפלים בארץ לא מספיק. יש צורך במענים בקנה מידה גדול כדי שאנשים הזקוקים לטיפול לא ישארו ברשימות המתנה אינסופיות״
ולבשורות הפחות טובות: כעשרים אלף אנשי טיפול מוכרים יש בישראל, אולי רק מחצית מהם עובדת במגזר הציבורי, כלומר נותנת שירות זמין לכל. איך יתמודדו עם יותר מחצי מיליון נפגעי פוסט טראומה חדשים, כשבנוסף יש את הפוסט טרומטיים הקיימים, העתידיים, וגם התמודדויות נפשיות אחרות כמו דיכאון, חרדה, חלקן תולדות המצב. התורים לפסיכיאטר, למשל, ארכו חודשים כבר בימי הקורונה.
לוריא: "במחקר אחר שערכנו, מנתוני קופת חולים כללית, השווינו את החודשים אוקטובר-נובמבר לשני חודשים אלה בשש השנים הקודמות. היתה עלייה קלה במהלך הקורונה, אבל בשנת 23' יש עלייה של 25 אחוז בפנייה לטיפול במרפאות בריאות הנפש, בצריכת תרופות הרגעה ונוגדי דיכאון, וקפיצה באבחנות פסיכיאטריות, למשל 45 אחוז עלייה בחרדה. הניבוי שלנו כבר קורה בשטח. יש צורך של האוכלוסייה בשירותי בריאות הנפש וחשוב שתהיה הערכות מתאימה, בעיקר של משרד הבריאות וקופות החולים".
"מספר המטפלים בארץ לא מספיק כדי לטפל בטיפול פרטני בצפי שעלה כאן", אומר עידו לוריא, "יש צורך במענים בקנה מידה גדול, רחב היקף, כדי שלא ישארו אנשים זקוקים לטיפול ברשימות המתנה אינסופיות. יהיה צורך בפתרונות מערכתיים כמו הכשרות של אנשי מקצוע להתערבויות ממוקדות, טיפולים קבוצתיים, טיפול מנוטר שבודק שיפור בכל שלב ובמקרה הצורך משנים גישה, טיפול מרובד – למשל הכנסה של בוגרי תואר ראשון בעבודה סוציאלית ופסיכולוגיה כ"מאמני חוסן", פתרונות טכנולוגיים וגם מניעה – למקרה שיתחיל משהו בצפון. זה הכי קשה, אבל נראה שהפעם אין ברירה".