בישראל יש חוק פנסיה חובה.
כלומר, אין חוק פנסיה חובה, אבל יש פנסיה חובה.
כלומר, אין פנסיה חובה, אבל יש חובת חיסכון לפנסיה.
כלומר, יש חובת חיסכון לפנסיה, אבל גם היא כמעט בגדר המלצה: בשנת 2012 הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בדקה ומצאה של-14 אחוזים מהשכירים בישראל אין פנסיה, על אף שחובת החיסכון לפנסיה נכנסה לתוקף כבר ב-1 בינואר 2008.
בשנת 2007 הגישה ממשלת ישראל, ביוזמת משרד האוצר, הצעת חוק ממשלתית תחת השם המפואר "הצעת חוק להגדלת שיעור ההשתתפות בכוח עבודה ולצמצום פערים חברתיים (מס הכנסה שלילי, פנסיה חובה, הפחתת שיעורי מס ותיקוני חקיקה), התשס"ז-2007". בעניין הפנסיה הצעת החוק כללה נוסחה פשוטה: עובד ומעסיקו יגיעו להסכמה לגבי הסדר החיסכון לפנסיה שיחול על העובד; לא הגיעו להסכמה – המעביד יפריש לעובד כספים לקרן פנסיה על פי כללים שיקבע שר האוצר; לא הפריש המעביד כאמור – מדובר בעבירה פלילית שדינה שנת מאסר.
אלא שלנציגי העובדים והמעסיקים היו תוכניות אחרות. בדיון בוועדת הכספים ב-20 ביוני 2007 על פרק הפנסיה בהצעת החוק הממשלתית, אמר לפרוטוקול שרגא ברוש, נשיא התאחדות התעשיינים: "אני חושב שככה צריכים להתנהל יחסי עבודה, שההסתדרות והמעסיקים מסכמים, ואני חושב ששני הגופים האלה יודעים לא פחות טוב מאחרים מה נכון לעשות… להערכתי זה עניין של ימים שהסכם העקרונות שחתמנו יהפוך להיות הסכם קיבוצי שיקבל צו הרחבה… ברגע שיש צו הרחבה, מבחינתנו החוק מיותר. יש צו הרחבה וזה מחייב את כל המעסיקים והעובדים במדינת ישראל, ובזה נגמר הסיפור ואני לא מבין למה צריך חוק".
עופר עיני, יו"ר ההסתדרות אז, אמר בדיון שלעמדה זו שותפים ראשי האוצר.
וכך היה. החלק הדן בנושא הפנסיה הושמט לבסוף מהצעת החוק, ובמקומו נכנס לתוקף ב-1 בינואר 2008 צו הרחבה חתום בידי שר התמ"ת (כיום שר הכלכלה) הקובע תנאי מינימום להפרשות לפנסיה בעבור כל השכירים בישראל. המשמעות המשפטית של צו ההרחבה היא כשל הסכם העסקה בין עובד ומעסיק: אותו חלק בהסכם הקיבוצי בין ההסתדרות לנציגי המעסיקים החל על העובדים המאוגדים בהסתדרות ודן בנושא הפנסיה, חל על כל שכיר במשק – גם אם הוא אינו חבר בהסתדרות – כאילו היה חלק מהסכם השכר של אותו עובד.
אז כיצד ייתכן שב-2012, ארבע שנים אחרי כניסתו לתוקף של הצו המחייב כל שכיר ומעסיק במשק להפריש לפנסיה, ל-14 אחוזים מהשכירים עדיין אין הסדר פנסיה? וכיצד ניתן להסביר את העובדה שהסיכוי לבעלות על הפנסיה יורד עם השכר – כלומר, שדווקא השכירים החלשים ביותר הם אלה שאין להם הסדר פנסיה?
החשוד המיידי הוא היעדר הסנקציה הפלילית: משהחליטו הממשלה, ההסתדרות והתאחדות התעשיינים לפנות למסלול צו ההרחבה ולא לחוקק את החוק שהוצע, בוטל הסעיף המטיל שנת מאסר על מעסיק שלא ידאג להפרשות פנסיוניות לעובדיו. העובד רשאי כמובן לתבוע את המעסיק בבית הדין לענייני עבודה על כך שתנאי העסקתו הופרו, אך כאשר מדובר כאמור בשכירים המוחלשים ביותר, ברור שיכולתם (ורצונם) לתבוע את זכויותיהם מהמעסיק שהם תלויים בו לפרנסתם מוגבלת.
שיעור העובדים שאינם מכוסים בהסדר פנסיוני, לפי רמות שכר
מקור: נתוני הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 2012
אך גם כאשר המעסיק בוחר לקיים את צו ההרחבה כלשונו, ייתכן שהעובד עדיין ייוותר ללא כיסוי פנסיוני. הדבר נובע מנוסח צו ההרחבה, המותיר בידי המעסיק חופש פעולה ניכר. כך למשל, הצו מאפשר לא להפריש כלל לחיסכון פנסיוני בעבור עובד בחצי השנה הראשונה לעבודתו, אם לעובד טרם הוקם חשבון בקרן פנסיה במקום עבודתו הקודם. בגין תקופה זו לא חלה חובת הפרשה רטרואקטיבית, כך שגם אם העובד לא פוטר בטרם חלפו שישה חודשים מתחילת העסקתו – כפי שנוהגים לעתים מעסיקים המבקשים להימנע מתשלום הפרשות סוציאליות לעובדיהם – המעסיק אינו חייב להפריש לקרן הפנסיה בעבור תקופה זו.
בעיה נוספת מתעוררת כאשר השכר הפנסיוני של העובד נמוך. הצו קובע כי אמנם קיימת חובת הפרשה לפנסיה בשיעורים קבועים, אך השכר החייב בהפרשה אינו כולל בהכרח את כל השכר, אלא רק את הרכיב הקבוע במשכורת העובד וללא החזרי הוצאות.
ניקח לדוגמה איש מכירות שמשכורתו הכוללת היא כ-20 אלף שקל ברוטו, מתוכם שכר יסוד של 5,000 שקל, החזר הוצאות (בגין נסיעות ודמי כלכלה) בגובה 5,000 שקל נוספים ובונוסים בגין מכירותיו בגובה 10,000 שקל – המעסיק מחויב להפריש בעבורו לקרן הפנסיה כאילו שכרו היה 5,000 שקל בלבד. גם הכנסתו בגיל הפרישה תחושב כאילו שכרו היה נמוך, על אף שהוא ומשפחתו התרגלו לרמת חיים גבוהה יותר בתקופה שבה עבד.
המעסיק והעובד רשאים להסכים כמובן על מנגנון הפרשה נדיב יותר, אך הדבר אינו נובע מהוראות צו ההרחבה אלא מהסכמה פרטנית השמורה בדרך כלל לשכירים החזקים יותר במשק.
בכוחו של שר הכלכלה, בשיתוף משרד האוצר והגורמים הרלוונטיים בממשלה, לקבוע כי כל שקל משכרו של כל עובד יהיה חייב בהפרשות לפנסיה, בין שמדובר בעובד חדש ובין שבעובד ותיק, ללא קשר להרכב שכרו. גם אם תתקיים חובת החיסכון לפנסיה, הדבר אינו מבטיח שלשכירים בישראל תהיה פנסיה ראויה בגיל הפרישה, אך זה תנאי הכרחי ראשון לקיום הכנסה מקרן פנסיה.