מטופלים אוהבים להציע לי שידוכים. את “יש לי מישהו בשבילך ד"ר דנה” ו“איך יכול להיות שאת לא נשואה?” אני שומעת בערך באותה תדירות בה קוראים לי “מותק” במחלקה (תשאלו כל רופאה ישראלית – זה כמעט יומיומי). אני מודה ש”אני מוכן לשלם עבורך 12 גמלים” תפס אותי לא מוכנה, וגם המשפחה שדחפה מולי את הנכד הרווק שלה בדיוק כשרצתי לעשות החיאה לסבא שלו, הצליחה לבלבל אותי באשר לסיבת הגעתם למיון – הדור המייסד או הדור הבא.
אם אשים בצד לרגע את היעדר הגבולות הישראלי הטיפוסי – שבנושא השידוכין לרופאים ורופאות הוא חוצה מגזרים, מעמדות, דתות, עמדות פוליטיות ותפיסות עולם – ואסתום את האף מהניחוח הסקסיסטי שמלווה חלק מההצעות, אני מודה שאני תמיד קצת מתרגשת מהן. כי מתחת למלים מסתתרת חיבה בין אנשים. ולמרות פערים של שפה, תרבות ואמונה, זו אינדיקציה שגם אני וגם המטופל רואים בני אדם בתוך הסיטואציה.
ואני מתה לענות להם את האמת.
האמת הפשוטה היא שאני לא מחפשת “מישהו” – אני מחפשת מישהי. והאמת היא גם שכבר מצאתי את המישהי, ו”אני לא נשואה” רק כי מדינת ישראל לא מאפשרת לי להתחתן עם בת הזוג שלי על פי חוק.
אבל זה לא מקצועי. החלוק הלבן צריך להישאר ניטרלי, ואני, שמטפלת גם באנשים שסביר שהצביעו למפלגות שפועלות נגד הזכות שלי להיות אזרחית שווה בישראל, שחושבים שאנשים כמוני הם בהמות, שמשתמשים במילה ”הומו” כקללה, שמעולם לא פגשו, לפחות לא ביודעין, מישהו גיי – לא יכולה להכניס למרחב הטיפולי את הלסביות שלי ולקחת מהם את הרופאה שעמה הם מרגישים בנח. אז כשאישה חרדית מציעה לי שידוך, אני מתרגשת. כי אני יודעת שהשארתי את הקונפליקט שלי עם העמדות הפוליטיות המוצהרות של הקהילה שלה מחוץ לקשר הטיפולי, שהייתי שם בשבילה כמו שאני מצפה מעצמי להיות עבור כל מטופל, ושהתחברנו.
לפני שנה, אחרי הרצח של שירה בנקי ז”ל במצעד הגאווה בירושלים, הרגשתי שאני צריכה לשנות משהו. קניתי לי סיכה קטנה של דגל הגאווה לצד דגל ישראל. רציתי לשים אותה על החלוק הלבן, התלבטתי הרבה – וויתרתי. החלוק הלבן צריך להישאר נטרלי, אמרתי לעצמי.
אבל אז נולד לי ולבת הזוג שלי בן בכור. והנה כמה דברים שאנשים אמרו לנו סביב ההריון והלידה.
את לא רוצה גם להיות אמא?
עוד לפני ההריון הפכנו למשרד הסברה בלי להתכוון. זה התחיל כבר אצל הגניקולוג, כשבאנו לבדיקות לפני בחירת תורם הזרע. “אבל למה את מוותרת לה ונותנת לה להיכנס להריון ולא את?”, הוא שאל אותי. זה לא עניין של ויתור, זה מה שנכון לנו עכשיו, השבתי. “את לא רוצה גם להיות אמא?”, הוא הקשה. זוגתי פערה עיניים, “שתינו האמהות של הילד הזה, וגם של הילדים שדנה תלד, בעתיד, הלוואי”. ויתר.
אתם, הדו מיניים, הכי בעייתיים
קבלה למיון יולדות. בדיקה שגרתית במוקד העלתה מוניטור עוברי לא תקין, הרופאה הסתכלה עלינו במבט מבוהל ואמרה לנו לא לדאוג – אבל לטוס למיון ולא להתעכב בכניסה על פתיחת תיק. קודם להתחבר למוניטור ואז לפתוח תיק. אין דרך טובה מזו להרגיע אותנו, חשבתי עם ידיים רועדות על ההגה בדרך למיון. כשהגענו, סירבו לקבל אותנו בלי שנפתח תיק. הסתובבנו בחזרה לדלפק הקבלה.
פקידת הקבלה העיפה עלינו מבט וחזרה למחשב: “תעודת זהות”. בת הזוג שלי הוציאה את תעודת הזהות שלה מהתיק. “מצב משפחתי?”. “נשואה”, ענתה זוגתי. “כתוב פה שאת רווקה”, השיבה הפקידה. חתמנו על ברית זוגיות כבר מזמן, החלפנו טבעות ונדרים – אבל אין לנו דרך להינשא בישראל. הפקידה, שהמשיכה לתקתק, הנידה את ראשה מצד לצד בשלילה ובטון יבש הוסיפה, “אתם הדו מיניים הכי בעייתיים”. הרוק נתקע לנו בגרון. בלי מלים התלבטנו אם להגיב, ובחרנו שלא. שתסיים את הרישום, שתפתח לנו תיק, שיחברו אותנו כבר למוניטור. העיקר התינוק.
בדקות הארוכות שעברו עד שפתחה לנו תיק הרגשתי כמו צפרדע. הרי אם כבר אנחנו חד מיניות, אבל משהו באופן בו אמרה “דו מיניים” הזכיר לי את משפחת הדו חיים. אולי נראינו לה אמפיביות מבוהלות בכניסה למיון?
הפקידה סיימה להקליד והושיטה לנו את התיק. לראשונה הסתכלה לנו בפנים ולא במסך המחשב, וכנראה ראתה שם קצת ממה שהרגשנו, אז ניסתה לתקן – “כל פעם שבא זוג של בנות שאומרות שהן נשואות, גם אם הן התחתנו בחו”ל ונרשמו כנשואות במשרד הפנים – אם אני מכניסה למחשב שהיולדת נשואה, מתקשרים אלי ממשרד הפנים אחר כך לתקן את הרישום לרווקה. אי אפשר עם כל הניירת שלכם. אתם הדו מיניים הכי בעייתיים”.
נכנסנו למיון בלי להתעכב.
אתן לא מפחדות שייצא הומו?
האחות חיברה אותנו למוניטור. אחרי שעה מתוחה, הבדיקות נראו תקינות. לעובר ולאם הביולוגית שלום. בראש שלי, האם הלא ביולוגית שהיא גם רופאה וגם היפוכונדרית, הדאגות המשיכו לרוץ דאגות. אם בדיקה אחת תקינה ואחת לא תקינה, לאיזו להאמין? ומה אם מפספסים משהו?
בת הזוג שלי הבחינה שאיבדתי קשר עם המציאות ועברתי לסרוק בראש רשימת מחלות ותסמונות, ובעודה מחוברת למוניטור עוברי ושוכבת על המיטה, בעטה בי קלות. התנערתי מהמחשבות, והיא נישקה אותי. האחות הסתכלה עלינו.
“אז מה, זה בן או בת?”, שאלה. עניתי לה את מה שנראה לי נכון לענות לשאלה הדיכוטומית הזו – ביולוגית זה בן, אבל אם כשיגדל ירגיש שהוא בת, נקבל את זה באהבה. האחות עיקמה את המצח והסתכלה ברחמים על בת הזוג שלי, שחייכה אליה והושיטה לי יד. ליטפנו יחד את הבטן הגדולה שלה.
“בכל זאת, על אמת עכשיו”, הרצינה האחות. “אתן לא מפחדות שאם אתן פתוחות כאלה ביניכן”, היא הצביעה על היד שלי שליטפה את הבטן של אשתי כאילו עשיתי משהו שלא ראתה זוגות קודמים עושים באותה סיטואציה מעולם – “אתן לא מפחדות שהוא יצא… איך לומר… הומו?”.
הסתכלתי עליה לוודא שהיא באמת שאלה שתי לסביות אם הן לא מפחדות שהבן שלהן יצא הומו. עיניה שידרו כנות. היא נראתה בנאדם טוב. בטח היתה צריכה לאזור אומץ לשאול את השאלה. אז עניתי ברצינות. הרי אנחנו שתינו נולדנו להורים סטרייטים, אמרתי, זה לא מנע מאתנו להיות לסביות. אני לא חושבת שככה זה עובד.
האחות חשבה לרגע, וחזרה להצביע על הידיים המשולבות שלי ושל אשתי: “אבל אולי תשפיעו עליו ככה בכל זאת?”. נשפיע עליו לאהוב? מזה לפחד? אני מפחדת מהמון דברים – מתאונות, ממלחמות, מפיגועים, מאלימות, משנאה, מקנאות. אני לא מפחדת מבן הומו, עניתי. ובלב חשבתי, מה אם הבן שלך הומו? איך תתייחסי אליו?
מזל טוב אמהות!
ברגע האמת צהלה מולי המיילדת “מזל טוב אמהות”, והציעה לי לחתוך את חבל הטבור. מרוב התרגשות מלמלתי רק “לא עכשיו, לא עכשיו”, הסתכלתי על בת הזוג שלי ועל הילד שלנו שרק נולד, ביחד ליטפנו אותו ונשמנו את המציאות החדשה. הוא נראה כל כך חסר אונים, ושמו לי אותו בידיים, ויצאתי אתו לבדיקת רופא בתינוקייה בזמן שזוגתי ממשיכה להתאושש מהלידה.
במסדרון הלך אתי אבא טרי עם תינוק בידיים. הוא הסתכל עלי לרגע כאילו מבולבל, איך גם ילדתי וגם יצאתי עם התינוק מהחדר, וחזר להתעסק בשלו. בשעות שאחרי הלידה התבוננתי בתינוק, דאגתי שיישאר עטוף ושירגיש אהוב. אנחנו מתחילים כל כך חסרי ישע. איך קרה שדווקא נקודת ההתחלה העוצמתית כל כך של כולנו, שאפשרה לנו הגעה לעולם הזה, הפכה לקללה? בחיים לא אומר יותר “כוס אמק” חוץ מלצורך הבעת כבוד.
איזה מזל יש לכן שאתן לסביות
שיעור הנקה בתינוקיה. הכניסה לגברים אסורה. אני נכנסת עם אשתי, ומוצאת את עצמי מוקפת בנשים עייפות וכואבות שחולצות שד ומנסות לראשונה בחייהן להניק תינוק צורח בן יומו. זו מדממת מהפטמה, זו לא יכולה לשבת בגלל התפרים, לזו לא יוצא חלב והיא בוכה. מסביב לאשתי מתהווה קונצנזוס – איזה מזל יש לה שהיא לסבית. שאני פה לצדה, שאכפת לי ממה שעובר עליה, שאני יכולה להבין מה קורה לה, ושאני מנסה ללמוד ביחד אתה איך להניק. הגברים שלהן מאכזבים אותן עכשיו. הם לא מבינים, הם לא עוזרים, הם בפלנטה אחרת. הנשים מכנות אותם “התינוק המפגר שלי”.
ואני יושבת שם, בלי שד לחלוץ, בלי חלב לתת לתינוק שלי, ואני לא אבא, ובעיני חלק – כולל מדינת ישראל שלא מאפשרת לי להירשם בתעודת הלידה שלו כהורה בלי מאבק משפטי – אני גם לא אמא, ומנסה למצוא את התפקיד שלי. אז אני מחלקת לכולן מים, וקולטת טריקים של הנקה תוך כדי. וחושבת – גם כשלמדנו בבית הספר על וסת הוציאו החוצה את הגברים, אבל כשלמדנו על זיקפה ישבנו יחד. והם ממודרים עכשיו – אפילו אם היו רוצים לעזור וללמוד (ואני בטוחה שרבים מהם היו רוצים), הם מנועים מלהיכנס לשיעור, ומתייחסים אליהם כמו אל ילד נוסף בדיבור ולא כמו אל הורה. ואם נשנה את השיח? ואם נפתח את הדלת? ואם ישבו שם אתנו?
מי את בכלל בשבילה? איפה הבעל?
אשתי כל כך כאובה, אני נכנסת אתה ועם התינוק לבדיקת הגניקולוג, היא מבקשת שאראה גם את התפרים. הגניקולוג בודק אותה, אני שואלת שאלה על התפרים. הוא מסתכל עלי בתדהמה מהולה בבוז ופונה לאשתי: “מה חברה שלך רוצה? למה בעלך לא כאן?”.
אנחנו מסתכלות אחת על השניה ומתאפקות לא להתפוצץ מצחוק. הוא קולט אותנו, “אה, הבנתי לא נכון? אתן זוג בעצם?”. מה חשבת, רציתי לשאול ולא שאלתי, שאני עמיתה לעבודה שלה שמאד מתעניינת בתפרים וגניליים? אבל חבל להרגיז אותו. “טוב, בכל מקרה אני לא אוהב שחושבים שאני לא מטפל טוב בחולות שלי”, הוסיף בנזיפה בלתי נגמרת. ואמרו לנו שהריון זה לא מחלה, אני רוצה לומר וממשיכה לשתוק.
אשתך? אבל את אשה!
אני מנסה להיכנס למחלקת יולדות, הבאתי לבת הזוג שלי אוכל. 40 שעות לידה, עוד כמה שעות עד שעברה לחדר במחלקה, אנחנו סחוטות ומאושרות. אנשים מצטופפים בכניסה למחלקה, השומר מונע מהם להיכנס. אלה לא שעות הביקור. הוא נוזף בכולנו, רק בני זוג מורשים פנימה. אני מרימה את היד שלי, יש עליה צמיד זהה לזה שהוצמד לתינוק ולאשתי עם הלידה. הוא מסתכל עלי בחשד. “למי את?”, לאשתי, אני משיבה בתקיפות. “לאשתך??”, הוא שואל בהפתעה, מרים את הקול. אנשים מסתכלים עלי. כן, לאשתי, אני עונה לו בבטחון והוא פותח לי את הדלת, ממלמל, “מה שאת אומרת, מה אני אומר לך?”. מישהו מהקהל מגחך בקול רם. אני מתרחקת משם.
אז מה את בעצם, אבא או אמא?
אחות במחלקה ניגשת אלי בחיוך רחב ומברכת אותי על הלידה. בבלבול אמיתי היא מוסיפה, “אז מה את בעצם, אבא או אמא? איך לקרוא לך?”. ד"ר דנה, רציתי לענות לה. בעבודה עדיף שתקראו לי ד"ר דנה. אבל אם את חייבת, אז אמא. אבא לא הייתי ולא אהיה, למיטב הבנתי.
את באמת מרגישה כמו אמא שלו?
אף פעם לא הייתי אמא קודם, אני עוד לא יודעת איך זה מרגיש. אני ערה בלילות, מנסה להרגיע אותו כשהוא בוכה, מאכילה אותו חלב אם שאוב מבקבוק כשזוגתי קורסת לישון, מתלהבת מכל מבט שלו, נמסה מנסיונות ראשונים לחיוך, דואגת לו כשהוא מתפתל מגזים, משנה את סדר היום והחיים שלי כדי לתת לו את המקום שמגיע לו ולהיות שם בשבילו לכל מה שיצטרך, אוהבת אותו יותר מיום ליום – ויודעת שאהיה שם בשבילו תמיד. זה מספיק טוב כדי להיחשב כאמא בעיניכם, השואלים?
מעכשיו אני אומרת אמת
הילד הבכור שלי נולד בחג הביכורים לשתי אמהות אוהבות. אשתי, שרשומה כרווקה ואם חד הורית במשרד הפנים. ואני, שרשומה כרווקה ללא ילדים. אם יהיה חולה, לא אוכל לקחת חופש מחלת ילד מהעבודה, אשאר אתו בבית על סמך ימי חופשה רגילים. אם יקרה לאשתי משהו, חס וחלילה, לפני שאסדיר מעמד של אם לילד שלי -מה יהיה עליו?
מעולם לא הייתי במצעד הגאווה. גם לא אחרי שזרקו עלי אבנים כשהלכתי יד ביד עם בת זוג בפלורנטין לפני כמה שנים. הרבה זמן הרגשתי שאת המחאה שלי אני עושה בחיבור האנושי לבני אדם אחרים שאולי לא חושבים דברים נחמדים על גייז, בבית החולים, אפילו שאני לא מצהירה בפומבי מולם שגם אני, הרופאה שהם מחבבים, היא לסבית.
מעולם לא תליתי דגל גאווה בבית. אחרי הרצח של שירה בנקי קניתי, יחד עם הסיכה, גם דגל, ורציתי להניף אותו במרפסת הבית בגבעתיים, ואז הגיע ההריון. “בשביל מה את צריכה את זה? שמישהו יזרוק לנו אבן הביתה?”, שאלה זוגתי, ואני מודה שפחדתי. באותה תקופה חברות שלנו מרמת גן סיפרו לנו שהורידו דגל מהמרפסת בעקבות הטרדות משכנים.
אחרי הלידה נתלה דגל הגאווה בבית. סיכת הגאווה לא הוצמדה לחלוק הלבן, אבל להבא כשאשאל שאלה חודרנית על חיי הפרטיים בבית החולים – אשיב את האמת כולה לאמיתה. מעולם לא הפריעו לי כמו עכשיו המבטים המוזרים שננעצים בי ובאשתי כשאנחנו הולכות יד ביד ברחוב, השיח האלים סביב העדפות מיניות, והיעדר הזכויות הבסיסיות שיש לכל סטרייט במדינה שלי, כמו הזכות להיות משפחה, פשוט, חד וחלק. מעולם לא הפריעו לי מלים כמו שהן מפריעות היום.
אני חושבת על חבריי הגייז שמגדלים יחד במסירות ואהבה מופתית זוג תאומים – וחשופים בכל מדריך הורות ובכל ספר ובכל מקום לחשיבותה של אמא – כשאין כמעט התייחסות לאבא שם. אני חושבת על חברותיי האמהות החד הוריות שיושבות בהדרכות לפני לידה בהן כבר מקפידים לומר “בן או בת הזוג”, אך עדיין לוקחים את קיומם כמובן מאליו. אני חושבת על אבות שמגדלים לבד ילדים. ועל חברים שבנו לעצמם קן משפחתי עם שני אבאים ושתי אמהות. ועל כמה שהשפה שלנו – והחקיקה שלנו – ויכולת ההכלה שלנו כחברה – מפגרת אחרי המציאות.
אמשיך במחאה השקטה שלי. אהיה בנאדם כמו כולכם. אטפל בחולים שלי באהבה. אגדל את הילד שלי בגאווה. מי יודע, אולי כשיגדל יהיה שם בשביל הילד שלכם, שבדיוק יצא מהארון, לתמיכה?
