הילדים של קיץ 2011: מי באמת מוביל את מאבק הגז?

איור: הילית שפר

• לקריאת הראיונות עם מנהיגי המאבק אורי בן-דב, אור-לי ברלב, יוסי דורפמן ועם אחד ממנהיגי ההתנגדות למאבק- בועז ארז

הרחובות היו עמוסי אדם בכל כיוון שהמבט פנה אליו, האנרגיות עולות על גדותיהן. מגפונים זעקו, שלטים הונפו ודגלי ישראל התנופפו, פעילים הקימו והושיבו אנשים שצעקו בקצב אחיד ונחוש מלה אחת בלבד: "שוד. שוד. שוד".

רצועה עבה של שוטרים חסמה את הצעדה על גבול נמל תל אביב, אחרי שהתקדמה מעבר לגבולה המיועד, אבל ברגע מסוים הבינו שני הצדדים שהיום לא יהיו התנגשויות, שהפעילים לא יגלשו לחסימות המסורתיות של נתיבי אילון, שהשוטרים יצליחו לא להתפרץ, והאירוע נגמר כפסטיבל ענק, כמעט מסיבה. 10,000 עד 20,000 איש צעדו במוצ"ש לפני כשבועיים בתל אביב (אין שום דרך להגיע למספרי אמת), עוד אלפים ב-16 יישובים ברחבי הארץ, בהפגנה הגדולה ביותר מאז החצי מיליון של סוף אוגוסט 2011.

"20 אלף איש", חזר ואמר לעצמו יוסי דורפמן, לוקח לרגע מגפון כדי להכריז על שמות היישובים המשתתפים בהפגנה, ואז מביט שוב משתאה על סביבותיו. "20 אלף איש. לחשוב שלפני שנתיים היינו 200 איש והם קראו לנו אנרכיסטים, הזויים, שוליים. נראה עכשיו מישהו קורא לנו אנרכיסטים הזויים".

"הפגנת הגשם". צילום: צדק חברתי- חדר המצב

לא חלף יום. "זה עניין של פירוק המבנים של החברה הישראלית לטובת קולחוז קומוניסטי", הסבירה השדרנית עירית לינור בתוכניתה בגל"צ, "כל שרידי המחאה החברתית שמנסים לפרק את החברה הישראלית, בורגנים שרוצים לאכול חינם… אני לא חושבת שמחיר הגז זה הסיפור, זה קולב קטן ספציפי שאתה תולה עליו תורה אידיאולוגיה רחבה בהרבה, של מרקסיזם". היא הוסיפה כמה טענות על הרס משפחות (ראו בהמשך), וסיימה בחרפה הגדולה ביותר בלקסיקון הישראלי בן ימינו: "מי שהפגינו נגד הגז הם זרועות של הקרן החדשה".

לינור ידעה לבחור את מילותיה. מאנרכיזם אפשר להתבגר, קולחוזים ומרקסיזם לא מעניינים איש, אבל משמאלנות-נתמכת-קרן אפילו המוות לא ישחרר. במטה מאבק הגז הבינו שצרה גדולה התרגשה על ראשם, אבל לקח להם עוד כמה דקות לקלוט עד כמה: אחרי זמן קצר עלתה בעמוד הפייסבוק של הקרן החדשה תגובה ללינור, ובה מביעה הקרן תמיכה נלהבת באזרחים המפגינים.

הפוסט אמנם שונה בהמשך, המלה "תמיכה" ירדה, נכנסה הבהרה ששום מימון לא מעורב ביחסים, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. תמיכה של הקרן החדשה (אפילו אם אין בצדה שום תמיכה כספית, שהם היו מסרבים לדבריהם לקבל), משולה מבחינת מטה הגז לחיבוק של דוב חולה צרעת.

שנים של מאבק על הסלוגן "גם ימין וגם שמאל", שיתוף פעולה עם ארגוני מתנחלים כמו הפורום המשפטי של א"י ו"ירוק עכשיו", ניסיון חבירה לארנון גלעדי הליכודניק, סגן ראש עיריית תל אביב, פנייה למצביעי דרעי – כל זה כמעט נמחק ברגע שהקרן ליטפה. "זה המשבר התקשורתי המשמעותי הראשון שלנו", אמר דורפמן. "תפסו עלינו טרמפ", סיננה אור-לי ברלב, "כולם רוצים פתאום לקחת בעלות, ולא אכפת להם שהם עושים נזק למאבק".

מאיפה הכסף?

"לא חשבתי על זה שהמאבק הזה באמת שינה לי את החיים", אומר דורפמן, קצת מופתע, "הוא הפך לחלק ממני בלי ששמתי לב. מצחיק, כי ביבי אומר שזה 'קרב חייו', אבל בעצם זה הפך להיות מאבק חיי".

"בשנים הראשונות הודעתי כל חודש שזהו, אני עוזבת. חוזרת לחיים שלי. אני חושבת שרק עכשיו אני מבינה מה שניסיתי להתחמק ממנו", מחייכת ברלב, "שאין דרך חזרה, ושזה מה שאני אהיה כשאהיה גדולה: פעילה חברתית, לוחמת למען החברה הישראלית. אני לא אוהבת את המונח הזה, אבל אין לי יותר טוב. מהפכנית זה מגניב, אבל זה לא מקצוע".

הפגנה נגד המתווה במצפה רמון 

הניסיון למפות את מטה המאבק מסובך, ודרושה מחשבה מאוד לא מסודרת כדי לעשות שם סדר. הוא אינו גוף רשמי, אין הנהגה, אין מישהו אחד שאליו כדאי לפנות, אין פורום שמתכנס וזהה בהרכב משתתפיו לקודמו. יש כמה גופים, והרבה מאוד אנשים, שנמצאים שם כל הזמן, וזזים קדימה ואחורה לפי צורכי הרגע והיכולות שלהם. מבחינתם, גם בהמשך לא יהיו למטה יו"ר ובטח לא מנהיג.

הגופים הם בסדר אקראי: חדר המצב, גוף התקשורת שהוקם בעקבות קיץ 2011 ופעיל ברצף מאז ועד היום, מגמה ירוקה, אנו (עדי פלד, יוני בלסבלג ועוד), העמותה לכלכלה בת קיימא (עידן דורפמן, דרור רשף, יפה פרידמן ויהודה בראון), הפורום הישראלי לאנרגיה (המנכ"לית היא יעל כהן-פארן שמונתה השבוע לח"כית מטעם המחנה הציוני, ואתה נועם סגל וד"ר שחר דולב), עמותת צלול (של מוריס קהאן, מיוצגת על ידי מאיה יעקובס) הפורום המשפטי למען א"י (הפעיל המרכזי, שגם דיבר השבוע בוועדת הכלכלה, הוא נחום גוטנטג), התנועה לאיכות השלטון, ירוק עכשיו – לעבודה ולשמרה (יעל ישראל, בין היתר בתו של שר החקלאות אורי אריאל), ישראל יקרה לנו (מיסודו של אייל עופר, שעזב ומייעץ היום לשר לאיכות הסביבה אבי גבאי, המתנגד היחיד בממשלה למתווה, עם הרכש החדש: איש השב"כ לשעבר גונן בן יצחק), ישראל 2050.

בין הפעילים בולטים דורפמן (איש התקשורת של המטה, שעבד בעבר בתשלום במאבק נגד ייצוא הגז), אור-לי ברלב, שהיא אולי המנהיגה הבלתי מוכתרת והפנים של המאבק, אסתי סגל ורונית הורוביץ, שלושתן מחדר המצב, אורי בן-דב שמרכז את חוגי הבית, ועוד אין-ספור פעילים מטעם עצמם, כמאה מהם נענו השבוע לקריאה והגיעו לכיכר הבימה להתחלק לתפקידים לקראת ההפגנה הגדולה.

ברלב וסגל כותבות ב"מקום הכי חם בגיהנום" (בתשלום) ודורפמן פרסם בו מאמרים (כפעיל במטה), המגזין מזדהה עם מטרות המאבק, ויצא לבדוק לעומק את התנהלותו ואת הטענות שנשמעות נגד הפעילים לאורך התקופה ובעיקר בזמן האחרון.

אין נציגי מפלגות בפורום, ואין מימון שמגיע ממפלגות. אין גם מימון שמגיע מהקרן החדשה, או מקרנות וגופים אחרים. לשאלה אם היו לוקחים כסף מהקרן, לו הציעו להם, עונים דורפמן וברלב חד משמעית ב"לא". חלק מהארגונים השותפים במטה ממומנים גם על ידי הקרן (מגמה ירוקה), כספים שאינם מיועדים לנושא הגז, ולטענת המטה אף אחד מהארגונים האלה אינו מעביר מימון, אלא לכל היותר מספק מקום לפגישות. ארגונים שמבקשים להצטרף כדי לשלוח את אנשיהם לדבר בקדמת הבמה בהפגנות – נהדפים מיידית. אם ברצונם לתרום כספית הם יכולים, אך תרומות כאלה לא הגיעו.

אם כך, מאיפה הכסף?

ברלב: "אין כסף. אנחנו עובדים בהתנדבות מלאה, משקיעים את זמננו וגם את כספנו במאבק. אני יודעת שקשה לאנשים להאמין שיקום בן אדם ויגיד שהוא לא מרוצה מאיך שהמדינה שלו מתנהלת, ויקדיש מחייו כדי לשנות את זה, אבל זה מה שקורה".

לפי הנתונים הגלויים, פעילות המטה אכן מתקיימת ללא תקציב, כל הפעילים מתנדבים, ללא החזר הוצאות. גם חוגי הבית, שעשרות כמותם התקיימו עד היום ברחבי הארץ, נעשו תמורת החזר הוצאות דלק בלבד שאמור להיאסף מהמשתתפים בסוף כל מפגש, ובמקרים רבים נשכח. את סרטוני הווידיאו מצלמים ועורכים פעילים ללא תשלום.

ההפגנות נערכו עד היום ללא אוטובוסים והסעות, מלבד מקרה אחד שבו תרמה אגודת הסטודנטים אוטובוס וסיוע לוגיסטי. בכמה סיבובים של קמפיין מימון המונים נאספו כ-30 אלף שקלים, שהופנו לקיום ההפגנות, בעיקר הדפסת שלטים ופוסטרים. בהפגנה האחרונה הסתובבו פעילים עם קופסאות וביקשו מכל הנוכחים לתרום, בהנחה שאם כל אחד יתרום שקל, ההפגנה דלת ההוצאות תכוסה, וכך היה, לדבריהם. בחדר המצב מתפרסם מספר חשבון הבנק של "הפורום הישראלי לאנרגיה" (לדברי הפעילים, כדי להימנע מדמי התיווך של גופים כמו פייפאל), והתרומות שמגיעות לשם מהציבור מסומנות ומועברות לצורכי המטה.

מתנגדי המאבק, בראשם חברות הגז, טוענים שבין הארגונים השותפים במטה יש כאלה עם אינטרס אישי במניעת פיתוח משק הגז, אולם אינטרס זה מוגדר: "מתנגדים בכל צומת הכרעה לפועלן של חברות הגז והנפט בישראל", כך שברוב המקרים נראה שיש בלבול בין אינטרס אישי לאידיאולוגי עקבי.

הגורם הבעייתי המרכזי שהם מצביעים עליו הוא "המכון הישראלי לתכנון כלכלי", שהקים ומממן המיליונר הישראלי-אמריקאי יוסי הולנדר, ובראשו עומד דרור שטרום, לשעבר הממונה על ההגבלים העסקיים (שבימים אלה נקרא על ידי שר האוצר, משה כחלון, לעמוד בראש הוועדה להגברת התחרות בבנקים). הפורום היה חבר במטה של 2013 בעת המאבק בייצוא, ומופיע בין לקוחותיו העסקיים של דורפמן בעבר בחברת הניו מדיה שלו YDmedia.

הולנדר עצמו אינו פעיל עסקית בעשור האחרון, אולם גורמים במשק האנרגיה טוענים שיש לו אינטרסים בפיתוח תעשיית כימיקלים ומתקן אמוניה בישראל, ולכן הוא בעל אינטרס של הוזלת הגז לעסקיו העתידיים. מעבר להיותו לקוח עסקי של דורפמן כאחד מארגוני המטה הקודם למשך שלושה חודשים וחצי ב-2013 (כפי שיתואר בהמשך), לא הוכחה העברת כספים שלו למטה הנוכחי, לא בדרך ישירה ולא בדרך עקיפה.

ללכת לבית של תשובה

"איך הופכים 10,000 או 20 אלף איש ל-60 אלף?" בישיבת המטה – ימים ספורים אחרי ההפגנות של ה-14 בנובמבר, שהוגדרו קודם לכן "נס גדול" – מעלה אחד הפעילים את השאלה שמטרידה את כולם: "איזו פלטפורמה תגיע הכי עמוק לשטח? לצאת לקניונים לדבר בן אדם בן אדם? לשים שלטים בחדר מדרגות?"

"ירושלים על הקו", משתיק אותם דורפמן. בחדר הישיבות של תנועת אנו יושבים עשרה אנשים, באמצע שולחן הישיבות טלפון, ומדי פעם עולה פעיל לרמקול ודממה משתררת. "התחילו להגיד עלינו שאנחנו שמאל קיצוני וממומנים על ידי ארגונים, על ידי הקרן החדשה", מספרים מירושלים, "זה פוגע במאבק". בחדר לא עונים. מחכים יחד, הם נותנים להבין, שהסערה תחלוף. ירושלים: "והכי חשוב – אנחנו מתלבטים אם להמשיך עם ההפגנות או ללכת יותר לכיוון של חוגי בית".

הם לא מקבלים תשובות ברורות. המטה מתעניין בשטח, מספק תמיכה (שולח דוברים ונואמים לאירועים), אבל לא מנסה להכתיב את הפעילות.

"צריך גם זעם", אומרת רונית הורוביץ אחרי שהשיחה נגמרת, "לא רק חוגי בית ודוברים. חסרה לי האש".

סרטון מההפגנה ב-14.11.15 אליה הגיעו עשרות אלפים. צילום ועריכה: רועי קלבו

בתחילת הפגישה סוכם שההפגנה הגדולה הבאה תהיה שבועיים לאחר הקודמת, ב-28 בחודש, אבל אין להם כוונה להפקיר את מוצ"ש הקרוב. הורוביץ רוצה אקשן, לחמם את השטח. "צריך ללכת למשמרת מחאה בבית של תשובה", היא אומרת פתאום, "אנחנו לא יכולים לעצור אנשים. מי שמוביל זה פעילים חברתיים שיש להם איזשהו אתגר להפר את הסדר הציבורי. מצד אחד ללכת לבית זה קיצוני, ומצד שני זה אקט חוקי דמוקרטי.

"אם אומרים לנו משהו, אנחנו מפנים לסעיף בחוק שמראה שאין צורך לבקש רישיון לשום משמרת מחאה, לא משנה מה הגודל. אנחנו יודעים שאנחנו יכולים להוציא עשרות אלפים לרחוב, אז דווקא עכשיו הולכים לתשובה ומבקשים מאנשים לבוא אליו. חצוצרות, להקיף את הבית".

עדי פלד: "אבל למה אליו? מה אנחנו רוצים ממנו? הוא לא השלטון".

דורפמן: "בפעם הקודמת שאנשים רצו ללכת לתשובה, המטה לא הסכים. השטח רצה, המטה לא. אני אמרתי שאי אפשר להגיד לשטח מה לעשות, ובסוף זו היתה ההפגנה שממנה המראנו. אנחנו לא במקום הזה היום, אבל יכול להיות שזה ימקד עניין".

ברלב: "הסיסמה 'תשובה מלך ישראל' תפסה אנשים, תוסיפו לזה את המשפט שאורי (בן-דב) אמר בהפגנה, על זה שהמתווה הוא נסיגה של המדינה מהריבונות שלה, והתוצאה: אנחנו הולכים לדבר עם הריבון, עם בעל הבית. אנחנו לא שונאים עשירים, אלא מדברים עם הריבון".

יפה פרידמן: "בואו נגיד: 'ביבי נמאס לנו ממך, אנחנו הולכים על בעל הבית שלך'".

פלד מתנגדת: "אז אנחנו מקבלים את הסיפור שלהם".

יוני בלסבלג: "אתה נוטע הרבה חוסר תקווה באנשים. המסר הוא שאין לנו מה לעשות".

ברלב: "השאלה היא איזו כותרת אנחנו רוצים לראות יום למחרת. אלפים במשמרת מחאה מול תשובה, עם קרקס, חזירים, חד, נוקב ובסטייל – זה לא רע. יהיו זמנים שנרצה דברים אחרים. אנחנו מחנכים ציבור שלא קם אף פעם, בטח לא הלך לחסום כבישים או הפגנות בלי רישיון".

יהודה בראון: "אנחנו צריכים להגיע למיינסטרים, וגרילה לא עוזרת לנו. אני חושש מתיוג כאנרכיסטים. המון המון אנשים, כולל השוטרים ששמרו עלינו, רוצים לעשות, ואסור לנו לצמצם לאותה קבוצה של פעילים".

"צריך שאנשים יעזו לצאת מאזור הנוחות שלהם וקצת לסכן", הורוביץ לא מוותרת, "צריך נכונות לשלם מחיר אישי, אחרת לא משנים מערכת. בזה אני רוצה לשכנע אותך, יהודה. גם בחדר מצב אנחנו תמיד מנסים לשמור על מתח בין מיינסטרים להרחבת הגבולות, גבולות האפשר, גבולות המחאה. לא רק לחסום כבישים וללכת לבתים, אבל דווקא עכשיו, ממקום של כוח, להגיע לאחד מסמלי השחיתות".

בראון: "היינו שם".

הורוביץ וברלב: "ב-2013!"

בראון: "הם בפאניקה, והיא נובעת מזה שהם רואים שהציבור אתנו, לא מפעולות גרילה".

הדיון נמשך דקות ארוכות, מסודר ומנומק, איש לא מתפרץ לדברי האחר (ואם כן, דורפמן מתערב), לאט לאט מתאהבים חברי המטה, גם המתנגדים, ברעיון של הורוביץ. על השולחן מתרוצצים מסיבה גדולה, מפגינים בטוקסידו, טקס הקראת שאלות, תחפושות, הקרנת סרטים על קיר הבית, אבל כשהם מתחילים לדמיין את הרחוב הקטן מתמלא לא ב-500 איש שהיו לפני שנתיים, אלא באלפים שמגיעים היום, הרעיון נזנח כלא היה.

"כל ההתחלות שלנו חמודות", אומרת ברלב, "זה רק לא נגמר טוב", ופרידמן מסכמת: "בלהגיע לתשובה את לא מרחיבה קהילה. יש לנו שבוע להכפיל כוח". "לקחת את 16 הערים שהפגינו", אומר דורפמן, "ולהפוך אותן ל-25 עד ההפגנה". "30! ולא להזכיר את המלה 'פריפריה' יותר", אומרת פרידמן, "ערים. באילו ערים עדיין אין הפגנות? מי הערים הבאות שיצטרפו למאבק?"

אבני הדרך של המאבק

אינפוגרפיקה: אסתי סגל

מאבק הגז הוא התוצר הבולט של מחאת קיץ 2011, לצד חדר המצב. כל מוביליו היום היו שם כבר אז, בתפקידים מרכזיים יותר או פחות, ובעקביות תיעלו את האנרגיות של המחאה למאבק הגז. חלק גדול מארבע השנים האחרונות הוקדשו ללימוד והיכרות מעמיקה עם הנושא.

ספק אם בקיץ הלוהט ההוא מישהו הבין או ידע להסביר לעומק על תמלוגים, מס, תחשיבים כלכליים, השוואות למצב משק הגז בעולם ופיצוח אינטרסים נסתרים. היום מסוגלים אנשי הצוות שהקים בן דב, פחות מעשרה מרצים, לתת תשובה כמעט לכל נושא כלכלי, אנרגטי או אחר הקשור בגז הטבעי. ההרצאות שלהם מלאות עד ינואר.

העיסוק בנושא התחיל כבר ב-2011, כשמומחים סביבתיים כמו נועם סגל הסבירו לפעילי השטח מה קורה עם הגז, ארגונים כמו הפורום לאנרגיה ומגמה ירוקה פעלו בנפרד בנושא, אולם המטה התארגן בצורה הקרובה לנוכחית רק ב-2013. הם עבדו אז בתשלום, מכסף שהשקיעו הארגונים (ביניהם המכון הישראלי לתכנון כלכלי שנזכר קודם), עם משרד יחסי ציבור בן-חורין אלכסנדרוביץ ופנו אל יוסי דורפמן מ-YDmedia לרכז את הדיגיטל. במקביל לפעילות התקשורתית התחילה עבודת שטח עם ארגונים יוצאי המחאה (פורום הדיור הציבורי, אנשי גבעת עמל והלא נחמדים), במטרה ליצור, לדבריהם, שינוי עמוק של התודעה. במלים פשוטות יותר – לקחת נושא שלא מעניין איש, גז טבעי, לגרום לאנשים להבין שהוא שלהם ולצאת להילחם עליו.

נקודת המפנה הגיעה כשהתברר שסילבן שלום, אז שר האנרגיה, מתכוון לאשר את ייצוא הגז ממאגר "תמר" בתוך שלושה שבועות. התחילו הפגנות סוערות, שאילצו את התקשורת האדישה עדיין לדווח, השיח בער ברשתות החברתיות, ובשיא המאבק הם הצליחו להוציא אלף איש לרחובות. הייצוא לא נעצר, וגם בג"צ דחה את עתירתם, אבל ההישג התודעתי היה משמעותי ואנשים התחילו להתחבר לסיפור השקוף הזה.

הפעילים חזרו הביתה בתחושה שהצילו את כבוד הציבור, אם לא את הגז והכסף שלו. "ההפגנות גרמו לכיווץ היצוא", מדגישה ברלב, "מ-53 אחוזים ל-40. עצרנו גזל של 100 מיליארד שקל, רבע מתקציב המדינה לשנה, עם 500 איש. זו הפרופורציה".

בשלב זה נגמר הכסף מהארגונים ובעקבות הכישלון בבג"צ, המטה נקלע למשבר והתפזר. עשרות פעילים החלו לפעול בכוחות עצמם, בהתנדבות מלאה (כמו דורפמן שהתחיל לארגן את העבודה בשטח), מתארגנים למבנה הלא מסודר אך המתפקד הקיים. נפח הפעילות עלה וירד בהתאם לדברים שקרו בשטח.

כשחברת וודסייד האוסטרלית¹ ניסתה להיכנס לשוק ולרכוש 25 אחוזים ממאגר "לויתן", או "כשתשובה ונובל אנרג'י ניסו לעשות אקזיט מ'לויתן'", כמו שמגדיר זאת דורפמן – קמה התנגדות ציבורית עזה. העסקה בוטלה. "הם עזבו בלילה של ההפגנה הגדולה", אומר דורפמן, "ואז אמרו לנו 'הברחתם את וודסייד'. היינו שמחים לייחס את זה לעצמנו, אבל הם כנראה עזבו בעיקר כי גילו שנובל עומדת לעשות להם תרגיל ולא לבנות מתקני הנזלה – והם קיימים בשביל זה. חגגנו באותו לילה, אבל בדיעבד הבנתי שכרגיל זה דברים גדולים מאתנו ונסתרים".

בחודשים האחרונים צבר המאבק תנופה אדירה, בעקבות שרשרת אירועים מהירה: נטישתו של משה כחלון את העיסוק בגז, תוך הפרת הבטחה ערב הבחירות בטענה התמוהה והמאוחרת על "חברות עם קובי מימון"; הדחתה של אורית פרקש-הכהן מתפקיד יו"ר רשות החשמל, בעקבות התנגדותה למתווה; התפטרותו של דייוויד גילה, הממונה על ההגבלים, חודשים מעטים לאחר שהחליט לפרק את מונופול הגז ונתניהו ניסה לעקוף אותו בעזרת סעיף 52²

הבאתו לעולם של מתווה הגז, אמור לאפשר לממשלה לעקוף את המגבלות שמטיל החוק. "המתווה בעצם מבטיח שהמונופול מונצח ונובל אנרג'י נשארת בשני המאגרים", אומרת ברלב, "שהמחירים המופקעים הקיימים מונצחים, שחברות הגז מקבלות חסינות ל-10-15 שנים מפני חוקי המדינה והמדינה נסוגה מריבונותה מולן, שמתאפשר ולכן יהיה יצוא מוגבר ומזורז, תוך ביטול המעמד של 'תמר' כמאגר אסטרטגי המיועד לשימוש מקומי, בטח כל עוד 'לויתן' לא מפותח. המשמעות: הגז יכול להיגמר בעוד 10 שנים ב'תמר', 'לויתן' לא בטוח יפותח – ולנו לא יהיה גז.

"על הדרך נתנו לחברות הגז פטור מהנחת צינור נוסף ממאגר 'תמר', ואין במתווה שום התייחסות לבטיחות בים, אסונות, תאונות, אין ערבויות, אין ביטוח, אין כלום. אם תקרה דליפה כמו במפרץ מקסיקו, כל הים של ישראל ילך, והציבור יממן את ההוצאות לטיפול בנזקים".

אירוע רדף אירוע: הפסקת "השימוע הציבורי" באגרסיביות, לאחר שדורפמן הטיח בו דברים קשים והאשים את הנוכחים בשחיתות; דו"ח קשה של מבקר המדינה על התנהלות המדינה בהקמת המונופול; ההשתהות של אריה דרעי – הרגע שבו נראה היה שייתן יד לעצירת המתווה או לפחות ימנע את אישורו האוטומטי, ימים מעטים לפני שנטש את משרד הכלכלה והעבירו לידי נתניהו – אירעה כשאלפי אנשים כבר הגיעו להפגנות, לאחר שהמושג "מוצ"ש גז" הפך שגור. הסדרה "מגש הכסף" (שהופקה בין היתר בתמיכת הקרן החדשה ובדרך שלא הובהרה תמך בה מוריס קהאן מ"צלול") הגיעה ברגע הנכון, והבעירה את השטח שרק חיכה לגפרור.

מבחינת מטה המאבק ההפתעה הראשונה הגיעה כשאלפים רבים יצאו בגשם לפני שבועיים וחצי לרחובות, ואז בהפגנת הכוח האדירה של 14 בחודש. חקירה והרחקה של שלושה פעילים בהפגנת הגשם (והפחדת אחרים מלארגן), שהמשטרה התנצלה עליהן בינתיים, רק קוממו והוציאו עוד אנשים מהבית. אבל ההישג הגדול בעבורם הוא ללא ספק עיכוב אישור המתווה, שיכול היה לצאת לדרך לפני חמישה חודשים, ונתקל בהתנגדות ציבורית גוברת בכל אחת מהנקודות שהוזכרו כאן, עד כדי שכך שנתניהו מתקשה להעבירו בהצבעה כבר ארבע פעמים.

הם אנשים שנשארו מתוסכלים

פעילי המטה חיים בתחושה שהצליחו להלחיץ את הממשלה ובעיקר את חברות הגז, שנגררו לכמה תגובות קיצוניות (כמו גדעון תדמור, יו"ר דלק קידוחים, שאמר בוועידת דה מרקר שההתנגדות למתווה הגז היא נטישת דרכו של רבין). החברות קיבלו החלטה לדבוק בקמפיין מתון לאחר כישלון המתקפה החריפה שנוהלה נגד פרופ' איתן ששינסקי בימי ועדת ששינסקי³ (כשניסה להסדיר את התמלוגים שישלמו החברות למדינה).

אולם כעת הן מתחילות לחלחל מסרים אישיים נגד המובילים, דוגמת הפצת צילומי מסך מעמוד החברה של דורפמן והטענות שהוא ממומן (ראו התייחסות מפורטת לעיל); אזכור הקרן החדשה ועיסוקיה הפרטיים של ברלב (ראה לעיל), שהועלו פתאום לדיון ציבורי ב-15 בנובמבר. חברי המטה יוצאים מהנחה שמקליטים אותם, ומתנהלים בהתאם. שלא לייחוס, הם מציינים שקיבלו הצעות לשיתופי פעולה מכל החברות הרלוונטיות למתווה, מניסיונות לגיטימיים לשכנע בצדקתם, ועד הצעות ללחוץ יחד על הממשלה, לכאורה למען מטרה משותפת.

גורמים במשק האנרגיה מציירים את מובילי המאבק כ"אנשים שנשארו מתוסכלים מהמחאה שלא תפסה ומיוקר המחייה, ומצאו בגז פלטפורמה לתיעול התסכול" (מסרים דומים לאלה שהעבירה לינור). היו ניסיונות להציג אותם כגורם שלילי ועוין למדינה, אולם בגלל חולשת הטיעונים, האסטרטגיה התקשורתית מתמקדת היום בניסיון לבטל אותם כאנשים "טובים וערכיים", המופעלים כשוטים בידי גורמים אחרים – הולנדר, יחימוביץ, הקרן החדשה, הקבוצה של קובי מימון – לטובת האינטרסים שלהם (הורדת מחירי הגז / התקדמות מפלגתית / יחסי ציבור חיוביים / קבלת נתח גדול יותר בשוק הגז).

שני הצדדים טוענים שהתקשורת שבויה בידי הצד השני, ונותנת גב מלא למאבק או למונופול. דוברי החברות מציינים את "דה מרקר" בהובלת גיא רולניק, רשת ב' ובראשה התוכנית של קרן נויבך, וערוץ 10 עם הכתב הכלכלי מתן חודורוב, כמגויסים באופן מלא.

במטה, לעומת זאת, מציגים את "גלובס" התומך במתווה ומתנגד למאבק באופן עקבי, וכמובן את "ישראל היום", שהקדיש בשבוע שעבר כותרת ראשית להפגנה של 28 אנשים בהנהגת התנועה הליברלית החדשה בעד המתווה, ורק למטה ציין את 10,000 האנשים שיצאו להפגין נגדו. בקבוצת "ידיעות" כנראה קרועים בין ההתנגדות לנתניהו לחיבה לתפיסת העולם שתשובה מייצג. "כלכליסט" נוקט עמדה מקצועית ומתנגד למתווה בקורקטיות, "ידיעות" ו"ynet" פשוט כמעט ולא מתייחסים אליו.

אור-לי ברלב ויוסי דורפמן. צילום: מיטל פלוטניק

תחושת המטה שהתקשורת המרכזית מעדיפה להעלים את המאבק, קיבלה חיזוק בהפגנה של 14 בנובמבר. אירועי פריז סיפקו למי שחפץ בכך אפשרות נדירה לא לדווח על יציאת אלפים רבים בכל הארץ להפגין ברחובות, וההפגנה כמעט ולא סוקרה.

הנקודה התקשורתית חשובה, כי כולם זוכרים איך נגמרה המחאה של 2011, זו שלא נגמרה מעולם. התקשורת סיקרה אותה כשהאש היתה גבוהה, ומיהרה לכבות אותה ברגע שאיימה עליה. הפעילים חיים את הפחד הזה. "אנחנו נעדרי תמימות אחרי 2011", אומרת ברלב, "אין פה יותר נאיביות". "אנחנו זוכרים טוב", אומרת הורוביץ, "את צעדת המיליון שהיתה הפגנת הכוח הגדולה, והיתה הסוף. את הארגונים שהשתלטו על המחאה עד שהיא איבדה את הכוח. את משחקי האגו, את נטישת התקשורת. זה לא יקרה הפעם".

"אנחנו לא המחאה של 2011", אומר דורפמן, "אנחנו מאבק. יש לנו מטרות. זה מה שהבאנו אתנו משם, שצריך ללמוד את החומר ולהבין ולא לדרוש דברים באוויר. היום התמונה התהפכה: אנחנו מבקשים נתונים – והם מדברים אתנו בסיסמאות. יש אתנו אנשי כלכלה ואנרגיה ואנשים שמתמצאים בשוק ההון ואיכות סביבה, בכוחות עצמנו עשינו כל מה שמנסחי המתווה לא עשו. הם ישבו רק עם הפיננסים".

רק לא מרצ

ב"הפגנת הגשם" התעמת דורפמן עם מוסי רז, מזכיר מרצ, שהיה שם עם קבוצה של צעירים נושאי דגלים ושלטים של מרצ. דורפמן ביקש מרז לקפל את הדגלים שמרצ מקפידים להביא אתם לכל אירוע, ולא להפוך את הצעידה למפלגתית. רז התנגד וכעס. בהפגנה האחרונה ביקשו מראש בהודעות של חדר המצב, לא להגיע עם זיהוי פוליטי ולא לצעוד תחת דגלי מפלגה. בשטח, אנשים שהגיעו גם  בחולצה של מרצ, התבקשו להחליף אותה ועשו זאת – גם אם בכעס.

"דגל של מרצ מפריע למאבק הגז?", רז כועס גם עכשיו, "בא אלי דורפמן ובגסות, בצורה מכוערת, דרש שנוריד. אמרתי לו שאני לא יכול להוריד לאף אחד שלט או דגל, אנשים מחזיקים מה שהם מחזיקים, ואם הוא לא רוצה אותי אני אלך הביתה. זו דרישה חצופה, ומעבר לזה – זה מאבק פוליטי ומפלגתי. אין לו שם אנשי ליכוד, יש לו בעיקר אנשי מרצ. שלא יספרו לעצמם שום דבר אחר, זו לא מחאה עממית ולא אותנטית, היא צפונית והיא אליטיסטית. השמאל מתנגד למתווה כי הוא מאמין בחלוקה צודקת, הימין תומך כי הוא מאמין שאם תשובה מצא את הגז הוא שלו".

הם אומרים שהם מנסים לייצר מאבק של השטח, לנסות לשבור את החלוקה של שמאל ימין, למען עתיד המאבק.

"אנשים מהשטח שולחים לי סמסים שהם רוצים דגלים ושלטים, זה אומר שהשטח רוצה ואם את אומרת שהשטח לא – את מצטטת את הטענות השגויות של המטה. אגב, הא-מפלגתיות זו אחת הסיבות לכך שמאבק הגז בדרך לכישלון".

"המאבק הוא פוליטי אבל לא מפלגתי", אומר דורפמן, "יש במאבק ארגונים מימין שהם לא מזוהים פוליטית-מפלגתית, ויש פעילים ותיקים וחדשים מימין ומשמאל.כשהם באים להפגנה ורואים שם רק את הדגלים של מרצ, כי מרצ לא מקשיבים לבקשות שלנו – הם מתבאסים ומרגישים שמנסים לעשות עליהם סיבוב.ומרצ באמת, בשיטה הזאת שלה, מנסה לעשות סיבוב על המאבק.הם תמיד נדחפים עם הדגלים לכיוון המצלמות, ותמיד שולחים ילדים בני 15 שיעשו את זה, כי 'המבוגר אמר לנו', ואז אני מגלה שהמבוגר זה מוסי רז או תמי זנדברג (ח"כ מטעם מרצ. ע"פ).זה מרתיח. אנחנו מזמינים את כל הארגונים, כל התנועות ואנשים מכל המפלגות שיצטרפו למאבק. אבל מבקשים שלא ינסו לנכס אותו".

ניהלתי עם הפעילים שיחות רבות בנושא הזה, בניסיון להבין אם דחיית מפלגות השמאל היא אותנטית – ואכן יש במאבק שותפים מהימין/מרכז/דתיים – או שהיא צעד אסטרטגי נבון למדי בסגנון המוכר של חלקים בשמאל להתחבב על "ההם" כדי להגדיל את כוחו.

מסקנות ביניים: ההתנגדות במטה להתערבות מרצ עמוקה ואותנטית. תמיכת חברי הכנסת שלהם בהצבעות ובדיונים כמובן מתקבלת בברכה, אבל אין תחושה של סדר יום משותף, יש כעס גדול על נטייתם לשלוט באוויר עם דגלים ובלונים ירוקים, וניתן לומר די באחריות שהמאבק אינו מכוון להגדלת כוחה האלקטורלי של המפלגה. הניכור הזה הולך והופך הדדי.

אם מחפשים קשר מפלגתי, ברמה האישית קשורים חלק מהפעילים למפלגת העבודה. לא להרצוג (שהם רואים בו נציג ה"הון-שלטון", ופעילים טוענים שאמר להם שאינו חלק מהמאבק) כי אם לשלי יחימוביץ' וליוסי יונה (בין מגבשי התוכנית הכלכלית של מחאת 2011), וכולם מדברים בשבחו של דב חנין. הח"כ, לא המפלגה.

דורפמן עבד בעבר עם יחימוביץ' (היה אחראי קשרי חוץ במערך האינטרנטי בפריימריז של העבודה), ובין לקוחותיו הפרטיים המפלגה וח"כ עומר בר לב. בן-דב מזדהה כאיש מפלגת העבודה, הפלג הדרומי. ברלב אינה מספרת למי הצביעה, רק ששינתה את הצבעתה כמה פעמים. בפועל היא לא מחוברת לשום מפלגה.

מפלגת העבודה, מצדה, נענית לאסטרטגיה הא-מפלגתית ואינה משתתפת במאבק. חברי הכנסת שלה לא הוזמנו ולא יוזמנו להשתתף באירועים. יחימוביץ גם ביקשה בעבר בניוזלטר הפופולרי שלה לכבד את הבקשה להגיע ללא דגלים להפגנות.

מנגד, הניסיון להדגיש את השותפות של אנשי ימין לא העלה עד היום דגים רציניים בחכה. שני הארגונים שבסיסם בהתנחלויות הם חלק מהמטה ותומכים במאבק, אבל לא הוציאו אנשים לרחובות, ומעבר לקו הירוק לא היתה עד היום הפגנה ואף לא חוג בית. ניסיונות חוזרים ונשנים, דרך אנשי קשר ותומכי המאבק, נדחו מ"חוסר עניין".

באזור הדתי-חרדי ההצלחה קטנה עוד יותר. יש רבנים (השמות שמורים במערכת) שהביעו הזדהות, אולם מסרבים להיחשף. המהלך של דרעי הותיר את הסיכוי להגיע למצביעי ש"ס, שהיה מלכתחילה נמוך, אפסי. אחד הדוברים הבולטים של המאבק, פרופ' ירון זליכה, לא הזדהה עד היום מעל במה כאיש ימין, דבר שעשוי היה לסייע מאוד לאסטרטגיית ה"גם ימין וגם שמאל".

אתם לא שומטים את הקרקע הן מתחת למאבק והן מתחת לשמאל הישראלי, בניתוק הכפוי הזה?

בן-דב, שכאמור מזדהה באופן אישי כאיש מפלגת העבודה, מהצד של יחימוביץ': "בעיקרון, הייתי רוצה מפלגת שמאל שמייצגת את עמדותיי הכלכליות-חברתיות, ולא שברירי סוציאל דמוקרטיה בתוך ים של משהו אחר, אבל האמת היא שבעניין הגז החלוקות האלה ממש לא ברורות: יש פה 'ימין כלכלי' שנלחם בעד מונופול, יש פה 'שמאל כלכלי' שנלחם בעד מיסוי מופחת (כי המחיר הגבוה של הגז הוא בעצם מס סמוי), אז מי זה שמאל ומי זה ימין?

"במאבק הזה שותפים, באמת שותפים, קפיטליסטים גמורים כמו ארז צדוק או גיא רולניק. למה? כי הוא חורג מעבר לשאלות הישנות של ימין ושמאל כלכלי. מתווה הגז לא מייצג קפיטליזם או ליברליזם, אלא חזרה לקלפטוקרטיה מובהקת, כלומר מדינה שלא באה לשרת את אזרחיה, אלא באה לקחת מהם כדי להעביר לאליטה הכלכלית שלטונית.זו המהות של השתלטות ההון על המדינה ב-40 השנים האחרונות, ולא רק בישראל.

    

"מתווה הגז הוא מקרה מובהק ובנוסף הוא נוגע למשאב הטבע החשוב והגדול ביות בתולדותינו, ופוגע פגיעה ממשית בדמוקרטיה הישראלית. לא רק באופן הנורא שבו הוא נכתב והתקבל, בחדרי חדרים, וללא כנסת, אלא כי הוא נסיגה אמיתית של ישראל מהריבונות שלה ובעצם מהתפקיד שלה כמדינה. גם קפיטליסטים גמורים רואים שזו הונאה ושערורייה, וזה קו אדום בעבורם.

"אני אישית מקבל בברכה כל מי שבא להיאבק אתי על הגז, גם אם אנחנו חלוקים על איגודי עובדים או על עתיד פרויקט ההתנחלויות. המאבק הזה חשוב מכדי שאני אחשב חישובי תועלת לשמאל הישראלי. אם היה פה שמאל ישראלי, הוא היה חלק מהמלחמה הזו ולא שולח אליה חבר כנסת יחיד כזה או אחר, אבל זו כנראה כבר שאלה אחרת".

למה אתם לא קוראים להלאים את הגז, ולתת בכך תוכן ממשי לדרישות שלכם, מעבר לשיפור כזה או אחר במתווה?

דורפמן ובן-דב נראים כאילו חיכו רק לשאלה הזאת, ועונים אותה תשובה: "אי אפשר להלאים משהו ששייך לך. הגז שייך לציבור גם ככה. אפשר לדבר על למי שייך הרישיון, אפשר לבקש שהמדינה תנהל את העסק, וזה כמובן טוב, אבל הגז כבר שלנו. זו לא משאלת לב, זו עובדה".

והשאלה הכי חשובה: לא מאוחר מדי? ועדת הכלכלה כבר יושבת, אתם תעשו עוד כמה הפגנות, אולי ענקיות, ונתניהו יקבל את החלטותיו בלי קשר לכלום. תלכו לבג"צ, סיכוי טוב שיחליט לא להתערב. עוד שנייה כל זה יהיה היסטוריה.

"יכול להיות שמאוחר מדי", אומר דורפמן, "אבל זה לא משנה. הוצאנו אנשים החוצה. הערנו את התודעה. הקמפיין הזה לא ייגמר, כי אנחנו אומרים אמת ומאמינים באמת, ולכן הצלחנו להשפיע ולכן אנחנו מפריעים להם. הציבור ראה את האמת, ואין דרך חזרה".

"אני יוצא מהנחה שהמתווה יעבור", אומר בן-דב. "יש לו בעיה בבג"צ, אבל יש סיכוי שיעבור גם את זה, ואז זה יתפוצץ שוב, עוד שנתיים או שלוש. בזמן הזה אנחנו מתגברים ולומדים ונהיים יותר חכמים, זה מאבק שעובד בכלים של נחישות, מיקוד, מקצועיות ומסירות – והם לא יודעים מה לעשות עם זה. לא עצרנו את החיים ותיכף נחזור ונרפה מהגז, זה תוך כדי החיים שלנו. אני מבין למה הם עומדים בשוק מולנו, זה משהו שהם לא יכולים להבין. 2013 היה טוב מ-2011, המאבק של 2015 טוב ממנו ו-2018 יהיה עוד יותר טוב. לא משנה אם מישהו ילך לפוליטיקה כמו יעל (אריאל) או יהפוך לדמות ציבורית כמו אור-לי או פעיל ברשתות כמו יוסי או בחוגי בית כמוני. אנחנו נשארים כאן".