"היום, כשצעדתי בפארק, ראיתי דגיגונים קטנים שרק נולדו, שוחים כולם בכיוון אחד. הרבה חשבתי על הכוח והידיעה הפנימיים שמניעים אותם. הרגשתי את העצים והדשא מסביב. לרגע צעדו בי הרבה אנשים ואז – שקט. והייתי בחזרה אני, ריק יותר ומלא יותר", כך כותב לי איל שחל, בן 14, במסנג'ר.
את איל, משורר מופלא ואושיית פייסבוק ותרבות בהתהוות, כבר ראיינתי בעבר ואפילו פגשתי. לכן התרגשתי מאוד כאשר התבשרתי על פתיחת תערוכה מציוריו ויצירותיו "אני. מדבר. אליך" במעוז הקונצנזוס התל-אביבי, גלריית מסקין בהבימה.
זה בכלל לא מובן מאליו. ולא רק בגלל הגיל הצעיר. איל הוא מה שהאדם הממוצע יכנה "אוטיסט בתפקוד נמוך" או "עם בעיות תקשורת קשות". איל מתקשר באמצעות תקשורת תומכת חליפית. הוא לומד בבית. רואים עליו. מאוד. בייחוד עכשיו, כשהוא כמעט מטר שמונים. אבל בניגוד להרבה ילדים במצבו, "רואים עליו" גם יכולות אדירות.
פתיחת התערוכה לוותה אצלי בשמחה אדירה, אבל גם בחשש גדול. אני עוקבת אחר איל מגיל 11. זכיתי להביט בהשתאות איך צומח אמן מרשים, נקי וצלול – ולא הייתי רוצה שהילד היפה הזה ייפול לתוך הנישה של "הילד הגאון" או "האוטיסט שלא יודע לדבר, אבל יודע לרשום מפה סינופטית מתוך שינה".
ציור מתוך התערוכה
אני רוצה שיקשיבו לאיל. שישמעו מה שיש לו לומר. שיבינו שהוא אולי מוכשר מאוד, אבל הוא לא יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל, אלא סמל – בתוך אנשים שלא יכולים לדבר בצורות מקובלות, יושבים אנשים ומדברים אלינו. מתברר שגם את איל זה הדאיג. ובעולם שאני חיה בו, שבו כל אחד רוצה להיות הכוכב הזוהר בסרט של עצמו, זה מעורר השתאות.
לכל אורך הדרך הוא התעקש עם מארגני התערוכה רון דונר ואמיר לוזון, ועם האוצרות נועה חביב ומיכל ברנע-שני – שבתערוכה צריכות להיות יצירות נוספות של אמנים עם "הפרעות תקשורת", שהוא חלק מתופעה.
אבל מדובר ביצירות שלך. לא היית רוצה לקבל את הבמה לעצמך לרגע? למה כל כך התעקשת להכניס אמנים נוספים על הספקטרום האוטיסטי למרחב התצוגה?
איל: "למה זה חשוב לי? כי העתיד שלי לא מתחיל בי ולא מסתיים בי. יש עוד הרבה עולם בתמונה. הסביבה רגישה אלי. אני – כולנו – כל הזמן שולחים שדרים לזולת, כמו טווים רשת של קורים או יוצרים מעגלים שהולכים ומתרחבים. אני לא מכיר אדם שלא שולח שדרים כאלה.
ציור מתוך התערוכה
"הסביבה שלי סופר-רגישה בכלל ואלי בפרט ומגיל צעיר מאוד אני מוקף במטפלים רגישים, יצירתיים, שיש בהם מידה רבה של אופטימיות. כשאתה חש שחלק מהשדרים מגיעים ליעדם ושיש רצון עז לקלוט אותם, אתה הופך מודע מאוד לקיומו של הזולת, ל'תן' ו'קח' של שליחת השדרים. למעשה, אתה הופך למאמין באמונה בתקשורת בין אדם לאדם.
"כשאני שומע או קורא דברים של הורים: 'למה הוא לא אמר ככה, למה הוא לא עשה ככה', משהו בי מת לרגע מרוב כאב. הוא אמר! הוא אמר! אתה לא ידעת להקשיב! הוא עשה כל שביכולתו ואתה עזבת אותו על אי בודד. אי הבנה".
אם הייתי יכולה לבודד מרכיבים, לזקק אותם כך שהורים אחרים יבינו מה ה"מתכון", מה הקו המפריד בין הילד שלהם, שהם אומרים ש"אין לו קול" ושהוא "לא מתקשר" לבינך – מה היית רושם לי?
"בראשית היתה אמא. הרבה לפני אנשי הטיפול. היא נלחמה ונלחמת עלי, אתי וגם נגדי כל רגע, כי כשאני נופל לייאוש אני עלול ליפול עמוק. אנשי הטיפול באים והולכים ואמא נשארת. אפילו כשהיא רוצה ללכת קצת, היא נשארת. אני כבר אלף פעם התנצלתי לפניה על כך שאני זקוק לראות שהיא נעורה כמו ציפור האש מהבכי והייאוש. באופן מוזר, זה מחשל גם אותי. קשה, קשה, היא אפילו בוכה לפעמים, ולא עוזבת. כאילו חיי תלויים באחיזה שלה. בעצם אולי לא כאילו".
איל ואמו, שונית
אחר כך מונה איל את המטפלים שמלווים אותו, ובראשם קלינאית התקשורת אורנה רחלי ועמותת "אייזקס ישראל" שמעודדת ומפתחת את השימוש בתקשורת תומכת חלופית. בזכותה נגלה איל לעולם במלוא תפארתו. כל אלה, אגב, מצוינים ומצוטטים בקטלוג התערוכה. כאילו איל באמת רוצה להעביר לעולם מתכון שמאפשר את התכנותו של ה"פלא" הזה: ילד מושלם עם שונות נוירולוגית.
***
לקחתי לתערוכה את אמא שלי ואת הבת שלי. תמרה רקדה את ריקוד הפיות הבינלאומי ביציע מסקין, מעל המדרגות, עם עוד חברות על הרצף. הגיעו כל מיני אנשים: אוטיסטים, משפחות, מטפלים והרבה צרכני תרבות. היה מפוצץ. לאיל היה קשה. לפעמים הוא ברח. לפעמים הוא נפל. לפעמים הוא היה צריך חיבוק משונית, אמא שלו. וזה נראה פתאום כל כך נורמלי. כל כך נכון. היו הופעות של חברים של איל, אמנים אוטיסטים. לא היתה תחושה של מופע התרמה, כי זה לא היה. היתה הקשבה. היתה עדינות. לשעה קלה, בלב תל אביב, חזיתי בקסם. כל הציניות והרשע שיכולים להיות בעולם נשארו בחוץ.
הרבה מהקסם עוד שם. אם תלכו לגלריית מסקין בהבימה גם אתם תוכלו לראות. לפחות עד סוף אוגוסט. הגלריה פתוחה בימי חול מ-18:30 ל-22:30 ובימי שישי מ-11:00 ל-13:30.
***
"אני מוזיקה. מוזיקה טהורה.
יותר מסך התווים, הוראות המקצב והביצוע.
צריך לדעת להקשיב למוזיקה.
אני אדם. אדם שלם,
הרבה יותר מסך הבעיות והמאפיינים שבספרי היעץ.
צריך לדעת לראות אדם.
כשמישהו חסר לב פוגש אותי
אני לא נשמע מוזיקה
אני לא נראה אדם
אני לא נתפש שלם"
(איל שחל)