אזהרה: החומרים בכתבה קשים וחלקם עלולים לעורר תגובות רגשיות
"אני לא הטיפוס הרגיל", אומרת ג' (גם האות בדויה) רגע אחרי תחילת השיחה, "לא חוויתי אלימות פיזית. זו היתה אלימות נפשית, מאד מאד קשה. היו רגעים שהייתי מתחננת אליו, תרביץ לי, שיירד לי דם, רק שלא ימשיך ככה".
ג', אישה יפה, משכילה ומרשימה בתחילת שנות ה-40 לחייה, הייתה נשואה לגבר מוכר בתחומו, כריזמטי ומוערך. בן הזוג לא הרים עליה יד ולו פעם אחת בשבע שנות חייהם המשותפות, אבל בסופן היא הועברה עם שני ילדים קטנים למקלט לנשים מוכות והוא הוגדר בדרגת המסוכנות הגבוהה ביותר. רק במקלט הבינה למה היא, שאינה אישה מוכה, בכלל הגיעה לשם.
עדיף היה לקבל ממנו מכות – נגה ברגר
לפני כחודש נערך בבית ציוני אמריקה מפגש שטלטל את עשרות האנשים שנכחו בו. ג' הסכימה להגיע לדבר באירוע גיוס תרומות למקלט של ארגון "אשה לאשה", המקלט בו חיה עם ילדיה עד לפני שנתיים. בפעם הראשונה סיפרה את סיפורה לפני קהל. במשך השעה שדיברה היא כמעט נשברה לא פעם, התקשתה להחזיק את המיקרופון, הקול שלה הלך ונחלש אבל היא לא ויתרה והמשיכה לספר לקהל שעצר את נשימתו איך נראו החיים שלה עד לפני שנתיים, ואיך הם נראים מאז.
"הסתכלתי על הנשים שם", אמרה בכאב לאחר המפגש, "ונזכרתי ב-ג' הישנה, החזקה, שהכל היה פתוח לפניה. פתאום ראיתי איך החיים שלי היו יכולים להיראות".
***
היא הכירה את בעלה לשעבר לפני יותר מעשור, מתוכו היו נשואים תשע שנים. "הנורות האדומות שדיברו עליהן במקלט ואני לא ראיתי, נדלקו כבר מהתחלה", מספרת ג', "חשבתי שזה משהו אחר, לא אלימות: חיטוט בטלפונים, בדברים אישיים, אובססיה לדעת לאן אני הולכת ומתי חוזרת, עשרות טלפונים 'איפה את', 'מה את עושה', התגעגעתי, איזה יפה את. הייתי די צעירה, אז זה נראה לי כמו אהבה. זה מחמיא, לא? הבנאדם ממש מאוהב בך.
"ואז, כמו בסרטים, ביום של החתונה, יום אחרי, כבר לא דיברנו. מאותו רגע, אני לא שווה, מכוערת, אפס, טיפשה, הוא הרחיק אותי מהמשפחה ומחברים שלי. אני כבר הייתי בהריון, בוכה ימים ולילות, הפסקתי לצאת מהבית. אז עוד עבדתי (ל-ג' יש מספר תארים, אחד מהם במנהל עסקים וכלכלה והיא עבדה בהייטק – ע"פ). לאחר אחת מהתפרצויות הזעם כלפי הוא גם הגיע איכשהו לעבודה שלי. יום אחד הבנתי שהוא דיבר עם המנהלים וגרם להתפטרותי תוך זמן קצר.
"הוא שחקן, פנומן, מתנסח בצורה מתוחכמת מאד. אף אחד לא האמין לי, היינו הולכים לטיפולים זוגיים ואנשים היו מתאהבים בו ומאשימים אתי – תראי איזה גבר יש לך, הוא פנומן, אוהב אותך ואת הילדים, מוכן לעשות הכל בשביל שתשתני, הוא גאון.
מעון "אישה לאישה" בירושלים. צילום: כרמלה קיט
[heart]
"בבית הוא לא היה מדבר איתי ימים ולילות, פשוט מתעלם. התעללות הכי קשה שקיימת. התחננתי שידבר איתי, וכלום. בתקופה הזו כבר הייתי מנותקת מחברים ורחוקה פיזית מהמשפחה. הייתי באה אתו לפעמים לעבודה שלו, והוא היה מציג אותי לפני אנשים ואומר "תראו איזה יפה ומוכשרת אשתי", ובשנייה שאנחנו לבד, נכנסים לאוטו, חוזר הפרצוף של האויב והקללות וההשפלות היו מתחילות. ואני לא הייתי מבינה, כי הייתי אתו הכי בסדר, על מה זה?
"ניסיתי לעזוב במשך השנים עשרות פעמים, הוא תמיד הגיע עד אלי אחרי כמה ימים, היה שולח משלחות של אנשים, מבטיחים שהוא ישתנה – הוא יודע שיש לו התפרצויות זעם, שהוא מדבר אליך לא יפה, שהוא מתעלם. ואיך שהיינו חוזרים, חוזר לאותו מצב. הפסקתי לדבר עם אנשים כי התביישתי. זו לא ג' שהם מכירים.
"אחר כך הבנתי שהייתה גם אלימות כלכלית. לא היה לי חשבון בנק ולא כסף זמין משלי. הויזה שלו, היא לא הייתה מוגבלת והיינו מאד אמידים. וילה עם בריכה, טיסות לחו"ל, אבל ברגע שהיינו רבים – הוא היה לוקח לי את הויזה מהארנק. ואני עם שני תינוקות בבית. אני לא רוצה לספר מה הייתי עושה כשהייתי צריכה לדאוג להם לאוכל ולא היה לי כסף (היא בוכה), הייתי הולכת להחליף דברים במכולת. אני לא רוצה אפילו להסביר את ההרגשה הזו, סגורה בבית, לא יכולה לעשות כלום, ולילדים שלך אין אוכל".
[/heart]
***
היא נראית כמי שעושה צעדים ראשונים במקום שעזבה מזמן. "אנשים ששמעו את הסיפור שלי, ואני מניחה שהרבה מאלו שקוראים את הכתבה תמהים ושואלים אז למה לא עזבת? למה תמיד חזרת? את כל כך טפשה?"
את כל כך לא, אבל איך את מסבירה את זה?
"יש הרבה סיבות, ובראשן האמונה שרק אני יכולה לשנות אותו. בכל פעם שהוא היה מביע חרטה וממש בוכה ומתחנן שנחזור הייתי מאמינה. באותו רגע שנינו באמת האמנו שיהיה אחרת. לא סתם זה נקרא מעגל אלימות. מאוד מאוד קשה להתנתק סופית ולשבור את המעגל הארור.הדבר שניתץ את המעגל הזה סופית היו שני הבנים הקטנים שלנו.
"הילדים היו מאד קטנים, הם גדלו וראו אותי כל הזמן בוכה ואיך הוא מדבר אלי. בהם הוא לא פגע, הוא אבא טוב. אבל אמרתי לו שאני לא מוכנה שהילדים יגדלו עם כזאת דמות אב.זה מה שעזר לי לעזוב אותו".
מתי הבנת שאת צריכה התערבות?
"זה לקח המון זמן. הבנתי שאני חייבת לעזוב, אני לא נושמת, רע לי, החלטנו שנפרדים, ואז הוא החליט שהוא לא רוצה. הוא אמר לי שאם אני עוזבת – הוא ירצח אותי, ודרש: תתקשרי למשטרה. הוא דרש שאתקשר, והם באו ועצרו אותו באשמת איום ברצח. הוא התנגד והיה ריב נוראי, עם הילדים בבית, אני התחננתי שישחררו אותו והוא ממשיך לאיים. עצרו אותו ל-24 שעות והוא קיבל צו הרחקה.
"עזבתי לתקופה די ארוכה ושוב שיירות של אנשים – תבואי, תחזרי. גרנו בבית מלון, ואמרתי שרק אם הוא ילך לטיפול מקצועי בהתפרצויות זעם ברווחה ואני אהיה חלק מזה והוא עובר תהליך – רק אז, בשבילו ובשביל הילדים.
"ברווחה ביקשו שאני אשתתף במעגל של נשים, ואני בשלב הזה עדיין לא חשבתי שאני אשה מוכה, חשבתי שזה צריך להיות פיזי. ביקשו לעשות ועדה, עשו לו הערכת מסוכנות, נקבעה לו דרגת מסוכנות הכי גבוהה שקיימת ואותי החליטו להכניס למקלט. לא הסכמתי. הם רצו שאחתום על זה שאני מסרבת, לא היו מוכנים לקחת אחריות על החיים שלי אם אשאר בבית".
עדיין לא הבנת?
"לא. חזרנו והיה רע והוא הסכים להתגרש ואמרנו שניפרד בטוב והכל ונגור קרוב והוא אמר שהכל בסדר ואין מה לדאוג ואז נסעתי לקרובי משפחה בצפון וכשהוא הבין שאני רצינית בקשר לגירושין, כי אמרתי 'הפעם אני לא חוזרת לא משנה מה, אתה לא תיגע בי יותר, אני עוזבת', והוא שוב ניסה, הוא כנראה הבין שכבר אין מה להפסיד. בשיחת טלפון הוא אמר שהוא ירצח אותי ואת עצמו. אמרתי לו 'מה, נהיה כמו ששומעים בחדשות, שהילדים נשארים לבד? אתה תיקח לילדים את אמא?'. 'הילדים יגדלו אצל ההורים שלך', הוא אמר.
"הנורות האדומות נדלקו ולא ראיתי". המעון בירושלים, צילום: רבקה הלל-לביאן
"חברה הכי טובה שהייתה לי בעולם נהרגה, והותירה ילדים בגיל של הילדים שלי, הכל עבר לי ב'ויש', ידעתי שאני בסיכון גבוה שכולם באמת רואים תמונה אחרת ממני. יום אחרי זה נכנסתי למקלט עם שני הילדים".
היא הגיעה למקלט של "אשה לאישה", בו שהתה מספר חודשים, מעבירה את רוב זמנה בשיחות ובטיפולים אינטנסיביים. "בהתחלה המשכתי להגיד שאני לא מתאימה ותופסת מקום של מישהי אחרת שצריכה", היא אומרת, "אבל עם הזמן הבנתי איפה אני, מה עברתי, האלימות הכלכלית, המילולית. הוא אִיֵין אותי, זו מילה שלמדתי מהפסיכולוגית שם, מלשון "אין", לא הייתי, לא קיימת, וזה מצב מאד קשה.
"התמונה הראשונה שמצטיירת בראש כאשר שומעים על אישה מוכה זה הסימנים הכחולים על הגוף והפנסים בעיניים, אבל קיימת אלימות קשה יותר, ששכיחה הרבה יותר דווקא אצל המעמד הבינוני-גבוה. בשכבות אלו הגברים לא יעזו לפגוע בך פיזית או להשאיר סימן חיצוני, הם לא טיפשים, הם ינעצו את הסכינים פעם אחר פעם בליבך ובנשמתך, חורים שלעולם לא יתאחו ולא מפסיקים לדמם. לאט לאט את מתחילה לאבד את עצמך ולהיות יותר חלשה ואפאתית.
"אנחנו חייבות להפנים שאלימות מילולית קטלנית לא פחות מאלימות פיזית, והיא קיימת באחוזים גבוהים מאוד בשכבות הגבוהות והסיבה שלא שומעים על זה לדעתי, זו הבושה. הפער הבלתי נתפש בין התדמית החיצונית שאנחנו משדרות לחברה לעומת ההשפלות שאת חווה בבית והקושי להודות בריק ובאפלה שאת נמצאת בהם.
"ונגיד שהצלחת להתגבר ולספר – מי יאמין לך? בזמן שהייתי במקלט הוא השתתף בסדנא עם מטפלים ורופאים בכירים מהמשק, אחת מהם הייתה מצוות המקלט, היא חזרה המומה ואמרה לי "הוא בדיוק מה שאמרת, הוא כובש, אבל יכולתי ממש לראות את הדמות השניה'. למזלי היא ידעה את האמת".
באותה תקופה הוא הצליח לעלות על עקבותיה בצורה מתוחכמת, ושוב נדרשה התערבות המשטרה כדי להרחיק אותו. אחרי מספר חודשים עברה ג' לעיר הולדתה ושם היא מתגוררת עד היום. היא נחשבת למקרה מוצלח של שיקום, אבל הלוואי שאפשר היה להביא כאן סיפור עם סוף טוב על אישה שחייה סטו ממסלולם, ואז חזרו אליו. לו רק זה היה פשוט כל כך.
"אני גרה בצפון", היא מספרת, "אני בלי עבודה, כל החלומות שלי התרסקו. אין לי כלום פה, הילדים בטיפולים וגם אני. אני יכולה לעבוד מעט מאד שעות ביום, הם בחרדה כשהם לא רואים אותי, וקשה למצוא פה משרות כאלה. למרכז אני לא יכולה לחזור, לא יכולה להישאר קרוב אליו. הוא לא עומד בהסדרי הראייה, וגם המזונות לא מספיקים. רק בשביל לקבל גט חתמתי וויתרתי על הכל. אנחנו חיים מהרבה פחות משכר מינימום. אבל אני נושמת!
"יש רגעים שאני כל כך מתביישת וכועסת על עצמי שוויתרתי על עצמי ולא האמנתי במי שאני באמת במשך כל כך הרבה שנים. אבל אז אני אוספת את עצמי, כי יש לי מטרה: למצוא עבודה מתאימה, לפרנס את הילדים, ולחזור להיות מי שהייתי, מי שהייתי יכולה להיות".
בבית ציוני אמריקה מוצגת כעת תערוכת ציורים של עפרה ג'ינאו וכן צילומים מהמקלט של עמותת אישה לאישה – כל ההכנסות קודש למקלט