דפדוף אקראי באתרי חדשות ישראלים מהיומיים האחרונים, מעלה את הכותרת הסנסציונית הבאה: "ויצ"ו תפצה מרצה שהרצאתה בוטלה בגלל נטייתה המינית". יכול להיות שזה היה נשאר בגדר סנסציה מזדמנת, לולא רצה הגורל והאישה הזאת היא אני.
הי, זו באמת אני. לי ראובני בר דוד (צילום: מאיה חבקין)
מקרה שהיה כך היה: התקשרו אלי מויצ"ו, אמרו שקיבלו המלצות עלי, וביקשו הרצאה באנגלית עבור אמהות למתבגרות. בדקנו התאמה של תאריכים, שלחתי הצעת מחיר, אשרו, שלחתי מסמכים שונים, פתחו ספק, חתמנו על חוזה והחיים כסדרם. חודש אחר כך מתקשרים שוב מויצ"ו, הפעם כדי לבטל. הם עשו עלי גוגל, גילו שאני לסבית, והאמהות בכלל מאפרת, אז ביוש. ידה ידה ידה ויצ"ו משלמים לי 25,000 ש"ח פיצוי על הפרת חוזה מטעמי אפליה על רקע העדפה מינית.
ישראל 2016. אם זה לא היה נראה הזוי, זה באמת היה עצוב. חברים ומכרים שקראו על ההתלבטויות שלי בפייס (לתבוע או לתבוע- את עלבוני בעיקר) אמרו לי שחררי, תחיי את החיים באהבה, למה את צריכה את האנרגיות האלה? וזאת באמת נקודה חשובה. למה אני צריכה להישאר כועסת, נעלבת ופגועה, כשאני יכולה למחוק את האירוע הזה ולצרף אותו לרשימה מתארכת של עלבונות קטנים ויומיומיים שחוויתי מאז שמצאתי את עצמי בתוך הקטגוריה הצפופה הזו המכונה בפשטות לסבית. סתם עוד אירוע מבאס, כמו הפעם ההיא שלא רצו להשכיר לי ולזוגתי דירה בראש פינה, כמו הצמיגים המנוקבים והאוטו המרוסס באליקים, כמו קריאות הגנאי מהנכדה של השכנה בפרדס חנה. הרי יכולתי להחליק כמו בכל פעם, מה הביג דיל, זה בסך הכל עוד צלקת קטנה בלב.
אבל הפעם הרגשתי שאני לא יכולה. משהו עצר אותי ולא נתן לי מנוח. אולי הידיעה שהפכתי להיות אמא, ואני כבר לא נלחמת רק בשביל עצמי אלא בשביל הבנים שלי. הפחד שהם יגדלו בעולם של מחירים על בחירות שהם לא עשו מעציב ומחריד אותי. אולי המחשבה שנפצו לי פרה קדושה, העיבו על המקצועיות שלי, הטילו בה ספק בלי שקבלתי הזדמנות. ואולי פשוט הרגשתי שיש לי גב, משפטי ואישי שלא נותן לי ליפול ומדרבן אותי להשיב מלחמה שערה.
למען הסר ספק, לא בחרתי להיות לסבית. זאת הייתה התאהבות שתפסה אותי לא מוכנה בגיל 31. פשוט התאהבתי באישה. לא יצאתי מהארון בגיל 14, לא צעדתי במסלול האיוולת המייסר והרגיל של מתבגרים שמערכת החינוך לא מצליחה לעכל, להכיל ולחבק. לא חושלתי בשנאת חינם על רקע מעמדי או אקדמי – התמזל מזלי לחטוף את הכאפה בגיל 31 לראשונה. ואולי בגלל זה, אני עדיין מופתעת כאשר הכותרות – ולצורך העניין גם ויצ"ו – מרדדים את כל יישותי למושג "לסבית".
מהפה שלהם זה נשמע כל כך לא מגניב, לא משוחרר, ובעיקר כל כך מצומצם. כאילו במשך 31 שנה הייתי לי ראובני, הבת של, האחות של, החברה, המתנדבת, בת הזוג, לי ראובני המטפלת המינית המוסמכת, העובדת סוציאלית, הסטודנטית לתואר שני בלימודי מגדר, מנחת הקבוצות לנשים שמדברות מינית, העונה קבוע בטור צעירים חסרי מנוח בעיתון ראש אחד, ובבת אחת הפכתי להיות מילה קטנה, שנואה ומדירה בת חמש אותיות שממש לא מכילה את כל יישותי. ל ס ב י ת.
זוגתי יושבת על הספה מולי ומקריאה לי טוקבקים: איך לסבית יכולה לחנך מתבגרים על מיניות הטרוסקסואלית, הרי היא לא מכירה מיניות נורמלית. אם היא לסבית אז היא מסיונרית, אסור לה להיפגש עם מתבגרים. אם היא לסבית איך זה יכול להיות שהיא נשואה ואמא? והיא בטוח גם שמאלנית אז בכלל מה היא רוצה. מגיע לה. אנחנו קוראות וצוחקות אבל האמת היא שבא לי לבכות.
אני אשת מקצוע. הרבה שנים לפני שהתחתנתי וילדתי, זה הגדיר אותי, עיצב אותי, שינה אותי, הפך אותי לעגולה ושלמה. אני אוהבת את העבודה שלי, ולמזלי אני גם מצליחה בה. אבל המקרה הזה, שחשף אותי וקטלג אותי באופן כל כך מבאס, חייב אותי לתגובה מעמיקה יותר, אז לא כי אני מתכתבת עם טוקבקיסטים, אני באמת עונה ברמה המקצועית והאישית:
ראשית, בכדי לעבוד עם אנשים אני לא חייבת לעבור את כל החוויות שהם עברו. לא כל המטפלים והמטפלות שמטפלים בפגיעות מיניות או התמכרויות או זנות או טראומה חוו את הדברים שהמטופלים מתארים בעצמם. הטיפול הוא לא רק מרחב של נתינה פטרוני או אלטרואיסטי של מטפל כל יודע ומטופל חסר כלים. בהגדרה שלי טיפול או חינוך עוסק במפגש בין שני אנשים, או יותר, בקשר הדדי (לא שוויוני), השואל עד כמה ניתן לתת אמון, לבנות יחסים, לעשות מודלינג לאינטימיות בריאה, הדרגתית, מבוקרת. את כל הדברים האלה ניתן לעשות בטיפול מיני גם מבלי להיות כביכול חסר ניסיון ביחסים עם שני המינים.
שנית, עבור אלו הטוענים כי טיפול מיני או חינוך למיניות עוסק בפרקטיקה ולכן נדרש הידע האישי, הרי שגם מטפל/ת מיומן או מחנך למיניות בריאה עם ניסיון לא בהכרח ניסו את כל התנוחות, הזוויות, בני זוג מרובים, חוויות פטישיסטיות ואחרות. כל אחד מגיע עם ניסיונו, עמדותיו, רגשותיו ודעותיו. מטפל מיומן, או מחנך למיניות בריאה שמודע לעצמו, עושה הבחנה בין מה רלוונטי לקבוצת היעד ומה לא. אני, באופן אישי, פחות נוקטת בגישה של חשיפה עצמית, בטח לא במפגשים חד פעמיים או בהרצאות ואם כן, החוויות הן בעיקר אודות השגיאות והמאמצים שלי כאמא בהקשר של חינוך מיני, ולו רק כדי להקליל ולהנגיש את הנושא.
ברמת חדר הטיפולים, אם אנחנו מדברים על פרקטיקה מינית – התנהגות – אפשר לפתור בעיות מיניות באמצעות CBT, טיפול התנהגותי-קוגניטיבי ובהחלט מספיק לדבוק בפרוטוקולים טיפוליים שנכתבו על ידי מסטרס וג'ונסון בשנות השבעים. הניסיון האישי של המטפל הוא חסר חשיבות לחלוטין. מי שאינו מטפל התנהגותי, ונוטה לכיון הדינמי, מוזמן לחזור לסעיף הקודם העוסק ביחסים (העברות, דינמיקה אינטרא פסיכית וכו).
שלישית, לסביוּת איננה מדבקת, אי אפשר להטיף לה, אי אפשר לשכנע מישהו להפוך לגיי, גם אם ננסה מאוד. זה פשוט לא יכול לקרות. אנשים שואלים אותי פעמים רבות על ההבדלים ביחסים, ואני עונה לרוב את אותה התשובה, זוגיות עם אישה היא הרבה יותר מאתגרת, אך גם הרבה יותר מתגמלת. יש משהו קל בלחיות עם גבר- היחסים מוגדרים במובנים רבים מראש, יש תפקידים וציפיות חברתיות שברוב המקרים אנחנו נהנים לא לערער כי זה באמת הרבה יותר מוגן ומוכר, וכל ניסיון לפרוץ את הגבולות של ההטרונורמטיביות נתקלים בהתנגדות משפחתית, מקצועית וחברתית מרובה. הזוגות שמצליחים לשבור את תקרת הזכוכית זוכים להערכתי המופלאה עד אין קץ. אלו ההולכים בתלם מבחירה או לא- בחירתם מובנית בעיני ואין בי שיפוטיות כלפיהם.
בקשר חד מיני יש אתגר בניסיון לחלק את המשימות ללא סטראוטיפים או שיפוטיות עצמית וזוגית אולם אלו מסוג הסוגיות הנשארות בתוך הבית ואין להם מקום בסדנא. זה לא מדובר בחוץ אלא במסגרת של חברים או טיפול וזה באמת לא רלוונטי בסדנא מקצועית לאמהות.
רביעית, איך אני יכולה להיות נשואה ואמא. בישראל. נכון, זה מאתגר, יקר ומסורבל, אבל עם קצת סיוע משפטי ורפואי אפשר לעשות הכל היום. כן, מקומם שזה יקר, שזה מצריך אישורים חיצוניים אבל זו המציאות כרגע ולא בכך עסקינן.
הבעיה שלי עם המושג לסבית, והמוטיבציה שלי למאבק המתיש והסיזיפי הזה מול ויצ"ו, הם הטון, האינטונציה והחוויה שהופכות את המילה לסבית למילת גנאי שנאמרת בטון רדוף אשמה או גועל. ובכך שכמו במושג הומוסקסואל היא עושה רדוקציה של האדם למיניות שלו/שלה. ברמה האישית, המלחמה הפרטית שלי היא על הזכות לשוויון בתעסוקה, עולם צודק יותר עבור ילדי, אבל בעיקר הזכות להיות שלמה, עגולה, מלאה, מורכבת, מענינת, מגוונת, רב גונית, צבעונית, בצבעי הקשת אבל גם בהרבה גוונים של אפור (לא 50 אבל לפחות כמה).
לי ראובני בר דוד היא מטפלת מינית מוסמכת ומחנכת למיניות בריאה