המסלול שלי מהבית לעבודה עובר בנקודות הציון החשובות של מחאת 2011. אני עולה במעלה שדרות בן-ציון, איפה שצעדה מחאת העגלות, עובר בכיכר של הבימה, מול הרחבה בה הוקמו האוהלים הראשונים, ויורד לכיוון אבן גבירול, בו עברו כל הצעדות בדרכן למוזיאון, לכיכר המדינה או לרחוב קפלן. וכל הדיבורים על חמש השנים למחאה גורמים לי להיזכר שוב בימים ההם, ולחשוב איזה בזבוז נורא. איזו החמצה אדירה זו היתה.
כי כאילו, אם כל זה היה קורה היום, במקום לפני 5 שנים, לכולנו היו עכשיו מלא פוקימונים. מלא. ישראל היתה מעצמת פוקימונים עולמית. וזה נשמע כאילו דאחקה, אבל לא. המחאה ההיא נכשלה (או לא הצליחה, או איך שתרצו לקרוא לזה שיאיר לפיד עלה על מדי אביר מעמד הפועלים ורכב על גבה של דולציניאה ליף לממשלת נתניהו), כי היא לא היתה ממוקדת. לא ידענו מה אנחנו רוצים. היו לנו כמויות אדירות של אנרגיה, והרגשה שאנחנו עובדים קשה מאוד ולא מתוגמלים מספיק, אבל לא ידענו להסביר מה אנחנו רוצים, ופחדנו להגיד משהו שירחיק מאיתנו קהלים מסוימים.
ועכשיו כולם רוצים פוקימונים, וחיים בעולם שבו מאות אנשים יכולים לצוד את אותו פוקימון – זה נהנה וזה אינו חסר, ובעיקר עולם בו אתה רואה ברכה בעמלך. עולם של פיקאצ'ו בר השגה. אם רק היתה לנו אז את הדוגמה הזאת להיתלות בה ולהגיד – ככה! כזה אנחנו רוצים. אולי היה לנו יותר קל להגיע לתוצאות אמיתיות בחיים ולשלבים גבוהים מאוד במשחק.
ממש איפה שמשה סילמן שרף את עצמו, בפינה של קפלן ודובנוב, עומד עכשיו פוקיסטופ, כמו אנדרטה וירטואלית לשכול ולכשלון שלנו בעולם האמיתי. נכשלנו בלהפוך את המדינה שלנו למקום טוב יותר, וכנראה גם נכשלנו בלהבטיח לילדים שלנו עתיד טוב יותר, אבל אני ממש רוצה להאמין שלמדנו את הלקח, ואת הפוקימונים שלנו כבר לא נאכזב.
סליחה סקווירטל, אתה על שביל האופניים