הפעם האחרונה שסגן איתן אוסטר, מפקד צוות ביחידת אגוז, שוחח עם אחיו הגדול אביתר, הייתה יום לפני שנהרג. איתן סיפר לו שהוא יוצא לפעולה מסוכנת וחשובה, ממנה הוא לא בטוח שהוא יחזור. צוות אוסטר יצאו לדרך יומיים לפני ערב ראש השנה, לכפר אל-עדייסא שבדרום לבנון. הם בדקו את השטח אבל לא הרגישו מוכנים למשימה. "החיילים שלו סיפרו שהם לא פחדו בחאן יונס, הם לא פחדו ברפיח, אבל בלילה הזה בלבנון רעדו להם הביצים", סיפר בריאיון אחרי מותו אליק, אחיו הבכור.
אוסטר זיהה את הפחד של פקודיו. בניגוד למקובל הוא נכנס ראשון למבנה, שהיה מבוצר במחבלים והפך במהרה למלכודת מוות. בשעה 4:15 לפנות בוקר הוא חטף כדור ברגל. רק אחרי יותר משלוש שעות, בשעה 7:24, מסוק צה"ל שחילץ אותו המריא לבית החולים זיו שבצפת. לבית החולים הוא הגיע בחיים, אבל הדם הרב שאיבד הביא לקביעת מותו תוך זמן קצר. באותו הקרב מצאו את מותם ארבעה לוחמי אגוז נוספים – סרן הראל אטינגר, רס"ל נועם ברזילי, רס"ל אור מנצור, רס"ל נזר איטקין, וכן סרן איתי אריאל גיאת מיחידת יהל״ם.
האזהרות בנוגע לאסון המתהווה החלו הרבה לפני הקרב. על פי עדויות שהגיעו ל״המקום הכי חם״, רבים מהלוחמים נכנסו ללבנון בתחושה של שחיקה וחוסר מוכנות – מבצעית ונפשית גם יחד
קרב אל עדייסא החל ב-2 באוקטובר, פחות מיומיים אחרי תחילת התמרון, ומאות מטרים בודדים מקיבוץ משגב עם הצפוני. הוא נפתח סביב השעה שלוש לפנות בוקר, בעלטה מוחלטת ותחת ערפל כבד. יחידת אגוז, יחידת הקומנדו של חיל רגלים המתמחה בלחימה מול כוח רדואן של חיזבאללה, נבחרה להוביל את המשימה. לאורך תשע שעות נלחמו הכוחות בעשרות מחבלים בקרב עקוב מדם, בו בקרב נהרגו שישה לוחמים ו-42 נוספים נפצעו, ביניהם גם כוחות סיוע שהגיעו לחלץ ונורו בעצמם.
האזהרות בנוגע לאסון המתהווה החלו הרבה לפני הקרב. על פי עדויות שהגיעו ל״המקום הכי חם״, רבים מהלוחמים נכנסו ללבנון בתחושה של שחיקה וחוסר מוכנות – מבצעית ונפשית גם יחד. בימים שקדמו לקרב הגיעו אזהרות אופרטיביות מצד הצוותים שהיו בשטח – שנענו בביטול מצד מפקד יחידת אגוז. אחרי הקרב, כך מספרים לוחמים, נוצר משבר אמון חמור נוצר ביחידה שהוביל חיילים רבים לסרב להמשיך לשרת. כך נראה קרב אל עדייסא מעיניהם של חיילי יחידת אגוז.
מהקודקוד מטה
האירועים שקדמו למחדל אל עדייסא נקשרים כולם בקודקוד: מפקד יחידת אגוז, סא״ל ע׳, שנכנס לתפקידו ביולי האחרון. על פי עדויות שהגיעו למערכת ״המקום הכי חם״, ימים לפני הקרב קיבל סא״ל ע׳ אזהרה מפורשת מצידם של הצוותים הרפואיים כי לא יוכלו לפנות פצועים מהשטח. ע׳ ביטל את דבריהם בטענה כי ״לא יהיו פצועים״, אך כפי שחזו, הטופוגרפיה ותנאי השטח אכן לא אפשר פינוי, והפצועים נאלצו לפנות את עצמם רגלית מרחק של 500 מטר בעליות תלולות. "העירויים עפו להם מהידיים בגלל הדרך", סיפרה אמו של אחד הלוחמים. "הם נאלצו לסחוב את הפצועים על הגב".
חוסר החיבור ללוחמים שבשטח ליווה את סא״ל ע׳ גם לאורך הקרב עצמו. מפקד היחידה לא רק חטא בחטא ההיבריס כשזלזל באויב המיומן והאכזר, אלא גם שברגעים הקריטיים ביותר של המתקפה, הוא לא הצליח למלא את תפקידו. בשיחה עם ״המקום הכי חם״ סיפר גורם המעורה בפרטים כי הלוחמים נאלצו לקבל החלטות בעצמם בנוגע למי מתפנה ומי לא, בזמן שהם מתמודדים עם חשד לחטיפה של אחד החיילים, שהופרך בדיעבד. "אני לא יודע להגיד לך אם הקשר שלו לא עבד או שהוא היה בהלם, אבל האיש לא תפקד. גם הסגן שלו לא״. מי שערך את התחקיר היחידתי לאסון אל עדייסא הוא לא אחר מאשר מפקד היחידה בעצמו.
הלוחמים נאלצו להחליט בעצמם מי מתפנה ומי לא, בזמן שהם מתמודדים עם חשד לחטיפה. "העירויים עפו להם מהידיים בגלל הדרך", סיפרה אמו של אחד הלוחמים. "הם נאלצו לסחוב את הפצועים על הגב"
האטימות באה לידי ביטוי לא רק מצד מפקד היחידה, אלא גם מצד מפקדי הפלוגות שתחתיו. ב-2 באוקטובר, שעות אחרי קרב אל עדייסא, אחד ממפקדי הפלוגות הורה ללוחמים לשוב לשטח האש כדי לקחת את הציוד שהפצועים הותירו מאחור. לא ברור אם הוא הבין שבפועל הוא מחזיר את הכוחות לשדה הקרב ומסכן את חייהם בשנית אחרי שניצלו, וזאת לטובת משימה לוגיסטית. מפקד אחד הצוותים חשש מאמבוש של מחבלים נוספים באזור, וסירב בתוקף. ייתכן שסירובו הוא זה שמנע פגיעה מיותרת בחיילים נוספים.
לא כשירים, לא מוכנים
על פי עדויות שהגיעו ל״המקום הכי חם״, הניתוק שהפגינה שורת הפיקוד ביחידת אגוז בזמן הלחימה הייתה מורגשת גם בחודשים שלפניה. לוחמים רבים סיפרו כי הניפו דגלים אדומים באשר לשחיקה שהם חשים, שנענו באיומים, בביטול ובשלילה. כתוצאה מכך, רבים מהלוחמים נכנסו ללבנון כשהם ״גמורים״ אחרי עשרה חודשים של לחימה אינטנסיבית בעזה, ואחרי חודשיים בהם נכנסו ויצאו למבצעים מיוחדים בלבנון. היו שנשברו כבר קודם, ועוד באוגוסט סירבו להיכנס ללבנון – לא לפני שעברו מסכת איומים מצד מפקדיהם.
באחד המקרים קבוצת לוחמים בסדיר מאחד הצוותים הוותיקים סירבו להמשיך להילחם, ודרשו לקבל טיפול. הם ביקשו שלא להיכנס ללבנון, אך צה״ל איים שתילקח מהם תעודת הלוחם ואיתה כל הזכויות הנלוות. במקרה נוסף מספטמבר האחרון לוחמים סירבו להשתתף בלחימה, אבל אחרי שהופעלו עליהם מניפולציות רגשיות הם הוכנעו – ונכנסו.
"נכנסנו ללבנון בתחושות מאד קשות. כולם היו על הקצה", תיאר אחד הלוחמים. "אנשים נכנסו כי הופעל עליהם לחץ מאוד גדול, אבל הם הרגישו לא מוכנים ולא כשירים"
"נכנסנו ללבנון בתחושות מאד קשות. כולם היו על הקצה", תיאר אחד הלוחמים. "אנשים נכנסו כי הופעל עליהם לחץ מאוד גדול, אבל הם הרגישו לא מוכנים ולא כשירים. לא מבחינה נפשית ולא מכל אספקט אחר".
עדויות דומות באופן מטריד הגיעו לידי מערכת ״המקום הכי חם״ כבר באוקטובר האחרון, אז סיפרו לוחמים וקרובי משפחותיהם על הלחץ שמופעל עליהם כדי שישתתפו בלחימה. בשיחה עם אח של לוחם באחת מחטיבות החי"ר הוא סיפר כי "הקב"ן פסק שהוא (אחיו הלוחם, ר״ח) זכאי לגימלים נפשיים. אחרי הפסיקה הזו המ"פ לקח אותו לשיחה אישית של שעה ולחץ עליו בלי הפסקה, כשהוא מנסה בכל דרך אפשרית להכניס אותו לעוד סבב לחימה כדי 'לסיים עם המ"פ בטוב׳״.
״הצביעו ברגליים״
השילוב של הניתוק שחשו הלוחמים בחודשים שלפני הקרב, לצד הניתוק ששרר בין המפקדים ללוחמים ביחידה במהלכו, הוביל למשבר אמון חמור ביחידת אגוז. בשיחה קשה שניהלו הלוחמים אחרי הקרב הם הטיחו במפקדיהם כי לא נערכו כמו שצריך, כי סיכנו אותם לשווא, וכי חבריהם נהרגו בגלל חוסר היערכות, שכלל בין היתר מחסור חמור במנות דם. בתגובה נאמר ללוחמים כי המחדלים יתוחקרו. בינתיים, איש לא לקח עליהם אחריות.
התחושות הקשות הובילו שורה של חיילים בסדיר להודיע, פחות מחודש אחרי האסון, כי הם לא נכנסים יותר ללבנון, וכי הם מבקשים להשתחרר משירות. הלוחמים נענו באיומים ומניפולציות. ולפחות חמישה מהם סרבו – ושוחררו. ממידע שהגיע למערכת ״המקום הכי חם״, אחד הלוחמים שהוזעק לאל עדייסא כצוות פינוי ביקש עוד בסיום הקרב לצאת מלבנון – וסורב. על פי עדויות, ניכר היה שהוא התקשה להתמודד עם הזוועות שחווה, וספג יחס מחפיר מצד מפקדו האישי. אותו לוחם עלה על האמר, והתפנה בכוחות עצמו.
אחד הלוחמים ביקש עוד בסיום הקרב לצאת מלבנון – וסורב. ניכר היה שהוא התקשה להתמודד עם הזוועות שחווה, וספג יחס מחפיר מצד מפקדו האישי
המשבר הגיע לצוותים נוספים ביחידה, שהבהירו בזה אחר זה שהם לא יכולים יותר להילחם. באחד הצוותים דרשו הלוחמים לעבור טיפול אחרי האסון, אך צה"ל בתגובה הביא למקום את המפק"צ שפיקד עליהם בעזה, שהעביר אותם סחטנות רגשית: הוא עבר אחד אחד ושאל אם הם מתכוונים לחזור להילחם. מי שהעלה ספקות, קיבל שטיפה על כך שהוא זונח את הצוות שכה זקוק לו. חלק מהלוחמים נשברו וחזרו לשדה הקרב, למרות השחיקה, הספקות העצמיים והמועקה הגדולה.
משבר אמון נוסף נרקם כאשר הלוחמים גילו שהפיקוד לא מתכוון לשחרר אותם להלוויה של המפק"צ שלהם. "הם מה שנקרא ׳הצביעו ברגליים׳", משחזרת אחת האמהות. "הם פשוט עלו על ההאמרים ואמרו ׳או שאתם מאפשרים לנו, או שאנחנו עושים את זה בלי שתאפשרו לנו׳".
נזק ״אגבי״
מחדל אל עדייסא הוא רק אחד מבין שרשרת מחדלים ארוכה שסיקרנו לאורך שנת הלחימה האחרונה, בהם עלו אותם הקולות: אטימות, חוסר מוכנות, סיכון חיים מיותר ומצוקה גדולה מצידם של הלוחמים, שנענית בהתעלמות.
שבועיים לאחר האסון, שלחו הורי הלוחמים מכתב חריג למפקד אגוז, למפקד יחידת הקומנדו ולרמטכ״ל. במכתבם הם מחו על התנהלות המפקדים, והצביעו על משבר האמון החמור שנוצר.
"הם איבדו את האמפתיה", אומר אב ללוחם שלחם בקרב אל עדייסא. "האמפתיה היא מן הפה אל החוץ, והמשימה היא מעל לכל. הם מתייחסים לחיילים הרוגים כאילו הם נזק אגבי"
"לא נדרש רקע צבאי או ביטחוני כדי להבין שבקרב זה היו לא מעט כשלים. החל משלב ההיערכות בנוהל הקרב, דרך יום הקרב, ועד פינוי הפצועים והציוד", כתבו ההורים. "אין ולא נדרש שתהיה לנו תמונה מלאה. כן נדרש שללוחמים תהיה תמונה מלאה. תמונה זאת היא בסיס האמון של לוחמים במפקדים שלהם. בכדי לבנות אמון של לוחמי היחידה היום ובעתיד במפקדיהם, נדרש עכשיו ביצוע תחקיר ולימוד עמוק של כל התהליכים". פנייתם לא זכתה לכל התייחסות עד היום.
"הם איבדו את האמפתיה", אומר אב ללוחם שלחם בקרב אל עדייסא. "האמפתיה היא מן הפה אל החוץ, והמשימה היא מעל לכל. הם מתייחסים לחיילים הרוגים כאילו הם נזק אגבי".
***
תגובת דובר צה״ל: ״צה״ל משתתף בצער המשפחות השכולות וימשיך ללוות אותן. הטענות העולות מהכתבה משוללות כל יסוד. בהתקלות המדוברת לוחמי ומפקדי היחידה חתרו למגע וניהלו קרב בתנאים מורכבים. מפקד יחידת אגוז ניהל את הקרב בפיקוד מלפנים ותחת אש יחד עם מפקדים נוספים. לאחר האירוע בוצעו שיחות פיקודיות ביחידה עם המפקדים והלוחמים בהן עיבדו את הקרב והפיקו לקחים. לוחמים אשר לא היו כשירים להילחם מבחינה רפואית או נפשית לא חזרו ללחימה בהמלצת גורמי המקצוע. האירוע תוחקר והתנהל כמקובל על ידי מפקד היחידה בשיתוף פעולה מלא עם מפקדי ולוחמי היחידה. עיקרי פרטי האירוע נמסרו למשפחות השכולות לאחר יציאת הכוחות ממרחב הלחימה. מפקדי ולוחמי יחידת אגוז נלחמים כעת בסוריה ונמצאים בחוד הלחימה של צה״ל לאורך כל המלחמה״.