בן שפיצר עוד היה בסוף המסלול בחטיבת גולני ביום בו הוא ושאר חבריו לפלוגה הועברו לעזה, להילחם במבצע עופרת יצוקה. כשהיו בסג'עיה, טנק צה"לי ירה בשוגג על מבנה שבו שהה עם הפלוגה. שלושה נהרגו ויותר מ-20 חיילים נפצעו, בהם המח"ט, הסמג"ד והמג"ד. בן נפצע באורח אנוש.
אביו עופר היה אז חוקר נוער במשטרה. הוא הפסיק את עבודתו והקדיש את חייו לשיקום בנו. ארבע שנים אחר כך נפצע גם אחיו הצעיר של בן, פיזית ונפשית, במבצע צוק איתן בנסיבות דומות ועבר להתגורר בגרמניה. "המזל הוא שבמלחמה הזאת אין לי ילד לתת למדינה", אומר עופר שפיצר.
עכשיו הוא מספר על ההתמודדות שלו עם הפציעה הנפשית והפיזית של בן ועם אגף השיקום של משרד הביטחון.
"ב-6 בינואר 2009 הקשבתי לחדשות כי ידעתי שקרה משהו בעזה, אבל לא היה כלום. הפעלתי את האזעקה של הבית והלכתי לישון. בשעה שתיים ו-10 דקות שמעתי את האזעקה. זינקתי מהמיטה. ראיתי בדלת את חבר שלי, הרופאה של המושב, שני קצינים ומונית שעמדה בכניסה. הבנתי שמשהו קרה. שאלתי 'זהו, הילד שלי גמור?' הם אמרו שלא, אבל שמהר לבלינסון. מאז, כבר 14 שנה כל לילה אני קם ב-2:10, ברגע שבו הופעלה האזעקה בבית.
"תדמייני את בלינסון, פרוזדור באמצע הלילה, שקט, והמלאכים בלבן עומדים בצדדים מכוונים אותך כמו נחש של רופאים אל דלתות המעלית, שנפתחות בול לטיפול נמרץ. בן היה שם, עם פנים מפויחות. עם הקעקוע הענק של זאב מיד זיהיתי אותו".
במשך חודש וחצי עופר לא זז מבנו, חיכה שיתעורר. אחר כך הועברו למחלקת נפגעי ראש בתל השומר ומשם למלונית של בית החולים. "הוא שכב כמו בול עץ, בקושי זז, קטוע יד עם פגיעת ראש מאוד קשה. הרסיסים פגעו בכל מה שקשור לרגשות ולזיכרון. היה צריך היה ללמד אותו מחדש ללכת ולחשוב ולהבין מה קרה לו. וזה לוקח שנים על גבי שנים. אז גילינו כמה הפגיעות שלו קשות, גם פיזית וגם נפשית".
עופר מספר כי הבין שאם לא יקח אחריות על שיקומו של בן, הוא עלול להישאר מאושפז עוד שנים רבות. "פעם בשבוע בריכה רבע שעה וריפוי בעיסוק עשרים דקות", הוא אומר. "ומה זה יתן לו".
"נמאס לי להתעצבן, נמאס לי לבקש. לבן שלי מגיע בזכות ולא בחסד, אם המדינה לא עושה, אני אעשה והמדינה תלמד יום אחד איך מתייחסים לילדים שלה שנשלחו להילחם וחזרו נכים"
הוא ביקש לאשפז את בנו בבית אך לטענתו ניסה אגף השיקום להשאירו בתל השומר. "אגף השיקום לא רצו לעזור, רק להיות בשליטה. אמרו שלא אמצא מטפלים עבורו, שלא יהיה לו איך לנסוע ממקום למקום".
מאגף השיקום נמסר בתגובה כי מי שמחליט על שחרור מוקדם מאשפוז הוא הצוות הרפואי ואין התערבות מצידם בכל הקשור להחלטות אלו.
לקחתי את בן הביתה ובעזרת חבר בנינו לו צימר מותאם, עם מטבחון וחדר עבור המלווים ושירותים ומקלחת מותאמים, שהכל אלקטרוני כי הוא לא יכול להדליק ברז או לנגב או לשנות את טמפרטורת המים במקלחת.
"פיזיותרפיה, הידרותרפיה, מסאז' הוליסטי, פסיכולוג, פסיכיאטר, חדר כושר, ריפוי בעיסוק קוגניטיבי. היינו עושים ישיבות צוות עם המטפלים של בן ונציג מאגף השיקום היה מגיע אלינו ולא מבין מה עשינו שם. אמרתי לו – תלמדו, ככה משקמים נכה צה"ל.
"אגף השיקום הוציא לי את הנשמה מכל הכיוונים. על כל דבר צריך להילחם, נמאס לי להתעצבן, נמאס לי לבקש. לבן שלי מגיע בזכות ולא בחסד, אם המדינה לא עושה, אני אעשה והמדינה תלמד יום אחד איך מתייחסים לילדים שלה שנשלחו להילחם וחזרו נכים".
בעוד הפציעה הפיזית משתפרת, את הפציעה הנפשית, הפוסט טראומה, הוא אומר שקשה לשקם: "בן לא חזר להיות בן. ה-PTSD הוא כמו אקורדיון של רגשות, עולה ויורד. אפשר לדעת מה המצב הרגשי שלו לפי רמת התפקוד. כשהוא בתפקוד נמוך הוא מסתגר בתוך עצמו, כועס מאוד, רוטן כל הזמן, לא מדבר עם אף אחד ומוציא מילים לא במקום. אמא שלו לפעמים נפגעת ממנו, אני למדתי מהרגע הראשון לא לקחת את זה לשם.
"היתרון של ילדי PTSD שהם יודעים מיד שעשו טעות ואין להם בעיה בכלל להתנצל. הרבה פעמים הוא לא שולט על מה שהוא אומר או כותב ומיד ישר ינסה לתקן או ימחק הודעות.
"אנחנו למדנו מה להגיד ומה לא, הוא פגיע, נעלב בקלות, הכל קיצוני יותר אז אנחנו הולכים על ביצים כדי שהוא לא יצטרך להתעסק בדברים אחרים חוץ מהשיקום שלו. אנשים עם פוסט טראומה רגישים יותר לכל ניואנס וכל המפגש איתם צריך להיות שונה, מכיל יותר, זהיר יותר".
אחד האתגרים הגדולים של המשפחה היה עם המלווים של אגף השיקום, שנמצאים עם בן כל יום, כל היום. עופר מספר כי היו אצלם עשרות מלווים שלא מתאימים לתפקיד ולא עברו הכשרות שיכינו אותם להתמודדות עם אדם פוסט טראומטי שהוא נכה מאה אחוז פלוס.
"היו מלווים שעישנו את הסמים של בן, חלק נגעו בו לא באופן לא מותאם או נעלבו ממנו בקלות. המלווה שמגיע עושה הכל עבורו, ומקלחת שהיא דבר מאוד אינטימי דורשת אדם שמבין את הסיטואציה. זה לסבן ולחפוף ולנגב, ואם כשמלווה שם יד הבן שלי מתכווץ אז משהו שם לא מותאם. ואם הבן שלי מקלל ומעליב והמלווה לוקח את זה אישית, אז הוא לא מבין את המקצוע.
מאגף השיקום נמסר כי המלווים עוברים הכשרות מקצועיות בתל השומר פעמיים בשנה על ידי גוף מקצועי שמכשיר אותם לפעולות סיעודיות, אולם בשיחה עם המלווה של בן, שעובד איתו מזה תשע שנים, הוא טוען כי אינו מכיר הכשרה שמתבצעת כיום.
"מגייסים אנשים שלא יודעים לאן הם באים ובמה מדובר", הוא אומר. "רק בשיחת טלפון הם מגלים שהם צריכים לעשות עבודה סיעודית ולהיכנס עם המטופל לשירותים, והם פתאום מתחרטים".
"יש כאלו שהם עילוי וזה נופל פעם בחיים, ואלי הם הגיעו", אומר עופר על המלווים שעם בנו. לפני תשע שנים הגיעו זוג אחים, בן ומתן, שהתאימו כמו כפפה ליד. "זה לא מובן מאליו, אלוהים שלח לי אותם, אני מרגיש שזכינו. בן קיבל אותם בשניה הראשונה שהם נכנסו הביתה. יש להם קסם, הבנה,רגש וניסיון".
לדבריו, האגף משלם למלווים משכורת חודשית ומשאיר למשפחות לדאוג להם למקום הלינה. עופר בנה מכספו חדר עבור המלווים. בסך הכל, הוא מספר, הוציא על השיקום הפיזי והנפשי של בנו סכום של כ-700 אלף שקל מהחסכונות והפנסיה שצבר.
בתגובה מסר אגף השיקום כי עופר פעל על דעת עצמו בבניית המרחב למלווים ולא בדרכים המקובלות.
לפני ארבע שנים הגיע עם בנו עד לבית החולים הצבאי וולטר ריד בוושינגטון, שם עבר בן ניתוח בידו. "כששאלו אותי למה אתם נוסעים עד לשם במקום להמשיך בארץ, אמרתי 'כשהרופא בארץ ילמד לעשות את מה שיודעים לעשות בארה"ב דברו איתי'. לעומת אמריקה, בטיפול בחיילים אנחנו ממש מאחורה. בפיזיותרפיה, בשיטות העבודה, במכשירים טכנולוגיים.
״אני חושב על החבר'ה שנפצעים במלחמה עכשיו וכואב לי על המשפחות שלהם ועל המדינה שלא משתתפת בעשירית ממה שהן עוברות״
"הייתי צריך לחפש מומחים, לשלוח חומרים, צילומים ובדיקות, לתרגם הכל ולעשות הכל הכל לבד. כל התהליך זה אלפי שקלים. לא חיכיתי לאגף השיקום ורצתי קדימה. אמרתי להם, או שתתקדמו איתי או שבו בצד. זו היתה השנה מהגיהנום, מזל שעמותת 'אחים לחיים' היו שם והמלווים המדהימים של בני שעזרו בכל הבירוקרטיה שלא ידעתי לעשות".
לטענת המלווה של בן, בזמן הניתוח אגף השיקום התכוון לשלם להם על 16 שעות עבודה ביום. "מה אתם מצפים, שאם בלילה בן צריך את העזרה שלי אגיד לו סליחה אני עובד רק 16 שעות? לפעמים אנחנו נחשפים לדברים שהם ממש חוסר שיקול דעת". לאחר מלחמות מול האגף, הסכימו לשלם על 20 שעות.
את התוצאה של הניתוח הם ראו מהר. בן מזיז את האצבעות, יכול להחזיק מזלג ואת הסיגריה. שיפור של חמישה אחוזים אבל הצלחה גדולה הרבה יותר מבחינה רגשית. הוא גם קיבל רישיון לרכב ממותקן והתחיל ללמוד.
את עיקר תשומת הלב שלו העניק עופר לבנו, ובינתיים מחלת הסכרת לא טופלה בזמן, כך שלפני ארבע שנים הרופאים נאלצו לקטוע את רגלו. בנוסף, הוא מתמודד עם מחלת הסרטן. "כולם על הכתפיים שלי", הוא אומר. "אישתי, בני הפצוע והלום קרב ובני השני שנפצע. מה שעברנו ב-14 שנה האלה אני לא מאחל לאף אחד. אני חושב על החבר'ה שנפצעים במלחמה עכשיו וכואב לי על המשפחות שלהם ועל המדינה שלא משתתפת בעשירית ממה שהן עוברות. לכל הורה של נכה צה"ל שפונה אלי אני אומר, 'מה שאתה לא תעשה עבור הילד שלך, לא יעשו בשבילך'".
תגובת משרד הביטחון:
בן מוכר ומטופל כנכה צה"ל משנת 2009 ומקבל מענה רחב מאוד לכל צרכיו הרפואיים, הרווחתיים והכלכליים. הסיוע כולל בין השאר טיפולים רפואיים בארץ ובחו״ל, מלווים מקצועיים צמודים ומענים רבים נוספים. מפאת צנעת הפרט, לא נתייחס לנושאים רפואיים, אך נציין כי אגף השיקום ליווה את בן ומשפחתו בכל תהליך הטיפול בחו״ל, בפן הרפואי והרווחתי וימשיך לעשות זה. בנוסף, ולפנים משורת הדין, אגף השיקום מסייע למשפחה להגיע להסדרה בנושא מגורי המלווים מול הרשות המקומית, לרבות סיוע כלכלי במימון ההליכים.
ליצירת קשר עם היחידה לתגובות קרב: טלפון: 03-6401400 או בפניה באתר
קו הסיוע של עמותת נט"ל: 1-800-363-363
עמותת אחים לחיים: 03-5622789, 03-5598242