"מכירים את התחושה הזו שמנצלים אתכם? שמשתמשים בכם, שאנשים לבנים עושים בכם כרצונם כדי ליצור את אותה כתבה קורעת לב על נערה אתיופית ש'הפכנו לסיפור הצלחה', וגם עזרנו להוריה החלשים שעשו את המסע ארצה, להגיע ל'ירושלים'?" כך נפתח גילוי לב שקיבלתי מסטודנטית שהשתתפה בתוכנית מנהיגות באוניברסיטה. הסטודנטית התנדבה בתום לב להיות נציגת המחזור בטקס הסיום של התוכנית, אך הרגישה שניצלו אותה.
"הרגשתי שניצלו את הוריי בטקס", כותבת הסטודנטית. "השתמשו במשפחתי שוב ושוב, והם התבקשו להצטלם עם המכובדים שנכחו באירוע בלי להבין את פשר העניין ובלי שבאמת התייחסו אליהם או התעניינו בהם. הרגשתי בושה, הרגשתי את אותה פטרונות של אנשים לבנים שתרמו וסייעו לאותה משפחה שהגיעה מהעולם השלישי, שחיה בישראל למרות הקשיים ושילדיה הצליחו להשתלב בחברה הישראלית. למחרת האירוע הרגשתי את המבוכה, מבוכה אמיתית, מבוכה על בני משפחתי שעמדו תחת הפלאשים כמו בגן חיות, במטרה לייצר כתבה שתשיג לעמותה עוד כמה מזומנים על חשבוני".
***
שימוש בפרצופים של אנשים שחורים (לפחות היום הם בלי נזלת) כדי למכור איזה סיפור ולעשות כסף, הוא תופעה נפוצה. אם תיכנסו עכשיו לאתרי אינטרנט של ארגונים למען הפריפריה תמצאו שמככבים שם אתיופים, לרוב במספר שאינו פרופורציונלי למספר האתיופים שאותו ארגון אכן מסייע להם.
סטודנטים אתיופים מתבקשים לא אחת להצטלם או לשאת דברים באירועים שונים, ובמקרים רבים הם חשים שזה נעשה באופן שאינו מכבד אותם. לעתים הם מתלבטים אם לשתף פעולה עם בקשות כאלה, והאם הבקשות מעידות על יכולותיהם הרטוריות או אך ורק על צבעם. "בשנה הראשונה ללימודים תמיד היו מזמינים אותי לדבר עם תורמים והיו עושים לי תדריך לפני", מספר עוד סטודנט. "הייתי צריך לספר כמה קשה לי ולהוריי (מה שלא היה שקר). בהתחלה זרמתי עם זה, גם פחות הכרתי את התעשייה הזו, על אף שהרגשתי שזה ציני. בדרך כלל הם היו בוחרים אתיופי, דובר רוסית ופעם אחת הם הביאו חרדי. בשלב מסוים זה התחיל לעצבן אותי, גם כי זה בזבז לי זמן יקר וגם כי הסיפור הפרטי שלי הפך לכסף. בסוף הורדתי אותם מהגב שלי".
גם בתמונות נעשה שימוש דומה. לפני כעשור גיליתי שתמונה שלי מככבת בברושורים של מינהל הסטודנטים. מדובר בתמונה שצולמה הרבה לפני שהתחלתי בלימודי התואר הראשון, ואין לי מושג מהיכן הם השיגו אותה. כמובן שלא ביקשו את רשותי להשתמש בתמונה והחצופים אפילו לא סייעו לי כלכלית במהלך הלימודים.
לעתים, הסטודנט האתיופי נקרא לדגל כשמגיעים תורמים למוסד אקדמי, גם אם במשך השנה המארגנים לא ידעו על קיומו. פעם הגיע לקמפוס סלב שמאוד התלהבתי מביקורו. לא היתה אמורה להיות לי גישה אליו ופתאום, הפלא ופלא, קיבלתי הזמנה מיוחדת לארוחה חגיגית עם האיש. שמחתי על כך וזה השתלם לי, אף על פי שידעתי שאני מוזמנת פחות בגלל מה שיש לי לומר ויותר בגלל שבארוחה החגיגית יהיה ייצוג לבן מוגזם.
***
יש ארגונים המתנים את קבלת המלגה בהשתתפות בתוכנית "העצמה" כלשהי מטעמם. במקרים כאלה ההצלחה שלך בעתיד – אם היא קשורה לארגון ואם לאו – תנוכס אליו לעד ותשמש לגיוס כספים נוספים. סטודנטית שחויבה לקחת חלק בתוכנית כזו סיפרה שחתמה על חוזה שכלל בין היתר השתתפות בשיעורי אנגלית. "לדעתי, שיעורי האנגלית זה בשביל לדבר עם התורמים ולא בשבילנו", אמרה. "יש לנו קורס אנגלית לאתיופים בלבד וזה לא משנה באיזו רמה את. קורה שאם את לא עונה למיילים של רכזת התוכנית היא יכולה לאיים עלייך שתילקח ממך המלגה". במקרים לא מעטים, בדרגים הנמוכים של ניהול וביצוע התוכנית האלה נמצאים אתיופים המסייעים בהצדקת הפעילות. כך, למשל, במקרה זה רכזת התוכנית היא אתיופית.
דוגמה נוספת לשימוש בסטודנטים האתיופים לגיוס תרומות היא אירוע שנערך לכבוד חג הסיגד באותה מכללה. הסטודנטים האתיופים חויבו להשתתף באירוע, ובאופן מקרי או שלא, באותו יום הגיעו תורמים למכללה.
***
"התנדבתי לתפקיד בתום לב, בכדי להוכיח את כישוריי ואת יכולותיי", כותבת הסטודנטית שהשתתפה בתוכנית המנהיגות. "אבל נפלתי בפח כי השתמשו בי. למרות שעמלתי וכתבתי טיוטה של הדברים שאשא, זה בכלל לא בא בחשבון, ונשאתי דברים אחרים שנכתבו מראש. שום דבר ממה שכתבתי לא נכלל, למעט משפט אחד שגם הוא לא שלי אלא ציטוט מוכר של מרטין לותר קינג. במקום מה שכתבתי, כיכב איזה ביאליק שלי ולו אין דבר במשותף, אבל הכסף וההצגה שלהם אז בעל המאה נשאר בעל הדעה".
יותר ויותר סטודנטים מתנגדים לשיתוף הפעולה הזה, למרות שלעתים מדובר בוויתור קשה, ובוחרים לפעמים לסרב למלגה אם זה המחיר שהם צריכים לשלם. כך, למשל, סטודנטית אחרת סיפרה שהרגישה שהיא "חייבת לתורמים את חייה", וכעבור חצי שנה ויתרה על המלגה. אחרים מגלים שלאחר קבלת המלגה, קשה יותר להחליט אם לשתף פעולה או לא – הם נותנים לי כסף, מה נותר לי אם לא להודות להם באמצעות נוכחותי על במה וצילום שלי?