ביום שבו שודר התחקיר של אברי גלעד על סכנות הקרינה התקשרו אליי ממספר חסוי.
אמנם קשה להאמין את זה עלי כי אני צמוד לגמרי לטלפון שלי עכשיו, אבל פעם הייתי מתנגד עקרוני לסלולרי, רכשתי קו בערך 15 שנים אחרי כולם, ועד לפני שלוש שנים הסתובבתי עם סוני-אריקסון משנות ה-90'. הייתי אומר לאנשים מסביבי שלא יצפו ממני שאני אקבור את כולם כשהם ימותו מסרטן באוזן. אז בזמן שכולם התרגלו לסנן שיחות ממספר חסוי, אותי זה עדיין מרגש. כמו דואר רשום – רוב הסיכויים שמדובר בדו"ח תנועה או תביעה מרשות השידור, אבל יש סיכוי קטן שמדובר בסוכנת סקסית של האיחוד האירופי שמנסה לגייס אותי לשורותיו.
זה היה מהבנק. שאני בחריגה של כמה אלפי שקלים מהמסגרת ושאני צריך לסגור את המינוס. באותו ערב התקשרתי לפסיכולוגית שלי ואמרתי לה שאני נאלץ להפסיק את הטיפול.
מאז שהממונה על ההגבלים העסקיים פירק את המונופול של איראן על איומים קיומיים, קמו הרבה איומים קיומיים קטנים ומתחרים – חלקם בריאותיים, חלקם ביטחוניים, חלקם אמיתיים, רובם דמיוניים. אין ספק שהתחרות עשתה טוב לענף, אבל היא גם פתחה את הדלת להרבה שרלטנים. פעם היה לביבי מונופול בתחום.
בשנים האחרונות תקשורת ההמונים, וערוץ 2 בראשה, ממשטרים אותנו להיכנע לתשוקות ולהתמסר לפחדים. להעצים את האיד והסופר-אגו על חשבונו של האגו. בין התחקירים על הסכנות שבתקשורת סלולרית ונקניקיות לבין פרסומות לאותם הדברים בדיוק מפריד מעברון דק אחד, כמעט שקוף. משני צדיו של מתרס המעברון אפשר לראות את אברי גלעד. פעם חייכן, פעם חמור סבר. פעם מפתה ופעם מאיים. האגו, החלק באישיות שלנו שצריך להתמודד עם המציאות, מושתק משני הצדדים.
נראה לי, אבל יכול להיות שאמרתי שטויות, כי כאמור הפסקתי את הטיפול הפסיכולוגי שלי כדי לקנות טלפונים חכמים ומטוסים חמקנים, מעדנים וערכות בדיקה ביתית לסלמונלה, מתנות לילדים ופגישות ייעוץ עם סופר-נאניות כדי למנוע מהם להיות מפונקים מדי.
מה שחשוב, אני את הלקח שלי למדתי: לא לענות לשיחה מחסוי. שמישהו אחר יתמודד עם המציאות.