הפעם האחרונה שסגן איתן אוסטר, מפקד צוות ביחידת אגוז, שוחח עם אחיו הגדול, הייתה יום לפני שנהרג. איתן סיפר לו שהוא יוצא לפעולה מסוכנת וחשובה, ממנה הוא לא בטוח שהוא יחזור. אוסטר והכוח יצאו לדרך יומיים לפני ערב ראש השנה, לכפר אל עדייסא שבדרום לבנון. הם בדקו את השטח, אבל לא הרגישו מוכנים למשימה. "החיילים שלו סיפרו שהם לא פחדו בחאן יונס, הם לא פחדו ברפיח, אבל בלילה הזה בלבנון רעדו להם הביצים", סיפר אליק, אחיו הבכור של אוסטר, בראיון אחרי מותו.
אוסטר זיהה את הפחד של פקודיו. בניגוד למקובל הוא נכנס ראשון למבנה, שהיה מבוצר במחבלים והפך במהרה למלכודת מוות. בשעה 4:15 לפנות בוקר הוא חטף כדור ברגל. רק אחרי יותר משלוש שעות, בשעה 7:24, מסוק צה"ל שחילץ אותו המריא לבית החולים זיו שבצפת. לבית החולים הוא הגיע בחיים, אבל הדם הרב שאיבד הביא לקביעת מותו תוך זמן קצר. באותו הקרב מצאו את מותם ארבעה לוחמי אגוז נוספים – סרן הראל אטינגר, רס"ל נועם ברזילי, רס"ל אור מנצור, רס"ל נזר איטקין, וכן סרן איתי אריאל גיאת מיחידת יהל״ם. מותם של השישה היה הקצה של התנהלות לקויה ביחידה, שהובילה לאסון באל-אדייסא.
הלוחמים נאלצו להחליט בעצמם מי מתפנה ומי לא, בזמן שהם מתמודדים עם חשד לחטיפה. "העירויים עפו להם מהידיים בגלל הדרך", סיפרה אמו של אחד הלוחמים. "הם נאלצו לסחוב את הפצועים על הגב"
קרב אל עדייסא החל ב-2 באוקטובר, פחות מיומיים אחרי תחילת התמרון, ומאות מטרים בודדים מקיבוץ משגב עם הצפוני. הקרב נפתח סביב השעה שלוש לפנות בוקר, בעלטה מוחלטת ותחת בערפל כבד. יחידת אגוז, יחידת הקומנדו של חיל רגלים המתמחה בלחימה מול כוח רדואן של חיזבאללה, נבחרה להוביל את המשימה. לאורך תשע שעות נלחמו הכוחות בעשרות מחבלים בקרב עקוב מדם, בו בקרב נהרגו שישה לוחמים ו-42 נוספים נפצעו, ביניהם גם כוחות סיוע שהגיעו לחלץ ונורו בעצמם.
יומיים לפני הקרב הגיעו הלוחמים לשטח ונערכו לתחילת התמרון. כבר אז הזהירו הצוותים הרפואיים שלא יוכלו לפנות פצועים מהשטח, בעיקר בגלל הטופוגרפיה ההררית. מפקד יחידת אגוז, סא״ל ע׳, ביטל את דבריהם בטענה כי ״לא יהיו פצועים״. כפי שחזו הצוותים, מזג האוויר אכן לא אפשר פינוי, והפצועים נאלצו לפנות את עצמם רגלית מרחק של 500 מטר בעליות תלולות. "העירויים עפו להם מהידיים בגלל הדרך", סיפרה אמו של אחד הלוחמים. "הם נאלצו לסחוב את הפצועים על הגב".
מפקד יחידת אגוז, שנכנס לתפקידו רק ביולי האחרון, לא רק חטא בחטא ההיבריס כשזלזל באויב המיומן והאכזר, אלא גם שברגעים הקריטיים ביותר של המתקפה, הוא לא תפקד. ״לא הוא ולא הסגן שלו״, אמר גורם המעורה בפרטים
מפקד היחידה, שנכנס לתפקידו רק ביולי האחרון, לא רק חטא בחטא ההיבריס כשזלזל באויב המיומן והאכזר, אלא גם שברגעים הקריטיים ביותר של המתקפה, הוא לא הצליח למלא את תפקידו. "אני לא יודע להגיד לך אם הקשר שלו לא עבד או שהוא היה בהלם, אבל האיש לא תפקד. גם הסגן שלו לא", אמר בשיחה עם ״המקום הכי חם״ גורם המעורה בפרטים. לדבריו, הלוחמים נאלצו לקבל החלטות בעצמם בנוגע למי מתפנה ומי לא בזמן שהם מתמודדים עם חשד לחטיפה של אחד החיילים, שהופרך בדיעבד.
לא כשירים, לא מוכנים
מחדל אל עדייסא קרה אחרי חודשים ארוכים של הנפת דגלים מצידם של הלוחמים, שמתארים אטימות שהביאה לסיכון חיי אדם. שעות בודדות אחרי האסון הורה אחד ממפקדי הפלוגות ללוחמים לשוב לאזור הלחימה ולקחת את הציוד של הפצועים על מנת שלא ישמש את האויב. מפקד הצוות, שחשש מאמבוש של מחבלים נוספים באזור ומסיכון חיים מיותר, סירב, ועמד על סירובו עד שבפיקוד חשבו על פתרון אחר.
אותה אטימות באה לידי ביטוי גם ביחס של היחידה לרבים מלוחמיה. על פי עדויות שהגיעו ל״המקום הכי חם״, רבים מהלוחמים נכנסו ללבנון כשהם ״גמורים״ אחרי עשרה חודשים של לחימה אינטנסיבית בעזה, ואחרי חודשיים בהם נכנסו ויצאו למבצעים מיוחדים בלבנון. היו שנשברו כבר קודם, ועוד באוגוסט סירבו להיכנס ללבנון, לא לפני שעברו מסכת איומים מצד מפקדיהם.
באחד המקרים הצבא ניסה לאיים על קבוצת לוחמים בסדיר מאחד הצוותים הוותיקים שסירבו להמשיך להילחם ודרשו לקבל טיפול. הם ביקשו שלא להיכנס ללבנון, אך צה״ל איים שתילקח מהם תעודת הלוחם ואיתה כל הזכויות הנלוות. על פי עדויות אחרות היו לוחמים שסירבו להיכנס, אבל אחרי שהופעלו עליהם מניפולציות רגשיות הם הוכנעו – ונכנסו.
"נכנסנו ללבנון בתחושות מאד קשות. כולם היו על הקצה", תיאר אחד הלוחמים מהיחידה. "אנשים נכנסו כי הופעל עליהם לחץ מאוד גדול, אבל מבחינתם הם הרגישו לא מוכנים ולא כשירים. לא מבחינה נפשית ולא מכל אספקט אחר".
"נכנסנו ללבנון בתחושות מאד קשות. כולם היו על הקצה", תיאר אחד הלוחמים. "אנשים נכנסו כי הופעל עליהם לחץ מאוד גדול, אבל מבחינתם הם הרגישו לא מוכנים ולא כשירים. לא מבחינה נפשית ולא מכל אספקט אחר"
עדויות דומות באופן מטריד הגיעו לידי מערכת ״המקום הכי חם״ כבר באוקטובר האחרון, אז סיפרו לוחמים וקרובי משפחותיהם על הלחץ שמופעל עליהם כדי שישתתפו בלחימה. בשיחה עם אח של לוחם באחת מחטיבות החי"ר הוא סיפר כי "הקב"ן פסק שהוא (אחיו הלוחם, ר״ח) זכאי לגימלים נפשיים. אחרי הפסיקה הזו המ"פ לקח אותו לשיחה אישית של שעה ולחץ עליו בלי הפסקה, כשהוא מנסה בכל דרך אפשרית להכניס אותו לעוד סבב לחימה כדי 'לסיים עם המ"פ בטוב׳״.
״הצביעו ברגליים״
פחות מחודש אחרי אסון אל עדייסא, הודיעו שורה של לוחמים בסדיר שהם לא נכנסים יותר ללבנון, וביקשו להשתחרר מהשירות. הצבא, כהרגלו, הגיב באיומים. בצוות אחר דרשו כל הלוחמים לעבור טיפול, ואמרו שהם לא יכולים יותר להילחם. בתגובה צה"ל הביא למקום את המפק"צ שפיקד עליהם בעזה, שהעביר אותם סחטנות רגשית. הוא עבר אחד אחד, ושאל את הלוחמים אם הם מתכוונים לחזור להילחם. מי שהעלה ספקות, קיבל שטיפה על כך שהוא זונח את הצוות שכה זקוק לו. חלק מהלוחמים נשברו וחזרו לשדה הקרב, למרות השחיקה, הספקות העצמיים והמועקה הגדולה.
ממידע שהגיע למערכת ״המקום הכי חם״, אחד הלוחמים שהוזעק למקום כצוות פינוי ביקש עוד בסיום הקרב לצאת מלבנון – וסורב. על פי עדויות, ניכר היה שהוא התקשה להתמודד עם הזוועות שחווה, וספג יחס מחפיר מצד מפקדו האישי. אותו לוחם עלה על האמר, והתפנה בכוחות עצמו.
משבר אמון נוסף נרקם כאשר הלוחמים גילו שהפיקוד לא מתכוון לשחרר אותם להלוויה של המפק"צ שלהם. "הם מה שנקרא ׳הצביעו ברגליים׳", משחזרת אחת האמהות. "הם פשוט עלו על ההאמרים ואמרו ׳או שאתם מאפשרים לנו, או שאנחנו עושים את זה בלי שתאפשרו לנו׳".
נזק ״אגבי״
בשיחה קשה שניהלו הלוחמים אחרי הקרב הם הטיחו במפקדיהם כי לא נערכו כמו שצריך, כי סיכנו אותם לשווא, וכי חבריהם נהרגו בגלל חוסר היערכות, שכלל בין היתר מחסור חמור במנות דם. בתגובה נאמר ללוחמים כי המחדלים יתוחקרו, אך בינתיים איש לא לקח עליהם אחריות.
על פי תגובת דובר צה״ל שנמסרה לבקשת ״המקום הכי חם״, מי שערך את התחקיר היחידתי הוא מפקד היחידה. אותו סא״ל ע׳ שלא נשמע לקול האזהרות של הגורמים הרפואיים, ובדיוק זה שלא תפקד ברגעים הקריטיים ביותר.
"הם איבדו את האמפתיה", אומר אב ללוחם שלחם בקרב. "האמפתיה היא מן הפה אל החוץ. הם מתייחסים לחיילים הרוגים כאילו הם נזק אגבי"
שבועיים לאחר האסון, שלחו הורי הלוחמים מכתב חריג למפקד אגוז, מפקד יחידת הקומנדו והרמטכ״ל. במכתבם הם מחו על התנהלות המפקדים ועל משבר האמון החמור שנוצר. "לא נדרש רקע צבאי או ביטחוני כדי להבין שבקרב זה היו לא מעט כשלים. החל משלב ההיערכות בנוהל הקרב, דרך יום הקרב, ועד פינוי הפצועים והציוד", כתבו ההורים. "אין ולא נדרש שתהיה לנו תמונה מלאה. כן נדרש שללוחמים תהיה תמונה מלאה. תמונה זאת היא בסיס האמון של לוחמים במפקדים שלהם. בכדי לבנות אמון של לוחמי היחידה היום ובעתיד במפקדיהם, נדרש עכשיו ביצוע תחקיר ולימוד עמוק של כל התהליכים". פנייתם לא זכתה לכל התייחסות עד היום.
מחדל אל עדייסא הוא רק אחד מבין שרשרת מחדלים ארוכה שסיקרנו לאורך שנת הלחימה האחרונה, בהם עלו אותם הקולות: אטימות, חוסר מוכנות, סיכון חיים מיותר ומצוקה גדולה מצידם של הלוחמים, שנענית בהתעלמות. "הם איבדו את האמפתיה", אומר אב ללוחם שלחם בקרב אל עדייסא. "האמפתיה היא מן הפה אל החוץ, והמשימה היא מעל לכל. הם מתייחסים לחיילים הרוגים כאילו הם נזק אגבי".
***
תגובת דובר צה״ל: ״צה״ל משתתף בצער המשפחות השכולות וימשיך ללוות אותן. הטענות העולות מהכתבה משוללות כל יסוד. בהתקלות המדוברת לוחמי ומפקדי היחידה חתרו למגע וניהלו קרב בתנאים מורכבים. מפקד יחידת אגוז ניהל את הקרב בפיקוד מלפנים ותחת אש יחד עם מפקדים נוספים. לאחר האירוע בוצעו שיחות פיקודיות ביחידה עם המפקדים והלוחמים בהן עיבדו את הקרב והפיקו לקחים. לוחמים אשר לא היו כשירים להילחם מבחינה רפואית או נפשית לא חזרו ללחימה בהמלצת גורמי המקצוע. האירוע תוחקר והתנהל כמקובל על ידי מפקד היחידה בשיתוף פעולה מלא עם מפקדי ולוחמי היחידה. עיקרי פרטי האירוע נמסרו למשפחות השכולות לאחר יציאת הכוחות ממרחב הלחימה. מפקדי ולוחמי יחידת אגוז נלחמים כעת בסוריה ונמצאים בחוד הלחימה של צה״ל לאורך כל המלחמה״.