"היתה לי תלמידה שהיתה לה בעיה לעלות להסעה לבית הספר", מספרת אושרה קופל, קצינת ביקור סדיר בבית אריה. "אנחנו בין כפרים ערבים והיא חששה היכן תתחבא אם תהיה אזעקה, בתוך כפר ערבי? היה פחד שאם יהיה פקק בגלל המחסום, כמו שיש בכל המחסומים, ויהיה צריך לרדת מהאוטובוס – לאן נרד?
"זה לא קרה כי כמעט לא היו אזעקות, אבל חרדות הן לא דבר ראציונלי. לקח המון זמן עד שמצאנו פתרון יצירתי לעקוף את הכפר ורק אז היא הסכימה לצאת. שבועיים הנערה לא היתה בבית ספר בגלל זה. יש לנו הרבה סיפורים כאלה, ואנחנו חוששים מהתמונה שתתגלה כשכל זה ירגע: נשירה המונית ממערכת החינוך".
"אצלנו יש גם הורים שאומרים שהם מפחדים", מספרת שלומית שיין, קב"סית המועצה האזורית מעלה יוסף בגליל המערבי, שחצי מהיישובים בה פונו והחצי השני מקיים שגרה כלשהי. "הם אומרים, ׳עד שלא נדע אם המצב יסלים או לא – לא שולחים את הילד לבית ספר׳. שומעים הכל, יציאות הפגזים של צה"ל, הסוללות מסביב ליישובים, אווירת מלחמה. אנשים לא הולכים לעבודה ונשארים בבית עם הילדים.
"ביישובים המפונים בכלל יש תחושה של איבוד שליטה. יש לנו אנשים באילת, בירושלים, בתל אביב, בזכרון יעקב, בנוף הגליל, בטבריה. יש הרבה שהתפנו עצמאית. הם גם זזים ממקום למקום, נעלמים לי. אני קב"סית יחידה במועצה, על קרוב ל-3,000 ילדים ובני נוער. בשגרה זה בסדר, בחירום זה מטורף, ועוד כשאני בעצמי מפונה. אני נוסעת ממקום למקום אבל קשה ומורכב להחזיר את הילדים ללמוד, אבן על אבן".
בישיבה מיוחדת של ועדת החינוך והבריאות שהתקיימה בנובמבר, הודו נציגי משרד החינוך כי יש להם מידע רק על 75 אחוז מילדי המפונים. "הרוב הגיעו למתקנים ולרשויות ונקלטו במערכת, אבל יש את אלה שלא, שיש להם בעיות, שלא רוצים", אומרת שיין. "אני לא יודעת אפילו להגיד כמה לא נקלטו, לאט לאט אני אוספת נתונים מבתי הספר. התחושה היא שיש עשרות, ועוד לא הגעתי לכולם".
ילדים לא חזרו מהקורונה
"יש עדיין כיתות שאין בהן מחנכים", אומרת קופל, "אפילו הבת שלי בי"ב, מלא שיעורים מבוטלים, המורה במילואים והבעל במילואים והילד חולה. במסגרות חסר כוח אדם. אצל התיכוניסטים חצי יום זה שיעורים חופשיים, למה לקום בכלל ללכת לבית ספר? לא אסע עכשיו שעה לבי"ס לשעה לימודים ושעה חלון. נשארים בבית. מחשב, ישנים, חבר'ה.
״בקורונה הילדים הרגישו לפחות בטוחים בבית, באירוע הזה גם הבית לא בטוח. אנחנו נראה תופעות לא פשוטות"
"זה לא בהכרח בעייתי. אחרי שבוע שבועיים עוד נוכל לאסוף אותם, אבל עם דפוס שמעבר לזה – יהיה קשה. השאלה עד כמה הילדים יפנימו את חוסר הלמידה. בקורונה, כן זום-לא זום, אחרי זה היה קשה מאוד להחזיר לתלבושת מערכת ושגרת למידה בריאה. באופן ארצי חווינו נשירה גדולה. המון נשירה סמויה, וגם ילדים שעזבו בתי ספר והקב"סים עבדו מאוד מאוד קשה להחזיר, לשבץ מחדש".
איבדתם ילדים שמעולם לא חזרו למערכת?
"בפירוש כן. היתה עלייה משמעותית".
בישראל יש היום כמעט 760 קציני ביקור סדיר, שפועלים מתוקף חוק חינוך חובה. באחריותם לאתר תלמידים בסכנת נשירה ממערכות חינוכיות, ולשלב אותם במסגרות שיתאימו להם. בתקופת הקורונה, כשהמערכת עמדה בפני מה שנדמה היה אז כסכנת נשירה אדירה, הוגדל מספר התקנים בכמאה. נשירת הקורונה, אומרים קציני ביקור סדיר עימם שוחחנו, תהיה כאין וכאפס מול מה שיתגלה לאחר מתקפת ה-7 באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיה.
"אנחנו הראשונים שרואים, כי אנחנו נמצאים ברצפת השטח", אומר מאור צמח, יו"ר איגוד הקב"סים, "אנחנו אלה שמרגישים את הדופק, ולא רוצים אחר כך להגיד אמרנו לכם. אין עדיין נתונים, אבל התחושות שלנו לצערי אמיתיות. יהיה גל גדול מאוד של נשירה".
לדברי צמח, "כבר היום אנחנו יודעים להגיד שהמציאות הרבה יותר קשה מהקורונה, ועדיין המדינה לא מתייחסת ספציפית לבעיית הנשירה. יש פה ילדי מפונים, ילדים במעגלים שבכלל אין בהם בתי ספר, ומנסים היום לשלב אותם במסגרות אחרות, ועל זה בעיות עקיפות שיווצרו – חרדות טראומות ומעגלי היפגעות. יש נשירה סמויה – ילדים שמגיעים ולא לומדים, ילדים שרשומים ולא באמת מנצלים את המערכת ללמידה אפקטיבית.
"יש את בעית החרדה, למשל ילד שהגיע לבית מלון ולא רוצה לצאת מהבית מלון. אנחנו מנסים להביא גורם טיפולי, להבין את שורש הבעיה, למצוא בי"ס מתאים ולשבץ. בקורונה הילדים הרגישו לפחות בבית בטוחים. באירוע הזה הבית גם כן לא בטוח, לכן אנחנו נראה תופעות לא פשוטות".
אתם לא מפעילים סנקציות?
"היום לא, לא כרגע. ילד בבית מלון, איזה סנקציה אני יכול להפעיל עליו? זה לא אנושי".
הספקתם בכלל להתאושש מהקורונה? לעצור את הנשירה?
"היינו בשוליים של ההתאוששות כשכל זה קרה. רק אחרי שנתיים אתה רואה התקדמות. תחשבי על קב"ס ששרד קורונה וצריך עכשיו לשרוד מלחמה".
מה חסר?
"אנחנו צריכים תקנים, חמישים אחוז יותר. דרושים לפחות 1,200 קב"סים במצב הנוכחי, כשהילדים מפוזרים בכל הארץ וקב"סים בעצמם מפונים. צריכים תקציבים, גם תיקון של השכר שלנו, שהוא פחות משכר של סייעת, וגם קיצור תהליכים כדי שנוכל לעזור לילד שצריך למשל מחשב כדי ללמוד. היום צריך להשקיע דווקא בנו, כי אנחנו יכולים למנוע מה שייקח אחר כך שנים לתקן".
"אני חייבת עוד שני קב"סים מלבדי", אומרת שיין, "אין לי דרך להגיע בעצמי לכל הילדים".
"לא מעט רשויות לא מצליחות לאייש תקנים כי השכר מאוד נמוך והאחריות מטורפת", אומרת קופל, "קב"ס אמור לרדוף אחרי 100 ילדים, זה מטורף. הצונאמי יגיע. אני לא יודעת מה יהיה. אנחנו מדינה שמזמן לא חיה על שגרה.
"את רואה את התהליך: בהתחלה יש רצון להתחבר ולהיות, אבל לסיבולת של התלמידים יש גבול. יש פרויקט מנע לעזור לילדים האלה, תקציב שכל מחלקת קב"סים מקבלת, הכל עם אישורים לפי חודשים, ואני ניצלתי את תקציב 2023. ילד שמגיע עכשיו עם בעיות רגשיות – אין לי תקציב למטפלת באמנות, לצמצם פערים לימודיים, נגמר".
"בשל שגרת החירום בה נמצאת מדינת ישראל בשנים האחרונות, אנו פועלים באופן מתמיד לגידול בתקינת הקב"סים", נמסר ממשרד החינוך, שמממן 75 אחוז משכרו של של כל קב"ס. השאר ממומן על ידי הרשות המקומית, שהיא גם המעסיקה הרשמית. לגבי גובה שכרם הזעום, העומד על 7,000-8,000 שקלים למשרה מלאה, נמסר: "הנושא נמצא על סדר היום הממשלתי, אך עדיין לא הוסדר".
"משרד החינוך מייחס חשיבות עליונה לטיפול בתלמידים בסיכון ובנוער נושר בפרט", מסרו לנו. "קציני הביקור הסדיר מבצעים מלאכת קודש, ופועלים ללא לאות כדי למנוע נשירתם של תלמידים ולפעול לרווחתם הנפשית והצלחתם של התלמידים הנושרים".
לגבי החשש מגל גדול של נשירה לאחר המלחמה נמסר, "אכן, מצבי חירום מאתגרים במיוחד ובטח את בני הנוער אשר מתמודדים עם קשיים בחזיתות רבות בעקבות מלחמת חרבות ברזל. אנו מזהים תלמידים במצבי סיכון ועל כן אנו עמלים על תוכניות התערבות וטיפול למניעת התופעה. המשרד מקצה משאבים רבים לטיפול בתופעה זו: הגדלת מספר תקני הקב"סים – להורדת העומס על הקב"סים והוספת מסגרות ותכניות תומכות: מרכזי יחד, כיתות מח"ט , כיתות מבר, אתגר, תלם, חדרי מלא, מועדוניות, יחידות קידום נוער- הילה, מרכזי נוער ועוד".
ילדים עזבו לשכם
"דיברתי עם כמה קב"סיות מכל מיני מקומות בארץ", קופל מסבירה איך משפיעה המציאות המנופצת לרסיסים על ילדים ובני נוער מאוכלוסיות שונות, "בערים המעורבות גם היהודים וגם הערבים, כל אחד מהצד שלו, מפחד. ילדים מהמגזר הערבי פשוט נעלמים לערים מעבר לקו הירוק, כמו שכם, ואין אפשרות לחפש אותם. זה דבר שבשגרה בלוד, נעלמים ילדים ואנחנו מקבלים רמזים שהם עברו עם איזה דוד או מישהו, אבל עכשיו עם המלחמה עלה המספר מאוד. ילדים עברו ואין לנו דרך לחפש אותם.
"בכלל כל הקטע הלאומני נהיה קיצוני יותר. אנשים בחרדות, לוקחים את הרגליים ונעלמים, הם חוששים. יש בעיית זהות שמתעוררת במצבי קיצון, למשל עם הורה יהודי והורה ערבי. הדברים האלה עולים וצפים. למשל קורה שילדים לא מוכנים לעלות להסעות כשנהג ערבי. גם בלוד.
"יש ילדי פנימיות שלא רוצים לחזור לפנימיות, בעיקר במגזר הדתי והחרדי, זה דבר שעלה אצל קב"סים בחמש או שש רשויות. מעדיפים להישאר תחת כנפי הבית. כמה שהם חזקים, רוב התיכוניסטים זה ישיבות ואולפנות והם רוצים לחזור הביתה, אבל בתוך הרשות אין מסגרות מתאימות, ואנחנו בבעיה כי אין לנו לאן לשבץ אותם. החרדים בערים במרכז מחפשים מסגרות אחרות.
"דרושים לפחות 1,200 קב"סים במצב הנוכחי, כשהילדים מפוזרים בכל הארץ וקב"סים בעצמם מפונים. צריכים תקציבים, גם תיקון של השכר שלנו, שהוא פחות משכר של סייעת"
"הנסיעה מרתיעה, להיות רחוק מהבית. כל אחד רוצה את הגוזלים שלו קרוב. זה של הילדים, אבל נובע גם משדר של לחץ של ההורים ואנחנו רואים את המספרים האלה עולים. אחרי חנוכה תמיד יש משבר פנימיות – אחרי כל חופש ארוך – ואנחנו עוברים על כולם עוד פעם ורואים שיש כאלה שצריך להחזיר להם מוטיבציה. אני מעריכה שעכשיו תהיה הרבה יותר עבודה בתחום של ילדים שצריכים לחזור לפנימיות".
הבעיה המרכזית היא כמובן המאסות האדירות של ילדים שבתי הספר שלהם נסגרו ונאלצו לעבור לבית ספר אחר. "טיפלתי במשפחה ששני ההורים גויסו, משפחה מתפקדת וסבבה", אומרת קופל. "אחד הדודים בא והיה עם הילדה ושלח לבית ספר עד שהיה צריך לחזור לבית שלו, והילדה עברה יחד איתו. אחת לכמה זמן מביאים אותה אלינו, ניסו לשלב שם בצפון בבית ספר, לא רצתה. היא היתה לבד בכיתה שלא מכירה אף אחד, מורים שלא מכירה, גם ככה איפה ההורים שלי, להתחבר לזמן מוגבל לתלמידים, הכל מאוד ארעי".
"ילדים בכתה א' התחילו ללמוד, גם ככה ההסתגלות היתה להם קשה", מספרת שיין, "אחרי שבועיים הם יצאו לחופשת החגים וחזרו להסתגלות אחרת, בבית ספר אחר לגמרי. במודעות שלהם זה לא יהיה הבית ספר לכל החיים, אז הם שואלים את עצמם – למה? בואו נחכה ונחזור להסתגלות הראשונה שהיו צריכים לעבור.
"זה לא כמו שהיה בקורונה, למידה מרחוק או בזום. כאן שילבו את כל הילדים בבתי ספר וזה מורכב, לא כולם ערוכים לקליטה, טבריה ואילת מפוצצות במפונים, ילדים לא מוכנים להיפרד מהמושב שלהם, ילדים בחינוך מיוחד פתאום הולכים לבית ספר נפרד מהחברים".
לדבריה הבעיה קשה במיוחד בכיתות ה'-ט', מסוף היסודי ובעיקר בחטיבת הביניים. בכיתות הנמוכות להורים יש יותר השפעה, ואם הם חייבים לעבוד הם לא יכולים להשאיר ילדים לבד בבית, ולתלמידי התיכונים יש מעט יותר משמעת ומוטיבציה בגלל הבגרויות.
את מתרשמת שהורים מוטרדים לגבי הילדים?
"כן, אבל לא לימודית, אלא יותר מהמצב הרגשי של הילדים. לגבי הלימודים אני מניחה שברגע שנחזור לשגרה משרד החינוך יצטרך לבנות תוכנית של השלמת פערים והתאמת בגרויות, אבל אני מפחדת מהיום שאחרי – שילדים מנותקים, לא הלכו למסגרות, שגם אם ילכו יצופו טריגרים לדיכאון – מהקורונה עד היום אנחנו מטפלים בתוצאות – חרדה חברתית, אי יציאה מהבית, ופה תתווסף חרדה קיומית, ביטחונית. יצטרכו לתת את הדעת תוך כדי וגם אחרי".
"יש פה סערה של היעדרויות וחרדות", מוסיפה קופל, "קב"סית כתבה לי משפט – מי שנכנס למלחמה חזק נשאר חזק, מי שנכנס חלש – נהיה חלש יותר. משפחות שההורים חלשים ולא מצליחים לאסוף את הילדים ולתת מענה, אנשים שנכנסים לדיכאון, לחרדות, לא מתפקדים, ואז אם יש ילד קצת בעייתי והם משדרים חולשה, והוא נניח אמור ללכת לטיפולים וההורים בשלב הזה מפחדים מאזעקות, הם לא יסעו לטיפול בעיר השכנה.
"לצאת מהבית כשאתה בחרדה נהיה בלתי אפשרי. אתה מתכנס בתוך עצמך. אף אחד לא קם בלי דאגות, אבל רוב האוכלוסיה יודעת לחיות עם הפחד והחששות ולחזור לנורמליות. יש את אלה שהם חלשים ולא יצאו מהבית ולא ייתנו לילדים לצאת מהבית".