איור: ניב תשבי
איזה פחד גדול יותר: הפחד של אדם למצוא את עצמו גר, הוא ומשפחתו, בחדר וחצי טחובים וחסרי חלון, מוקפי קירות פח ואזבסט, בתוך סבך של ענפי סוף, או הפחד להיזרק משם?
רק מי שתמיד היתה קורת גג בטוחה מעל ראשו יכול לחשוב שמגורים גרועים הם תחתית החבית. מי שנלחם על הזכות לשלם שכר דירה מופרז כדי שלילדיו יהיה מקום שהם יכולים לקרוא לו "בית", זמני וארעי ככל שהוא, מכיר את הפחד לאבד גם את המעט הזה.
הנייד של הודיה ג'מיל מצלצל. על הקו העובדת הסוציאלית החדשה, שאחראית מלפני שלושה חודשים על התיק שלה בשירותי הרווחה של תל אביב. הבשורה הטובה שבפיה היא גם הרעה: ג'מיל, זכאית לדירת עמידר בנצרת עלית, צריכה לשלם עכשיו פיקדון של 3,000 שקלים על הדירה, למרות שזו עדיין אינה מוכנה. פיקדון, בשפה של מי שאינם נהנים מרשת ביטחון כלכלית, אינו צ'ק שכוח-אל, אלא כסף. מזומן.
"אין לי כסף לשכר דירה, איך אני אשלם את זה?", שואלת אותה ג'מיל, "את רוצה שאשלם למשהו שאני בכלל לא יודעת מתי אני עוברת לשם? את יכולה להגיד לי למה אני מקבלת סיוע בשכר דירה 1,500 במקום 3,000 שהבטיחו לי?"
"תבררי ותגישי בקשה לגבי השכר דירה", יועצת לה העובדת הסוציאלית, "תקחי אחריות". "הם לא עונים לי", ג'מיל אומרת, "הבן אדם פה יוציא אותי מהדירה אם לא אשלם לו".
– "תסבירי לו את המצב".
"הוא בעצמו יש לו ילדים להאכיל, מה אני אסביר?"
– "בעלך התחיל לעבוד, לא?"
ג'מיל: "שלושה ימים בשבוע, אחרי שהוא דימם כאן חודש. ומה נראה לך שהוא מביא, 8,000 שקל בחודש? 300 ליום זה יותר מדויק".
"אני באמת לא יודעת", אומרת הסוציאלית ולקולה מתגנב צליל של חוסר אונים, "צריך לחשוב איך פותרים את זה. יש לך פגישה בעיריה שאת אמורה לבקש את הכסף, לא?"
ג'מיל: "כרגע אין, וגם מה שקבעו לי אני לא יודעת אם זה באמת או רק בגלל הבחירות. תראי, אני לא מאשימה אותך, את לא היית בסיפור, אבל לקחתם עלי אחריות שתתנו לי דירה וכבר שבעה חודשים אני תקועה כאן במצב הזה ועכשיו מאיימים עלי שאם לא אשים פיקדון לא יהיה לי בית?"
– "צריך לברר על ה-3,000 שקל סיוע שהבטיחו לך".
ג'מיל: "ומה אני אומרת לבעל הדירה כאן?"
– "אני לא יודעת".
ג'מיל: "את לא יודעת. שאני אלך לגנוב? מה אני אמורה לעשות?".
– "תגיעי אתו להסכמה".
ג'מיל: "כבר ניסיתי".
– "אין מישהו שיכול לעזור לך – אמא? אבא?"
ג'מיל: "אין לאמא שלי כלום, ותפסיקו כבר להגיד את זה!"
– "נראה ביום ראשון, או-קיי?"
ג'מיל: "תעבירי את זה הלאה – אין לי כסף לשכירות והולכים לפנות אותי".
– "אני מבינה".
ג'מיל: "מה עוזר לי שאת מבינה? אני לא הולכת למכולת עם ההבנה שלך. בשביל מה את עובדת סוציאלית, נשמה?"
– "אני מצטערת".
ג'מיל: "גם זה לא עוזר לי".
– "אני יודעת".
צפון זה מילא
זה לא היה מובן מאליו, שמשפחת ג'מיל תקבל את התואר הנכסף – גם אם אין לצדו בהכרח בית לגור בו – "זכאית דיור ציבורי". על פניו, הם אינם עומדים באף קריטריון1: הודיה ג'מיל אינה חד הורית אלא נשואה לעצמון, ואם לא די בכך, על פי עדותה נישואיהם טובים. הם אינם חיים על הבטחת הכנסה, שכן ניסו במשך שנים לשרוד מעבודה, ואינם מקבלים קצבאות נכות, אם כי לשניהם נכות נפשית – גבוהה אך לא מספיק. הם לא נרקומנים, וארבעת ילדיהם (בני ארבע, שש, שבע ותשע) מגיעים באופן סדיר למוסדות החינוך ומטופלים היטב.
הם הגיעו לזכאות רק אחרי שנים של מעבר מבית לבית, קודם ברחובות, קצת אצל אמא של הודיה, ואז בשכונות של דרום תל אביב. במשך שלוש שנים שילמו 3,600 שקלים על שני חדרים זעירים (שאחד מהם היה מרפסת סגורה), עד שחתיכת תקרה נפלה, פיספסה במעט את הבן שהתקלח. בעל הבית לא הסכים לתקן, פינה אותם, ואת הבית – מספרת ג'מיל – פיצל לשתי דירות, אותן הוא משכיר ב-2,600 ו-1,800 שקלים למבקשי מקלט. הם עברו לדירת חדר מלאה ארגזים וקרטונים, עליה שילמו 2,500 שקלים. בסוף נמאס להם, הם אזרו אומץ ופלשו לדירת חלמיש ריקה בשכונת התקווה.
ג'מיל ושלושה מילדיה. מה עוזר לנו שהעובדת הסוציאלית מבינה אותנו? צילומים: ליוי וינטר
הרשויות התעוררו. אחרי 30 יום בדיוק, יממה לפני שנדרש לכך צו בית משפט, הגיעו לפנותם, ובמהומה שנוצרה וההתבצרות במקום יחד עם פעילי דיור ציבורי התקשרו מהרווחה והבטיחו לג'מיל דיור מיידי, בתנאי שיתפנו. דיברו אתה על קרית גת, ירוחם, באר שבע, מצפה רמון, אבל היא עצרה את הרולטה רק כשהגיעו לנצרת עלית. "אמרתי, צפון זה מילא. זול שם, יש עבודה. אולי שם נוכל להתחיל חיים חדשים".
עד שישפצו להם את הדירה בצפון הם נאלצו לשכור עוד דירה, קיבלו סיוע מקוצץ, ומצאו את עצמם בממלכת הארעיות המשונה שמישהו הקים מול ספורטק דרום, משהו כמו שמונה יחידות דיור – מבנים, כוכים, שאריות בניין שהוטלאו איכשהו, מושכרות ב-2,500 שקלים ליחידה. היא ועצמון ישנים בסלון על ספה קטנה ומזרן לידה, ארבעת הילדים במיטה אחת בחדר שאין בו אפילו ארון. מברשות שיניים צבעוניות מצטופפות בתוך כוס בשירותים הקטנים. במהלך ההמתנה התחילו הילדים את שנת הלימודים בשכונה, בלי ציוד מתאים, בלי אוכל בבית כשהם חוזרים בצהרים מיום לימודים.
שבעה חודשים חלפו, והדירה בצפון עדיין אינה מוכנה. מעמידר נמסר: "למשפחת ג'מיל אושרה דירה בנצרת עילית בחודש מאי 2013. בימים אלה עוברות תהליך שיפוץ דירות של זכאים אשר אושרו לפני משפחת ג'מיל וחברת עמידר תשפץ את הדירה הנ"ל לכשיועבר אליה התקציב לכך ממשרד הבינוי והשיכון".
משרד השיכון, בתגובה שהגיעה בשמיני באוקטובר בצהרים, אחרי הבהרה שמשפחת ג'מיל אושרה לדיור "למרות שאינם עונים לכללים": "לפי החוק מחויב משרדנו לשפץ דירה טרם אכלוס חוזר בה. בחודשים האחרונים היה מחסור תקציבי לשיפוצים במשרדנו ואתמול התקבל שוב תקציב לשיפוצים. אנו נערך בימים הקרובים להעברתו לחברות המאכלסות ע"מ שיתחילו לבצע השיפוצים. לאחר השיפוץ תוכל המשפחה להתאכלס בדירה שהוקצתה לה".
"באשר לפיקדון", נמסר מחברת עמידר, "לצורך חתימת חוזה שכירות מחויב כל דייר בתשלום פיקדון בגובה שלושה חודשי שכירות כאשר הסכום המקסימלי הוא 3000 שקלים. לאור העובדה שהמשפחה לא משתפת פעולה ולא המציאה את המסמכים הנדרשים למרות פניות חוזרות מצד נציגי עמידר – הם יידרשו לשלם את הסכום המקסימלי. אם ימציאו אישורי הכנסה כמקובל יהיה ניתן לבחון את נושא שכ"ד וגובה הפיקדון".
בזמן שהכסף לשיפוצים תקוע איפשהו, התברר שמנכ"ל משרד השיכון הוציא הוראה חדשה, בלתי פורמלית, למכור בשוק החופשי (להבדיל מלדיירים, באמצעות חוק הדיור הציבורי2) דירות דיור ציבורי שאינן מאוכלסות בערי הפריפריה, ולא להעביר אליהן יותר זכאים מהמרכז. ראשי רשויות בנגב ובגליל טענו בפני שר השיכון אורי אריאל, לדבריו, שהפניית משפחות "חלשות" אליהם פוגעת ביישובים שגם ככה אינם נהנים מחוסן כלכלי. אם הדבר נכון, הרי שמלאי הדירות הציבוריות הקיים ילך ויקטן עוד יותר, ולזכאי אזור המרכז, שם יש מחסור חמור בדיור ציבורי, לא יהיה אפילו תור של חמש שנים לחכות בו, כמו היום.
במשרד השיכון ובעמידר מכחישים כל קשר בין ההוראה החדשה למקרה של משפחת ג'מיל. ממשרד השיכון נמסר רק: "המשרד עובד על הקמת מנגנון שיבטיח שימוש בהכנסות ממכירת דירות הדיור הציבורי לדיור הציבורי עצמו ולמנוע הפניית הכספים לשימושים אחרים. הכוונה היא כי הכספים שיתקבלו בגין מכירת הדירות יופנו רק לתחום הדיור הציבורי קרי: רכישת דירות למלאי, שיפוץ עמוק ונרחב יותר לדירות הקיימות, ומתן סיוע שכר דירה מוגדל וארוך טווח לזכאים".
באמבטיה. בדירה הקודמת נפל חלק מהתקרה על אחד הילדים
זהבה גרינפלד, דיירת עמידר ופעילה בצוות דיור ציבורי אומרת כי "מהניסיון שהצטבר, כסף ממכירת דירות לרוב אינו מושקע ברכישה או קנייה של דירות ציבוריות חדשות, אלא פשוט נעלם. זה היה גורלם של 2.7 מיליארד שקלים ממכירת דירות במבצעי מכר בעבר ואין כל ערובה שמצב זה לא יחזור על עצמו. בהוראה החדשה עשו במשרד השיכון מבצע עוקף הכל – ממשלה וכנסת ובג"צ, כדי להוריד את מלאי הדירות. הנחישות של אורי אריאל לפגוע בדיור הציבורי היא הרסנית. שרי שיכון קודמים, גם אם היו נגדם טענות רבות, הכירו בצורך בדיור ציבורי. נראה שהפעם נערי האוצר מצאו את השר הנוח ביותר להעביר את כל המערכת לסיוע בשכר דירה ולחסל את הדיור ציבורי".
ראיתי חושך
הכי קל להביט בנקודה שאליה הגיעו חייו של אדם ולדון אותו על פיה. זה יותר יפה במלים של הודיה ג'מיל: "לפעמים את עומדת מול בנאדם וקל לך לשפוט אותו, בגלל המראה החיצוני, בגלל החיים שעבר, ואת לא יודעת מה שיש בפנים. בפנים יש קסם".
אחרי כמה שעות של שיחה מוקדם לגלות את הקסם של ג'מיל, אבל אפשר להתחיל להבין איך הגיעו חיים נורמטיביים, במשפחה מתפקדת, למצב הזה. היא נולדה בבת ים וגדלה בשיכון ויצמן בהרצליה, "ילדה שמחה ואהובה" לדבריה, להורים גרושים שיחסיהם היו טובים. בגיל 11 עברה התעללות מינית אכזרית במשך תקופה על ידי אדם מהשכונה, ובהמשך הגיעו מספר התמוטטויות נפשיות ואשפוזים הקשורים לכך. היא מוגדרת פוסט-טראומטית, עם 40 אחוזי נכות קבועים.
הודיה ג'מיל. מה אני אומרת לבעל הדירה עכשיו?
בבית הספר שלחו אותה להיות ספרית, אבל היא התעקשה על מזכירות, למדה הקלדה עיוורת ועבדה בהצלחה כמזכירה רפואית מספר שנים. פעם אחרי פעם עזבה מקומות עבודה, גם כאלה שבהם הסתדרה היטב. "מה שקורה לי זה שאני יוצרת אינטראקציה עם אנשים ואז אני מרגישה שהם יודעים עלי דברים ונראה לי שהם שופטים אותי לא בגלל מה שאני עושה, אלא בגלל מה שעברתי. אין לי הפרדה קוגניטיבית, בגלל זה אני תמיד עוזבת. לא סומכת על אנשים, אין לי הרבה חברות. יש לי בעיה התנהגותית. במקום העבודה האחרון שלי קיצצו אותי לחצי משרה כי הרבצתי לעובד אחר. אני איחרתי בשלוש דקות למשמרת והוא קרא לי 'זונה' ואני ראיתי חושך".
את עצמון פגשה כשהיתה בת 20, ועד מהרה גילתה שהוא ניצול ילדות אלימה בעצמו, מכור שהתנקה. היא הסבירה לו שאצלה לא יהיו סמים, והלכה בעצמה לתכנית 12 הצעדים של "נרקומנים אנונימים", בשביל "להכיר עם מי אני חיה". אחרי יותר מעשר שנים יחד היא אומרת שהוא "בנאדם עצום מבחינתי". הוא עובד בשיפוצים ומשתכר לפי יום. בשנה האחרונה נדבר בחיידק אלים והוא בקושי מצליח לעבוד ולהתפרנס.
"אני לא אוהבת להשתמש במה שקרה לי בחיים", אומרת ג'מיל, "אבל אני יודעת שהנפש שלי נרצחה שם. איך החיים שלי היו נראים אחרת? הייתי מוציאה היום תואר שני בפסיכולוגיה. גם המנהלת ברווחה אמרה לי שעם היסטוריה אחרת, הייתי יכולה לשבת במקום שלה. למדתי עד עכשיו רפואה באוניברסיטה בעם של עדי קול, ותכננתי להגיש מילגה לתואר ראשון אמיתי, אבל אז אמרו לי שאני עוברת דירה לצפון, ועצרתי הכל. אם לא נעבור מכאן אלמד השנה משפטים".
מסלול חיים שבור
חוזרים לשאלת האחריות, כי זה מה שמעניין את האדם המודרני. את מי להאשים? למי פונים? תן לי את האחראי! אבל לא משרדי הממשלה או פקידיה, לא חלוקת התחומים ולא חיבורם מחדש, לא תפישות עולם כלכליות או חינוכיות, דבר מכל אלה לא יכול למציאות, לרגע שבו מסלול חיים של אדם אחד נשבר.
קשה לקבל את זה, אבל יכול להיות שאי אפשר היה למנוע את מה שקרה להודיה, ולא מערכת חינוך טובה יותר ולא שירותי רווחה חזקים יותר היו מצילים את גופה או את נפשה. האיש שתקף אותה בילדותה היה מוגבל, בשכלו או בנפשו, והחוק לא רואה בו אחראי למעשיו. איש לא ידע, עד שהבינה בעצמה בגיל ההתבגרות, ואיש לא יכול היה לטפל בה עד שהתמוטטה נפשית. היא טופלה, לא רע בכלל, אבל השבר לא אוחה. יש דברים שאף אחד לא יכול לתקן.
מיטה אחת לארבעה ילדים. כולם הולכים לבית הספר, מטופלים היטב
מאז היא חיה עם מוגבלות. בתוך המוגבלות הזאת, בדרך שאינה מובנת מאליה, בנתה זוגיות – עם אדם שבור גם הוא מילדות – והביאה אתו ארבעה ילדים. הם מסוגלים לטפל בילדיהם, אבל לא להגיע ליציבות תעסוקתית וכלכלית בכוחות עצמם. למה? כי ככה זה. בדיוק בשביל מקרים כאלה הקימה החברה רשתות בטחון, לחלשים ולפגועים שבתוכה (ונניח הפעם, רק הפעם, לאלה שהחברה מחלישה ופוגעת בהם על חשבון חיזוק גורמים אחרים בתוכה). שירותי רווחה, קצבאות, הבטחת הכנסה ודיור ציבורי נועדו להשלים את הפער הכלכלי בינם לבין השאר. לקרב, אם לא אותם אז לפחות את ילדיהם, אל האפשרות להתעלות מעל מה שהביוגרפיה כתבה עבורם.
מה שבאמת מפחיד מבחינת "החברה", "שירותי ההרווחה" ו"משרד השיכון" בסיפור הזה, הוא האפשרות שכמו הודיה מסתובבות בינינו רבות, וכמו בעלה יש עוד רבים. מה נעשה ביום שבו יבואו כולם ויתבעו את כאבם, את הזכות לקיום ולחיים קרובים לנורמליים למרות מה שארע להם? הבשורה הרעה היא שזו לא אפשרות. הם שם, רבים רבים, שורדים טוב יותר או פחות. מה נעשה? בתור התחלה, כדאי לא להיפטר ממלאי הדירות הציבוריות העלוב ממילא. העתיד יביא לפתחנו את הזקוקים להן, משפחות משפחות, ועדיף לא לעמוד מולן בידיים ריקות.
לגלריית הצילומים – עלוב, ארעי, אבל בית
החצופים עוד מעזים לבקש בית. ניב חכלילי על הרס הדיור הציבורי, "בדרך למטה".