קצין הטקסים והסמלים של שר ההיסטוריה כנראה לא יגלה את עצמו בציבור כשהרגע שכבר חלף יגיע, כאשר "הסכסוך הישראלי-פלסטיני" המעונב, זה שלכבוד פתרונו לובשים חליפה, "נכנסים לחדר", "מנהלים משא ומתן לשלום" וכל שאר הג'יבריש הקלישאתי מאוסלו ועד בר אילן – כאשר זה יהפוך למשהו אינטימי הרבה יותר: לא שיירה של אח"מים או טקס על מדשאה מרוחקת, אלא משהו שכל אחד יכול לחוש, כל אחת יכולה להשתתף: מי בסכין ומי ברוגר, מי בנשק האישי ומי בבקבוק התבערה, מי באבן ומי בידיים חשופות.
סכסוך לאומי-פוליטי? ברוכים הבאים למאה ה-21: משחק סכום אפס בין קהילתי, מציאות של שלטון אחד על שתי קהילות משולבות, אחת למעלה ואחת למטה, ואין עניבה בעולם להושיע.
מי שלמעלה, מובן מה תפקידו: לעצום עיניים אל מול העתיד, ואם אפשר – גם אל מול ההווה והעבר. ובינתיים, כלומר לתמיד, לנהל. ומה תפקידו של מי שלמטה? דוד בן גוריון כבר השיב על שאלה זו באוקטובר 1948: "לערביי ישראל נשאר רק תפקיד אחד – לברוח". אלא שלא כולם מילאו את תפקידם נאמנה, ואף ביתר שאת מאז 1967. מה אמורים, אם כך, לעשות הנתינים שמעלו בתפקידם?
התשובה מורכבת, ועדיין: לכל שאלה – תשובה. אם הם ערבים שמתראיינים בטלוויזיה, תפקידם לגנות את הטרור הפלסטיני. אם הם ערבים שאוחזים בסכין, תפקידם לחכות למטח הכדורים שיגאל אותם מייסוריהם. אם הם ערבים שחיים במכלאה הגדולה שסביב גן העדן האבוד "גוש קטיף", תפקידם להקפיד שלא לטלטל את סורגי הכלוב. אם הם ערבים שנתקלים ברחוב בפעיל להב"ה – או סתם ערבים בכניסה לנתב"ג – תפקידם לנסות ולהסתיר את מבטאם הצורם. ואם הם מחזאים ערבים, תפקידם לא להזכיר את הנכבה. המציאות מורכבת, אבל מי שלא ביצע את תפקידו אז – שיתמודד.
כשהזוועה מוגשת במנות גדולות, קשה יותר להתעכב על רגעי האימה. כך למשל, הזוועה הבלתי נתפסת של פיגוע באוטובוס, אשר פוגשת חלילה מספר גדול של בני אדם ומשפחותיהם: קשה, בלתי אפשרי, להכיל. או הזוועה הבלתי נתפסת של פצצה ממטוס על בית מגורים, אשר חלילה פוגשת מספר גדול של בני אדם ומשפחותיהם: קשה, בלתי אפשרי, להכיל. אבל הסכינים והיריות של הימים הללו מאפשרים לנו, מכריחים אותנו, להביט בקורבנות ולזכור את שמותיהם: ארבעת הילדים של נעמה ואיתם הנקין ומה שעיניהם ראו מהמושב האחורי במכונית המשפחה. העיניים של אחמד דוואבשה, היחיד ששרד את שריפת משפחתו, ניבטות, מביטות, מבעד לתחבושות. מי שאחז בסכין וראה את מי שהוא עתיד לדקור מטווח אפס, מי שאחז באקדח וראה את מי שהוא עתיד לירות בו מטווח אפס. שתי קהילות משולבות, אינטימיות. חיים – ומוות – יחד.
כשהגל הנוכחי יחלוף – והם תמיד חולפים, הגלים, כך זה נדמה; אבל לאט מתגנבת לה השאלה המטרידה, היש הקצנה בתדירות שלהם ואולי במשרעת? – בכל אופן, כשהגל יחלוף הרי נחזור לשגרה: מי למעלה ומי למטה.
"טרור הסכינים" ימוגר, עוד הוכחה ניצחת לכך שלשום דבר אף פעם אין הקשר ושאפשר להוסיף ולנהל. אבל מי שלמטה כנראה ימשיך בשלו, כי ככה הם, המחבלים הערבים: טרור דיפלומטי באו"ם, טרור משפטי, טרור כלכלי, טרור מילולי, טרור עממי. מחבלים, כולם. ומי שלמעלה ימשיך לנהל: לנהל את ההפרדה בין הבנטוסטנים השונים, לנהל את הריסות הבתים – מישהו הרי חייב לאכוף את חוקי התכנון והבנייה, לנהל את אדמות המדינה – המדינה זה הרי מי שלמעלה, לנהל את מרשם האוכלוסין, לנהל את המעצרים והעינויים, לנהל את הדיכוי – סליחה: לנהל את הניהול, לנהל את חייהם החשופים תמיד, לנהל.
אפילו הזוועה הגדולה של קיץ 2014 לא שינתה את מאזן אי הנוחות. עכשיו זו הזוועה של סתיו 2015. בינתיים, מי במכלאה ומי בנתב"ג, מי בסכין ומי בכדור. בעבור מרביתנו, החיים ממשיכים. ומה יהיה עם הילדים?
חגי אלעד הוא מנכ"ל בצלם, מרכז המידע הישראלי לזכויות האדם בשטחים