בשבועות האחרונים פידי הפייסבוק ההומוגניים להחריד שלנו התמלאו בשמועות על סופו האפשרי של מפעל שנת השירות.
אתמול הודיעו שר החינוך נפתלי בנט ושר האוצר משה כחלון, כי נמצא תקציב שיאפשר את המשך קיומו של הפרויקט ב-1 בספטמבר.
ברוע הגזירה נאבקו תנועות הנוער ושאר הגופים שמשלחים ש"שינים. תנועות וארגונים אלה מכריזים על עצמם כפעילים בחברה למען הערבות ההדדית והשוויון, ועל מפעל שנת השירות כזרוע מרכזית בפעילותם. לכאורה זהו מאבק בין ממשלת הימין הכלכלי, אשר מובילה מדיניות של הפרטה והפקרת אוכלוסיות מוחלשות בחברה, לבין תנועות וארגונים המאמינים שלמדינה יש אחריות כלפי אזרחיה, ונאבקים על שרידי מדינת הרווחה.
לפני שנצלול פנימה, נספר קצת על עצמנו:
אני, בועז, בוגר גרעין של השומר הצעיר. בשנת השירות גרתי עם הגרעין שלי בקיבוץ עברון. משימתי היתה הדרכה ותפעול הקן בכרמיאל. הדרכתי קבוצות מגילאי 10 עד 18. החוויה שאני הכי זוכר היא תחושת העצמאות. אני יכול להחליט על משהו ולעשות אותו. תחושה של כוח. החוויה החברתית הגרעינית היתה מקיפה וכוללת, ולא תמיד פשוטה, אבל יצרה חברויות אמת משמעותיות. בסוף השנה בחרתי להמשיך לנח"ל עם הגרעין שלי.
ואני, מרים, עשיתי שנת שירות בתנועת תרבות, תנועת אמנים מחנכים. במשך השנה התגוררתי עם הגרעין שלי בשכונת נווה יוסף שבחיפה. המשימה שלי כללה: עזרה בלימודים בבית ספר יסודי בבוקר, והדרכה במרכז נוער בצהריים-ערב. את המשימה אני זוכרת כרצף של ילדים ונוער ששיחקו אתי, התעצבנו עלי ונכנסו לי ללב. על רובם אני עדיין חושבת לפעמים. החוויה החברתית היתה מרגשת. גם אני בחרתי להמשיך לנח"ל.
על מה בעצם המאבק?
בתחילת השנה החליטה ועדה ממשלתית בין-משרדית שיש להגדיל את תקציב שנת השירות מ-25 מיליון שקל ל-55 מיליון שקל בשנה. התקציב יחולק בין שלושה משרדים: החינוך, האוצר והביטחון. אלא שמשרד הביטחון, כנראה בעקבות הדיונים על השינויים התקציביים סביב המלצות שהועלו בדו"ח לוקר, החליט שהוא לא מעביר את חלקו.
מאז 2011 מספר הש"שינים גדל באופן משמעותי. לדברי נפתלי דרעי, מזכ"ל תנועות הנוער, 25 מיליון שקל לא מספיקים כדי להוציא כ-2,100 ש"שנים לשנת שירות. על כן הכריזו התנועות והארגונים שאם לא יועבר התקציב, שנת השירות לא תיפתח.
אל המאבק נרתמו כלי התקשורת. ב"ידיעות אחרונות", למשל, נכתב שזהו "מאבק על פרצופה של המדינה". מכל הפרסומים והסופרלטיבים קשה להבין אם שנת השירות חשובה בגלל פעילות הש"שינים בחברה, או בגלל התהליך שהם עצמם עוברים. הדברים מוצגים כמקבילים, כמעט זהים, אף שברור שלא כך הדבר: אדם יכול לפעול כלפי החברה בלי לעבור תהליך אישי משמעותי, ולהפך, אדם יכול לעבור תהליך אישי משמעותי, ולא להזיז לחברה. אנחנו חושבים שבשביל לענות על השאלה המתבקשת – כמה באמת חשוב מפעל שנת השירות? – צריך להסתכל על כל אחד מהצדדים האלה בנפרד.
כיצד מעצבת שנת השירות את הש"שינים?
אין ספק, שבעבור מרבית הש"שינים שנת השירות היא חוויה משמעותית וחיובית (ברובה). בתור מי שעשו בעצמם שנת שירות, אנחנו יודעים למנות את יתרונותיה.
ראשית כל – להגיע לבקו"ם עם תיק בית ספר שבוע אחרי סיום י"ב זו חוויה מטלטלת, לפעמים אפילו טראומטית. שנת השירות מאפשרת יציאה הדרגתית מהבית, תוך כדי קבלת אחריות על עצמך ועל אחרים, ומאפשרת להתגייס לצבא מוכנים יותר.
בתמונה: פרצופה של המדינה
שנית, במציאות שבה רובנו מנהלים הרבה מהאינטראקציה החברתית שלנו דרך המסך, הקשרים האינטנסיביים והיום-יומיים שנוצרים בשנת השירות מהווים חוויה חברתית ייחודית.
טוענים כי שנת השירות גורמת למשתתפיה להתבגר בגלל המפגש עם "החברה הישראלית", כלומר המפגש של הש"שינים עם חברה שונה מזו שגדלו בה. בנקודה זו ברצוננו להתעכב על השאלה עד כמה באמת מתקיים מפגש, או ליתר דיוק מה משמעותו.
איך זה נראה באמת?
קבוצה של אנשים, לרוב מרקע חברתי דומה, מגיעים לסביבה שונה (לעתים באופן קיצוני) מבחינה כלכלית, תרבותית, ערכית ולפעמים גם לשונית. בתוך הסביבה הזו הם נמצאים במרחב מוגן נפרד, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה חברתית. ההפרדה הזאת הופכת את המפגש עם האנשים בסביבה שבה הם פועלים לבעל מבנה היררכי מסוים. יש בו נותנים, ויש בו מקבלים, יש את אלה החיים את בעיות היום-יום, ויש את אלה שבאו לפתור אותן. אין הדדיות, אין שותפות גורל. הניתוק המעמדי מתעצם כשברור לשני הצדדים שהמפגש הוא לשנה אחת בלבד.
בועז: בכרמיאל יצא לי להכיר רק את החניכים שלי, וגורמים שהייתי צריך להיות בקשר אתם. במשך שנת השירות כל המפגשים שלי עם אנשים שלא מהגרעין היו בעלי ממד אינסטרומנטלי.
עוד טענה מרכזית היא ששנת השירות היא "בית גידול למנהיגי המחר של החברה הישראלית" (מתוך דף הפייסבוק של המאבק). אך לנוכח תיאור המפגש, האם זה נכון? ואם כן, האם זו ההכשרה שהיינו רוצים שמנהיגי החברה הישראלית יעברו?
בהנחה ששנת השירות היא מסלול להכשרת מנהיגים, המבנה ההיררכי הלא דינמי של נותנים ומקבלים בעייתי. כלומר המצב שבו לנותן ישנו פרופיל סוציו-אקונומי ותרבותי מסוים ובלתי משתנה, וכך גם למקבל. לאורך השנים ניתן לראות שמי שיוצא לשנת שירות מגיע על פי רוב ממעמד סוציו-אקונומי מבוסס. לכן ההכשרה להנהגה שמתבצעת בשנת השירות היא בעצם כלי אשר מבסס את ההגמוניה הקיימת, מסליל את בני המעמד המבוסס לתפקידי מפתח ומשמר אליטות.
כיצד מעצבת שנת השירות את החברה?
בתוך כל השיח על החשיבות והצורך בשנת השירות כלפי החברה הישראלית, לא דנים בשאלה מה היכולת של צעירים, אשר עוברים הכשרה מינימלית ובאים לשנה בלבד, למלא את התפקידים שאליהם הם נכנסים.
עמדתנו בנושא היא שבכל הקשור להדרכה בתנועות הנוער, אין מתאימים מהש"שינים לתפקיד – שעד לא מזמן היו בעצמם בני נוער. לעומת זאת, את תפקידי ההדרכה והעזרה בלימודים, במועדוניות ובפנימיות צריכים לבצע עובדים המוכשרים לכך ושמחויבים לתפקיד ליותר משנה.
האם מישהו חושב שהאדם המתאים ביותר לקדם ילד שמתקשה בלימודים הוא ש"שין בלא ידע והכשרה, שאולי בעצמו היה זקוק לעזרה בלימודים לפני רגע? האם מה שהכי נכון לילדה שהרווחה הוציא מהבית הוא רצף של מדריכים שמתחלפים כל שנה? מה נער בכיתה ז' יכול להבין על כך שהמדריך שהיה כל כך קרוב אליו עוזב אותו אחרי שנה, ואחריו מגיע עוד אחד ועוד אחד?
מרים: בתחילת שנת השירות, אחרי שהגענו לשכונה אבל לפני שנכנסו למשימות, עברנו הכשרה של יום שמטרתה היתה להכין אותנו להתמודד עם נוער בסיכון. הנחו אותנו כיצד להתנהג כשאנחנו פוגשים נערים עם הפרעות אכילה, נטיות אובדניות, אלימות במשפחה ועוד. באותו יום, לפני שבכלל פגשנו נערה אחת, שוחחנו על כיצד להיפרד בסוף השנה. הדגש היה 'אל תבטיחו דברים שאתם לא יכולים לקיים, אל תבטיחו לשמור אתם על קשר'.
כמעט כל ש"שין שעבד עם נוער בסיכון סיפר לי שרק לקראת אמצע השנה הבין איך לעבוד עם החבר'ה האלה, שכל כך שונים ממנו. אני לא חושבת שימשהו מאמין שזו הדרך האידיאלית.
חשוב לציין בנקודה זו את הש"שינים של התנועה הקיבוצית. הם אמנם אינם ממומנים על ידי תקציב שנת השירות שעליו המאבק, אך הם הגוף הגדול ביותר במפעל זה. הם עובדים בתפקידים טיפוליים וסיעודיים, עם אוטוסיטים, פגועי נפשית, נכים וקשישים. תפקידים אלה דורשים עבודה מקצועית. ובכן, מדוע ממלאים אותם מתנדבים?
התשובה קשורה לסביבה שבתוכה פועלת שנת השירות, כולל תנועות וארגוני הנוער: מהחברה האזרחית1 והמגזר השלישי2. מאז המהפך של 1977 ישראל מצויה בתהליך מתמשך של הפרטה. תהליך זה מבוצע כך שהמדינה מעבירה את שירותיה (כמו חינוך, בריאות ורווחה) משירות בבעלות המדינה שניתן לכל, אל ידי השוק, אשר הופך אותם לסחורות הנקנות בכסף.
המדינה הפריטה את שירותיה בשביל להעביר את תחום הרווחה אל העמותות והחברה האזרחית, בטענה שהמדינה מנוונת ואיננה יודעת לנהל. לעומתה, היוזמה הפרטית הוולונטרית תעשה את הדברים בצורה טובה ויעילה בהרבה.
דרך מנגנון המגזר השלישי, המדינה מסירה אחריות מאזרחיה. שירותים שסופקו על ידי מדינת הרווחה באופן ישיר ואוניברסלי, תוך פיקוח וביקורת דמוקרטיים, המדינה הניאו-ליברלית מעבירה לעמותות למיקור חוץ. מראית העין ה"חברתית" של העמותות מטשטשת את היותן, בפועל, כלי בידיו של ההון הפרטי. עם העמקת ההפרטה, אשר פגעה באופן ברור ביותר בפריפריה החברתית, החלו הרשויות המקומיות לפתח תלות בשירותי המגזר השלישי.
צילום מתוך עמוד הפייסבוק "שינשינים"
יותר מזה, באופן אבסורדי המדינה מעדיפה פעמים רבות לתקצב את העמותות על פני העברת תקציבי רווחה לרשויות מקומיות. כלומר המדינה מחלישה את הרשות המקומית, שנבחרת באופן דמוקרטי ומחזקת על חשבונה את העמותות הפרטיות.
כך נכנסות העמותות לחלל שמייצרת ההפרטה ומרחיבות אותו. כך הן תורמות בפועל להפרטת הפוליטיקה הישראלית.
מתנדבי שנות שירות הם חלק מאותם תהליכים ואינטרסים. מכיוון שההיגיון של המגזר השלישי הוא עסקי, אין דבר משתלם מאשר להעסיק בעבודה מתנדבים מתחלפים מאשר אנשי מקצוע קבועים.
אבל המחאה שמובילות תנועות הנוער אינה עוסקת בזה, היא מתקיימת בתוך גבולות ההגמוניה של ההפרטה – היכולת לשרוד עם כלי המשחק של המגזר השלישי. לא נשמעות קריאות להחליף את הש"שינים שעובדים בתפקידי רווחה כאנשי מקצוע. לא נשמעות קריאות להגדלת תקציבי הרווחה. לא נשמעות קריאות להפסקת מיקור החוץ של הרווחה והחינוך בישראל.
לא מדברים גם על הקשר הישיר בין ההמלצה לקצץ בפנסיות אנשי הקבע – שהעלה דו"ח לוקר, לסירוב להגדלת תקציב ש"שינים. איך זה יכול להיות שהשמאל הכלכלי בישראל נאבק על הגדלת תקציב מתנדבים ולא על פנסיות של אנשים עובדים? אולי כדי ליצור עוד מושאים להתנדבות.
לטעמנו אין במצב הנוכחי כל סיבה להגדלת תקציב שנות השירות. התקציב אשר יועבר לשנת השירות רק יעמיק את משטר ההפרטה, ויחזק את התלות הבלתי נגמרת של אוכלוסיות היעד במתנדבים בעלי כוונות טובות. פרויקט שנת השירות צריך להשתנות באופן מהותי, כדי לאתגר את המציאות הקיימת.
צריך להפסיק את התמיכה המלאה בשנות השירות. הש"שינים צרכים לצאת לעבוד, להכיר את שוק העבודה, להיות במפגש אמיתי וללא כפפות עם "החברה הישראלית". פעולתם בקהילה תהיה מאבק עם חבריה לשיפור המצב.
יש לפתח מודלים חדשים של שנות שירות. היום תקנת הש"שינים אוסרת עליהם לעבוד. מודלים ממין זה כבר קיימים ("גרעין תמורה" של תנועת הצופים) ויש מקום למחשבה חדשה ולהמשך הפיתוח.
בשביל ששנת השירות באמת תפנה לכל הקהלים בישראל, צריך לתקצב חלק מהמתנדבים הרבה יותר מאחרים בצורה פרוגרסיבית. להורים שלנו לא היתה בעיה לשלם את החשבון של הסלולרי שלנו בשנת השירות, אחרים התקשו.
אין לנו ביקורת על הש"שינים עצמם. אנחנו יודעים שהם בוחרים לצאת לשנה הזאת מתוך כוונות טובות ורצון כן לפגוש את המציאות ולשנות אותה. דווקא מתוך האמונה הזאת אנחנו קוראים לש"שינים בהווה ובעבר, לרכזים ולמדריכים, לנצל את אור הזרקורים שניתן להם. לקום ולהיאבק למען מדינה שלא תצטרך מתנדבים שיסתמו חורים, לקום ולהגיד: את התפקידים שאנחנו מתנדבים בהם לא צריכים לאייש ש"שינים. תתחילו לממן מורים ומדריכים בשכר הוגן, כדי שבקרוב בני ה"נוער בסיכון" יוכלו גם הוא להיות "מנהיגי המחר".