רק לפני כחצי שנה חגגו יושב ראש ההסתדרות אבי ניסנקורן ושר האוצר משה כחלון "מהפכה חברתית" כהגדרתם, כאשר הבטיחו לקלוט עשרת אלפים עובדי קבלן בשירות הציבורי. שר האוצר אמר אז: "ביומי הראשון אמרתי שזאת עוולה חברתית שהגיע הזמן לצמצם באופן משמעותי". איך קרה שהשניים הללו, שהתחבקו בהתרגשות על ההישג הזה אז, מכניסים את עבודת הקבלן לקודש הקודשים – אל לב ליבה של העשייה העיתונאית? וזה לא קורה בערוצים המסחריים, אלא דווקא בשידור הציבורי.
טועה מי שמספיד כעת רק את מהדורת מבט, שאני נמנה על עורכיה בשש השנים האחרונות. מדובר במדרון חלקלק שעלול לדרדר את כל המערכות העיתונאיות בערוצים המרכזיים. ברגע שייושם הרעיון המסוכן וחסר התקדים של מיקור חוץ (Outsourcing) – ספקי תוכן חיצוניים בתחום החדשות בערוץ הראשון – אין סיבה שבעלי הרישיון בערוצים המסחריים לא יבקשו להחילו גם שם. בראייה כלכלית צרה, העסקת עובדי קבלן עשויה להיות זולה יותר, עם מחויבות אפסית מצד המעסיק לתנאי שכר וביטחון תעסוקתי.
הצד השני של העסקה כזאת הוא החלשת העיתונאים והפיכתם לשקופים וחסרי עמוד שדרה. כל אימת שעיתונאי-קבלן כזה יקומם עליו פוליטיקאי או כל מושא תחקיר עיתונאי – יהיה עליו להניח שהוא מסכן באופן הכי מפורש את מטה לחמו. במצב כזה, השידור הציבורי החדש של ישראל חוסם את פיו של כלב השמירה של הדמוקרטיה ומחזיק אותו קצר-קצר. זו הסיבה שהחוק המקורי אסר זאת במפורש וכך גם חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, הקובע כי זכייני הערוצים המסחריים אינם מורשים לרכוש שידורי חדשות מספק חיצוני ומחויבים להחזיק בחברות חדשות עצמאיות בפיקוח ציבורי. זהו לא רק סוף החדשות אלא סוף השידור הציבורי, אם יאושר התיקון הזה לחוק כלשונו.
פגיעה חמורה בדמוקרטיה
ברור מי המוטבים המידיים מאילוף העיתונאים, השאלה היא היכן כל הבלמים שהיו צריכים לפעול על מנת לשמור על החופש העיתונאי. בסקר TNS ששידרנו השבוע במהדורת מבט בערוץ הראשון השיבו 36% מהנשאלים כי הדמוקרטיה הישראלית נחלשה בשנת כהונתה הראשונה של הממשלה. רוב הציבור, 58%, סברו שיש להגביל את כהונת ראש הממשלה לשתי קדנציות בלבד. ללא תלות במיקום על הציר הפוליטי, הציבור חושש מפגיעה בדמוקרטיה. עיתונאים מוחלשים ומאוימים מעצם מבנה העסקתם, מגבירים את החשש הזה.
המקל שמנחית התיקון לחוק השידור הציבורי על ראשי העיתונאים מתווסף להיעדרה של מועצה ציבורית מפקחת פעילה כנדרש, אשר אמורה הייתה לשמש חיץ בין הפוליטיקה למערכת התוכן. בלא אגרה ובהינתן שהמימון לשידור הציבורי הוא ישיר ע"י הממשלה, הבטיחו יוזמי החוק גלעד ארדן ויאיר לפיד להקים חומה סינית בין הפוליטיקה לתאגיד, אבל כך באמת לא בונים חומה.
האם אפשר להחיות גוף מת
יותר משנה וחצי לפרסומו של חוק השידור הציבורי תתכנס שוב הכנסת כדי לאשר דחייה של יישומו בחצי שנה, כאשר כבר בדברי ההסבר לחוק מבהיר התאגיד כי גם הדחייה הזאת לא תספיק. המחוקק והרשות המבצעת מעדיפים להתעלם משום מה מעמדת התאגיד, ולפתור אותה ב"תחילת שידור הדרגתית". ראשית – חדשות בקבלנות מספק חיצוני וכעבור שנתיים אמור להצטרף ערוץ לילדים שהיה אמור להיות לכתחילה חלק מהשידור הציבורי. תחילת השידורים ההדרגתית היא נקודת יציאה שנשתלה בחוק כדי לחמוק מהמחויבות שלא תהיה סגירה ללא פתיחה, כאשר תחילת השידורים הופכת למשהו מאוד לא מחייב בהיקפו.
החוק מתעלם ממצבה העגום של רשות השידור שיובשה ופורקה בשנה האחרונה: כונס הנכסים המנהל אותה דיווח כי לא הועבר כל המימון הנדרש. מאחר שנכון לרגע זה סיום שידוריה נקבע לסוף חודש מארס, לא נרכשו תכניות חדשות, סדרות וסרטים. מאות עובדים שוחררו ופרשו, רבים מהם במשרות חיוניות, והותירו חלל ריק ופגיעה ממשית בעבודה היומיומית. גם אם בעקבות הארכה נוספת תמלא הממשלה את חובתה ותעביר לרשות השידור את המימון הנדרש, נשאלת השאלה האם לא יהיה זה ניסיון מאוחר מדי להחיות גוף מת.
בין יום השקר לראש השנה
עוד כמה מילים על שק האגרוף של שונאי השידור הציבורי: עובדי רשות השידור. כאלף מהם שנותרו ברשות בשלב זה עושים ימים כלילות כדי למלא מספר תפקידים במקביל עקב דלדול השורות. הם אינם יודעים עדיין האם יהיה להם מקום עבודה אמתי אחרי יום השקר, 1 באפריל 2016 ולכמה זמן. אם תהיה הארכה של חצי שנה, יפוטרו כולם ב-30.9.16, ערב ראש השנה תשע"ז. גם המעטים שייקלטו בתאגיד – לא יוכלו לשמור על שכרם ותנאי העסקתם וייאלצו להתחיל מאפס.
ההסתדרות הסכימה בימים האחרונים לוותר על התחייבות התאגיד לשמור על שכרם של עובדי רשות השידור שייקלטו. הגזר שהובטח בתמורה: הגדלה משמעותית של מספר העובדים הנקלטים – לא הוכנס כלל לתיקון לחוק. גם כאן העובדים חוטפים את המקל, הגזר נעלם וההסתדרות נאלמת.
בינתיים, הם יוצאים לצלם סרטים ותוהים האם ישודרו, מספרים את סיפוריהם של נפגעי בירוקרטיה ויוקר המחיה, וחוזרים הביתה למשכנתאות ולחובות שלהם. מדי יום אני רואה סביבי עובדים נשברים ומייחלים לסוף שיגאל אותם מייסוריהם, ממש כמו חולים סופניים. איש מאתנו אינו ראוי לכך, ומי שחוקק והיה אמון על הביצוע הקלוקל של שדרוג השידור הציבורי בישראל, חייב לקבל אחריות גם לבני האדם, האמהות והאבות שנפגעים על לא עוול בכפם. לא, הם אינם אשמים במחדלי ההנהלות הקודמות ובכשלי המינויים ברשות לאורך השנים. החרדה הזאת, הספינים הבלתי נגמרים, אי הביטחון התעסוקתי במובן הכי בסיסי – הנם העסקה פוגענית לכל דבר ועניין.
הכותב עורך מהדורת "מבט" בערוץ הראשון