במהלך יום העבודה האחרון דיבר מבקש המקלט נג'מלדין טוגוד עם חברים, ויחד ניסו להבין את משמעות ההחלטה של בית המשפט בעניינם. "מה שהבנתי מהשיחות", הוא מסכם, "זה כאילו שהמשטרה רצתה להפיל את הפטיש על הראש שלנו, אבל בית המשפט הפיל אותו על הרגליים".
"כרגע אף אחד לא רוצה לקחת החלטה חד משמעית – לא הממשלה ולא השופטים. זה די בעייתי", אומר גם אור לוי, פעיל חברתי מדרום העיר, יליד קריית שלום שהיה פעיל בנושא הרחקת מבקשי המקלט מהשכונות, " אין פה חוקים, ובאיזור שאין בו חוקים – כל אחד עושה מה שבא לו. ככה נראית כרגע דרום תל אביב".
החלטת בית המשפט העליון, לפיה לא ניתן להחזיק מבקשי מקלט במעצר של יותר מ-60 יום אולם מותר לגרש אותם למדינה שלישית, משנה את המצב העקרוני לכאורה לטובת המדינה, אולם בפועל הכף נוטה במעט לצידם של מבקשי המקלט. אם הם לא יסכימו לעזוב יגדל הקושי להוציא אותם מהארץ, או כפי שהלינה אחה"צ שרת המשפטים איילת שקד, "בית המשפט לקח מאיתנו את מנוף הלחץ". אי אפשר יהיה עוד להחזיק אנשים בכלא לזמן בלתי מוגבל עד שיישברו ויסכימו לעזוב, כפי שעשו רבים בשנים האחרונות.
המוות המהיר של ה"עוזב מרצון" לסודן – יואל הרצברג
"זו עשירית מדיניות", אומר לוי, "כאילו אומרים להם 'קח, אתה חופשי – אבל עד לשם'. ולמדינה אתה אומר – אפשר לשלוח למדינה שלישית, אבל ככה וככה וככה. זה משחקי כוחות. אם אחרי שישים יום אתה מחזיר אותו (לדרום ת"א – נ"ב)- מה עשית בזה? יש לו פה איכות חיים שהיא הכי טובה במזרח התיכון למעט טורקיה. אין מדינה שמתקרבת באיכות החיים שלה לישראל. בנאיביות שלנו אנחנו מכניסים אוכלוסייה שלא מכבדת את התרבות והקהילה שלנו. מבחינתה אנחנו פשוט מדינה להשכרה".
"אני בן אדם שסומך על המערכת המשפטית בארץ, למרות שההחלטות שלהם לא ברורות לפעמים", אומר טוגוד, "אבל עכשיו אני חושב שהציבור שלנו תקוע. אין מהלך ברור לבקשות שלנו כאן בארץ. מצד אחד, המדינה לא יכולה לגרש בכח למדינה שלישית, כל עוד היא לא מוצאת מדינה שמסכימה לקבל מבקשי מקלט שגורשו בכח (אוגנדה ורואנדה, שהן ככל הנראה המדינות איתן יש הסכם כזה למרות שישראל אינה מודה בכך, אינן מסכימות לקלוט מגורשים בכפייה אלא עוזבים מרצון – נ"ב). מצד שני, המדינה לא בודקת בקשות מקלט, כמו זו שאני הגשתי לפני ארבע שנים. אי אפשר להבין מה קורה כאן".
לא אנחנו הגזענים בסיפור הזה – עדויות של צעירי דרום תל אביב
הם עומדים משני צידי המתרס, בני אותו גיל (30-31), גרים באותו איזור, ושניהם יודעים היטב, כי כך גדלו, שבעולם ללא חוקים לאף אחד מהם לא יהיה חופש אמיתי. החלטה כזו או אחרת, ערעור על ערעור, בסופו של דבר המערכת מסרבת לסדר ולמסגר את החיים שלהם בדרך שתאפשר להם להציב מטרות ולהתקדם לעברן. שניהם גם מבינים שיש מי שמרוויח מזה שהחיים שלהם תקועים, ושזה אף פעם לא הם.
"איזור שאין בו חוקים". משרד עו"ד למהגרים בחנות בנווה שאנן בתל-אביב
"נשים אותך בכלא עד שתסכים"
לפי נתוני ארגוני זכויות האדם חיים בישראל היום 28,000 אריתראים ו-8,000 סודאנים, כמעט מחצית מהמספר לפני חמש שנים. מלפני חמש שנים. נתוני רשות האוכלוסין וההגירה מדברים על כ-38 אלף מבקשי מקלט מאפריקה ששוהים היום בישראל: כ-27,500 אריתראים, כ-7,900 סודאנים וכ-2,600 ממדינות אחרות באפריקה.
"בכל מה שקשור להסדרת מדיניות הגירה, המדינה מנסה למצוא כל מיני פתרונות שהמטרה שלהם תהיה להתעמר באנשים או לפגוע בזכויות שלהם, ולא להכיר בעובדה שיש פה אוכלוסיה של מבקשי מקלט שצריך לטפל בהם", אומרת עו"ד מעין נייזנה, מהמחלקה המשפטית של המוקד לפליטים ולמהגרים, "אז כולאים אנשים לתקופה ארוכה בכלא, וכשזה לא מתאפשר יותר מקימים את חולות, ואז לבית משפט יש הערות אז מקצרים את התקופה, ומוסיפים את האפשרות לגירוש למדינה שלישית, ומנסים לקצץ לאנשים סכומים גבוהים מהמשכורת בחוק הפיקדון. צריך להגיע שלב שבו המדינה אומרת – אוקיי, אז אולי הפתרון הוא לא רק כליאה וגירוש והתעמרות וקיצוץ?
"יש פה קבוצה של כמה עשרות אלפי אנשים. מדינות בעולם מתמודדות עם הגירה במספרים שאינם נמוכים יותר. יכולה להיות נקודה שבה השאלה היא לא רק האם אי אפשר לגרש ככה ואפשר לגרש אחרת, אלא מה הכלים שלנו, חוץ מהגירה וגירוש? מה אנחנו מציעים חוץ מזה?".
בתקציר פסק הדין אני רואה שני מהלכים של בית המשפט: ההכרזה שאי אפשר לכלוא את מי שלא מסכימים לעזוב מרצון ליותר משישים יום, וההחלטה שההרחקה למדינה שלישית היא תקינה, למרות מה שאנחנו שומעות על מה שקורה שם. יש פה איזושהי סתירה?
"זה לא עניין של סתירה, אלא של תשובות לשאלות שונות. השאלה הראשונה היא האם ניתן לגרש אדם למדינה שלישית. על זה הוא אומר – כן. בית משפט נותן קביעות שיש בהן פן עקרוני, אבל לא בהכרח מתרגם אותן למתווה שקיים כיום. כרגע לישראל יש הסכם עם מדינות שלישיות – ישראל לא אוהבת שאומרים את זה, אבל כבר ידוע שאלו רואנדה ואוגנדה. זה הסכם סודי, שאומר שאוכלוסיה מסוימת של אנשים שיושבים בחולות ובקשת המקלט שלהם נדחתה, או שלא הגישו עדיין בקשת מקלט, יכולים לעבור למדינה שלישית, בכפוף להסכמתם. מה שקרה הוא שהמדינה אמרה לבית המשפט שהיא מבינה את רעיון ההסכמה ככזה שמאפשר להחזיק אדם בכלא עד שיסכים. הפרשנות היצירתית הזאת לחוק הכניסה לישראל נדחתה על ידי בית המשפט.
"בית משפט אומר שתאורטית, אפשר להרחיק למדינה שלישית, אבל זה לא מה שעל הפרק כרגע. זאת לא התכנית שהמדינה נוהגת לפיה עכשיו. זה לא שמחר בבוקר אפשר יהיה להרחיק אנשים בלי הסכמה. למיטב ידיעתנו אין כרגע אף הסכם שמאפשר את זה. יכול להיות שהמדינה תנסה לחתום הסכם כזה (מול מדינה שלישית, כפי שרמזה בתגובתה היום השרה שקד – נ"ב) ואז יהיה צריך להבין מה המשמעויות החוקיות שלו – אבל כאמור, זה לא המצב כרגע.
"מה שאמר היום בית משפט זה דבר שאני חושבת שאמור להיות די ברור לאנשים שחיים במדינה שיש בה זכויות אדם וכבוד לחירותו: אם אדם לא מסכים ללכת למדינה שהוא לא היה בה אף פעם, ולא יודע כלום לגביה, זה לא חוסר שיתוף פעולה שמאפשר כליאה. בית משפט אמר שאי אפשר להגיד למישהו 'אם אתה לא מסכים, נשים אותך בכלא עד שתסכים' – זה מרוקן את ההסכמה מתוכן. אי אפשר להגיד שאנשים שיושבים בכלא ללא הגבלת זמן עד שיסכימו נתנו הסכמה מרצון. הוא אמר למדינה שהיא לא יכולה להרחיק בני אדם בצורה כזאת ולקרוא לזה הסכמה".
זה נשמע כמו החלטה עקרונית ודי דרמטית.
"לא, אין פה אפילו משהו שהוא מאוד חדש. חוק הכניסה לישראל מגביל את זמן ההחזקה של אנשים ב'משמורת' (בכלא), רק שהמדינה ניסתה לתת לו פרשנות מאד יצירתית. בית משפט אמר כמה פעמים בעבר: ההרחקה הזאת בכלא היא לא עונש ולא כפייה. היא בשביל לתת את האפשרות הטכנית לקיים הליכי הסכמה – למשל, כי אנחנו צריכים שתהיה פה, אם נצטרך לשאול אותך משהו או להחתים אותך על מסמכים. שלא תעלם לנו. אבל היא לא דרך לכפות עליך והיא לא דרך להעניש אותך בגלל שאתה לא רוצה ללכת. לא במטרה של לכפות על אנשים להסכים להסדר שהם לא חייבים להסכים לו".
אתה שחור? לך לאוגנדה ורואנדה
טוגוד הגיע לישראל לפני שש שנים מחבל דארפור שבסודן, לאחר שנרדף לדבריו בשל פעולות התנגדות למשטר בהן לקח חלק כסטודנט. ביוני האחרון החליטה ישראל להעניק תושבות ארעית לכ-200 מבקשי מקלט מדארפור, אך טוגוד, שהגיש את בקשת המעמד כפליט לפני כארבע שנים, לא היה ביניהם. כיום הוא מרכז התרבות בספרית גן לוינסקי ועובד בחברת סטארט אפ.
"לא יודע האם בקשת המקלט שלי אפילו תבדק", נג'מלדין טוגוד
"חלק מהדארפורים קיבלו, חלק לא, לחלק אמרו שיקבלו עוד חודשיים", הוא אומר, "קשה מאוד להבין מה עומד מאחורי זה, אנחנו לא יודעים מה הקריטריונים. כולנו ברחנו פחות או יותר בגלל אותן סיבות – או בגלל המלחמה, או בגלל התנגדות למשטר בסודאן. אבל אין חוקיות באישור הבקשות, אז אי אפשר להבין מה קורה שם".
מה לגבי האפשרות של הגירה למדינה שלישית באפריקה?
"יש לי כמה חברים שנסעו לרואנדה ואוגנדה. יש מלא סיפורים בהקשר הזה – יש כאלה שאחרי שהגיעו לאוגנדה ברחו לאירופה, ואפילו קיבלו מעמד של פליט בצרפת או באנגליה; יש כאלו שעדיין באוגנדה, יש כאלו שבמצרים. אנשים הגיעו לשם והתפזרו למלא מקומות, כי כשאתה מגיע לאוגנדה, לשם שולחים את רוב מי שהגיע מסודאן, אתה נשאר שם כמה ימים. אחרי זה לוקחים לך את הניירות, ואסור לך להגיש שוב בקשת מקלט. יש שם קבוצות של מאפיה, ומי שמגיע מישראל יודעים שהוא מגיע עם 3500$ (הסכום שנותנת ישראל למי שחתמו על עזיבה מרצון – נ"ב), ומנסים לקחת ממך את הכסף. עוקבים אחריך, ואתה לא יכול לעשות שום דבר. בגלל שאין לך ניירות אתה צריך להישאר מתחת לרדאר. מאוד מסוכן שם. גם אוגנדה זו לא מדינה של אף אחד.
"אנשים מנסים להיות שם ואז מתקשרים לכאן, אנחנו מנסים לשלוח כסף אבל זה לא מספיק. יש אפילו מעטים שמרוב ייאוש מנסים להגיע לדרום סודאן, ומשם להסתנן לצפון סודאן. מדובר ממש באנשים בודדים, אבל כשמגיעים לשם אם תופסים אותם רוצחים אותם. היה מקרה כזה לא מזמן, של בחור שהיה בישראל חמש שנים, ושמו אותו בחולות לשנתיים. כשהוא יצא לא הייתה לו עבודה או בית, וכשהוא הלך לחדש את הויזה אמרו לו שבלי תלוש משכורת וחוזה שכירות הוא לא מקבל ויזה. בסוף הוא אמר שיעזוב. בלילה שהוא הגיע לסודאן רצחו אותו".
בית המשפט אמר שתהליך הבדיקה של המדינה השלישית שישראל מבצעת סביר ותקין. זה מרגיע מבחינתך?
"אני לא חושב. תשמעי, אם יש הסכם ברור בין ממשלת ישראל לאוגנדה או רואנדה אז שיהיה על השולחן, מול בית המשפט העליון או האו"ם. שיהיה תהליך ברור. עכשיו זה מרגיש כאילו אתה נמצא באיזשהו עסק של מאפיה. אין לך מושג מה יקרה לך כשאתה מגיע לשם. שום דבר לא ברור. למה להתייחס למבקשי מקלט בצורה כזאת? זה לא אנושי. אם היה לי תהליך ברור באוגנדה, הייתי יכול ללכת לשם, אבל אין תהליך כזה. 'לך לשם ולשם' – אין לך מושג מה קורה שם. זה כאילו להגיד – לך לרואנדה ואוגנדה כי אתה שחור, ואת תלכי לאירופה כי את לבנה".
"אנחנו שומעים על מקרים מאוד קשים", אומרת עו"ד נייזנה, "גם בפסק הדין מוזכרים מקרים כמו של אנשים שהבינו שהם חייבים לשלם למישהו שיבריח אותם מהמדינה אליה הגיעו. בחלק מהמקומות הם אומרים שלא ברור אם זה מישהו שעשה את זה מיוזמתו, או ביוזמת המדינה שאליה הגיע. בנוגע לאחד מהתצהירים האלה, אמר בית משפט שבגלל שלא ברור מי שלח אותו – לא הוכיחו שההברחה הוצעה מטעם המדינה השלישית.
"הבעיה היא שמבקש מקלט מאריתריאה, שנזרק למדינה שהוא לא מכיר בה כלום והוא בלי מסמכים, מישהו שאמור להיות מטעם המדינה, שאוסף אותו משדה התעופה, אומר שהוא רוצה להבריח אותו, איך מצופה ממנו להוכיח האם הבן אדם הזה הוא מטעם המדינה או לא? בחלק מהמקומות שבית המשפט אומר שהמערערים, המועמדים לגירוש, לא הוכיחו את הקושי – יש דברים שלא ברור איך אדם נורמלי יכול להוכיח אותם".
פילמון יוצא אל הלא נודע, בפעם השנייה – מסעו של רוכב האופניים
"כל אחד יכול להגיד מה שהוא רוצה", אומר אור לוי, "עד שלא נראה בעיניים שלנו – כל אחד יכול לבחור למה להאמין. אם יש מדינות שמוכנות לקבל אותם, ונעשתה בדיקה ראויה של זה כמו שאומר בית המשפט – זה בסדר. אני לא יודע איך בחרו את המדינות האלו. על הנייר, אוגנדה ורואנדה הן לא מדינות סימפטיות, לפחות מבחינת העבר שלהן, אני לא מתיימר לדעת מה קורה שם עכשיו.
"אבל אני רוצה להאמין שאם בחרו בהן, מדינת ישראל שמחשיבה את עצמה למעצמה אזורית יכולה לפקח על זה שיקבלו את התנאים שהוסכמו. אוגנדה ורואנדה לא יכולות לעבוד על ישראל החכמה והגדולה. אם היו עושים דברים כמו שצריך, אז גם אנשים שנוטים לכיוון הליברלי וההומאני יכלו לסמוך על אנשים שבשלטון. אבל אף אחד לא עושה את זה, כי שום דבר לא נעשה כמו שצריך. לכן שנינו מפקפקים. אבל אי אפשר להיאחז בזה ולהגיד 'לא יודעים מה יהיה להם שם'. משהו צריך לקרות".
"הכל זו אשמה של הפליטים האלה"
לוי מסתובב בתחושה שמבקשי המקלט שולטים בשכונות דרום תל אביב, כלכלית ופיזית, ומסיק מכך שאלה לא אנשים שברחו מסכנה. "משיחות אישיות שעשיתי איתם, הבנתי שרובם הגדול שולחים כסף למשפחות שלהם שגרות שם. הם לא ברחו משום דבר – הם פה בשביל לשלוח כסף. פה הם נהנים. לא משלמים מיסים אפילו שאנחנו משלמים".
אבל הם משלמים מס מהשקל הראשון – ועוד יש להם את חוק הפיקדון החדש.
"אבל זה מה שמדווח. רובם מרוויחים כסף שחור, אני בעיניים שלי ראיתי שהם פותחים חשבונות עם כמויות כספים שאנחנו לא חולמים עליהם. אני לא יכול לחלום על פתיחת עסק, והם כן. זה לא שהם לא חכמים – להיפך. הם יודעים מה הם עושים והם יודעים לאחד כוחות".
התיקון לחוק ההסתננות: "אי אפשר לגרש את הבן אדם, אז חונקים אותו"
"כרגע המקום הזה הוא בלי חוקים", אומר לוי בתסכול, "השוהים הבלתי חוקיים עושים מה שהם רוצים. העירייה מנסה לאכוף חוקים על חמארות לא חוקיות, פשע, וסמים בכמויות מסחריות, אבל ידיהם כבולות, כי אין מדיניות והם לא רשות מחוקקת, הם יכולים לפעול רק בדרכים מוניציפאליות. מצד שני, המצפון שלהם אומר שלא ניתן להפקיר אוכלוסיה שלמה לחיות ברחוב בלי אמצעים, אז בגלל הלב היהודי הטוב שלהם מנסים לעזור במה שאפשר.
"אני חושב שהכל זו אשמה של הפליטים האלה, את רואה את זה גם באירופה. כמו שאת ואני מתים לגור בניו-יורק, אבל אנחנו לא יכולים כי אין לנו אשרה וזה לא חוקי אז לא נעשה את זה – מי שהגיעו לפה הם אנשים שלא מכבדים את החוקים ואת הקהילה שאליה הם הגיעו. הם אורחים פה. לפניהם היו שוהים בלתי חוקיים ממדינות אחרות, ואף פעם לא היו בעיות איתם, כי הם כיבדו, הבינו שהם אורחים.
"מבחינתם המדינה יכולה להישרף", אור לוי
"לאוכלוסייה שהגיעה לכאן אין שום זיקה למדינה הזאת. לא מעניין אותם מה קורה פה, מבחינתם המדינה יכולה להישרף. הם פה כי זה משרת אותם כלכלית או כי ברחו מהצבא, אבל הם לא מכבדים את המקום".
מצד שני הם, ולא מרבית האפריקאים שהיו כאן לפני שני עשורים, מוגדרים פליטים מאיזורי מלחמה.
"אמנת האו"ם מציבה חוקים מאוד ברורים להגדרה של פליטים. מי שמוגדר – צריך לקבל את מה שמגיע לו על פי חוק, ומי שלא – שלום. שמונים אחוז מתוך השוהים הבלתי חוקיים הם לא באמת פליטים, הם כמוני כמוך – רוצים הזדמנות כלכלית, לא טוב להם במדינה שלהם או שהם עריקים, אבל אין מה לעשות, לא בחרנו איפה להיוולד. אני לא רואה מיליארד הודים בורחים מהודו כי קשה להם ואין להם מה לאכול".
אבל איך תדע מי פליט ומי לא אם לא בודקים את בקשות המקלט שלהם?
"זה מה שאני אומר – אין מדיניות. וכשאין חוקים, יש כאוס. זה השורש של הבעיה".