אני מרגישה שהתעוררתי מחלום רע, חלום שבו מפלצת גדולה מתנפלת עלי. אני רוצה לברוח, אבל הרגליים מסרבות לזוז. הן כמו קשורות לעמוד ברזל או לכודות תחת סלע.
כך הרגשתי אמש למראה שוטרי יס"מ רכובים על סוסים, מזוינים בכלי מלחמה המוכרים לנו ממקומות אחרים, ולידם רבבות של ניידות משטרה. מפעם לפעם הגיח אמבולנס. הסירנות בישרו שהסוף מתקרב. הסוף שלי.כן, פחדתי פחד מוות. פחדתי שהמאבק הצודק יסתיים במוות.
צילומים: אורי פינר
ראיתי שהשוטרים עושים הכל כדי להביא לסוף כזה. למשל, זורקים מטח של רימוני הלם לאמצע הכיכר, למעגל שבו עמדו אנשים להתייעצות, למקום שבו עמדתי ודיברתי עם בני משפחתי.
ים המסרונים ושיחות הטלפון מהבית רק הלחיץ אותי עוד יותר. החברים והמשפחה ישבו בבית וצפו בטלוויזיה בעוד סיקור תקשורתי מסולף, כזה שהפך את היוצרות: לקורבנות קרא תוקפים, ואת התוקפים הפך לקורבנות.
הרגע שבו רוחי נשברה כמעט אירע לקראת עשר וחצי בלילה. שקט יחסי שרר. אחי ואני עמדנו ברחוב אבן גבירול פינת בלוך כאשר לפתע הגיחו שוטרי יס"מ על סוסים וסגרו על עשרות מאתנו, בעיקר בחורות שעמדו בשקט מוחלט.
השוטרים שעל הסוסים הקיפו אותנו ודחקו אותנו לפינה לרגעים שנדמו כנצח. רק כאשר הסוסים התעייפו מלעמוד על הרגליים האחוריות, השוטרים התרחקו. בעודי מנסה להסדיר את הנשימה, ירו בנו השוטרים זרנוק אדיר של מים. התקשורת לא היתה שם. היא היתה עסוקה במשימה בשירות המשטרה.
ברגעים של הפוגה הסתכלתי סביבי וראיתי שהחברים הלבנים שלי לא הגיעו להפגנה. גם החברים של שאר המפגינים נשארו בבית. "כן, זה מאבק צודק – אבל לא נכון, או לא יעזור, להפגין", הם תירצו. הם הזכירו לי את דברי גדול לוחמי הצדק, מרטין לותר קינג:
"המחסום המכשיל ביותר במאבקו של האדם השחור למען החופש, הוא לא חבר מועצת העיר הלבן, או איש הקו- קלוקס- קלן, אלא האיש הלבן המתון, אשר מסור יותר ל'סדר' מאשר לצדק, אשר מעדיף שלום שלילי שהוא העדרה של מתיחות, על פני שלום חיובי שהוא נוכחותו של צדק, זה אשר תמיד אומר: 'אני מסכים עם היעדים של מאבקך, אבל איני יכול להסכים עם שיטות הפעולה שלך', זה אשר באופן פטרנליסטי מאמין שהוא יכול לקבוע את לוח הזמנים לחירותו של האחר, זה אשר חי על פי תפיסה מיתית של הזמן ואשר תמיד מציע לאדם השחור להמתין ל'זמן נוח יותר'".
חבריי הלבנים, בפעם הבאה אל תשלחו לי מסרונים. בואו אתי לתבוע את הזכות לחיים, הזכות לכבוד, הזכות של ילדיי לחירות כמו לילדיכם.
שולה מולא היא אשת חינוך ויו"ר אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה